דפי החדשות של "ידיעות אחרונות" מיום ה-25 ביוני – 32 במספר – הודפסו כולם בצבע, פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לקוראי העיתון בזמן ההשבתה. לכאורה, הסכסוך בין הנהלת העיתון לבין עובדי הדפוס והמנהלה הסתיים. למעשה, הוא עלול לפרוץ שוב.
יומיים לפני כן חתמו דוד גלנוס, מזכ"ל איגוד עובדי הדפוס בהסתדרות, והמשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", יעקב כפיר, הסכם המתייחס לעובדי המסדרה (הם מונים כמאה איש מתוך 600 עובדי העיתון). ההסכם קבע, בין היתר, כי העובדים לא יוכלו למנוע הכנסת טכנולוגיה חדישה לשם הפקת העיתון. סעיף זה איפשר להנהלה להפסיק את ההשבתה ולהוציא את העיתון במתכונתו הרגילה. סעיף נוסף קבע שהצדדים ינהלו משא-ומתן על תנאי השכר.
חברי ועד העובדים זעמו על גלנוס. לטענתם, ההסכם נחתם ללא התייעצות איתם ועל דעת ההסתדרות בלבד. למרות זאת, הם מכירים בכך שההסכם תקף מבחינה משפטית. לכן, כל שנותר להם היה להביע את מחאתם בקול. באסיפה נרגשת שנערכה למחרת חידוש הופעתו התקינה של העיתון, שפכו העובדים את חמתם על גלנוס. הם טענו כי הוא נכנע ללחצים שהפעילה עליו הנהלת העיתון. יחסה של ההסתדרות לסכסוך ב"ידיעות אחרונות" – עד כמה ייצגה את העובדים נאמנה, או שמא הושפעה מעוצמתו של העיתון – הוא אכן נושא ראוי לבדיקה. העובדים, מכל מקום, נותרו עם תחושה קשה; מהצד האחר, גם ההנהלה לא יצאה מהסכסוך כשכל תאוותה בידה. הרשמים המנוגדים על תוצאות המשבר משקפים היטב את הדואליות שליוותה אותו מראשיתו.
מלכתחילה ניתן היה לתאר את הסכסוך משתי זוויות שונות: האחת מציגה את העובדים כבעלי שכר מופרז, שאינו תואם את מידת רגישותם ומחויבותם להצלחתו של העיתון; הם מתנגדים להכנסתם של חידושים טכנולוגיים, המשפרים את ייצור העיתון; הם נוהגים באלימות ובשחצנות כלפי העיתונאים והעורכים, שותפיהם ליצירה. אחד העורכים בעיתון, שהתלונן רבות על יחסם של העובדים, סיכם את דבריו במלים אלו: "העובדה כי למעמדים יש שירותים משלהם, שאף אחד אחר לא יכול להיכנס אליהם מלבדם, מספרת את כל הסיפור. איך אפשר להשלים עם כזה דבר?". נקודת המבט האחרת רואה במשבר ביטוי למאבק שכר אופייני, שבו משתמשת הנהלת העיתון בהתנגדות עובדי הדפוס ליישום חידושים טכנולוגיים כדי לדחות את תביעות השכר שלהם ולהחליש את כוחו של הוועד.
המחזיקים בנקודת המבט הראשונה הביאו לראיה את המוסכמה ש"ידיעות אחרונות" הוא סמל למקום עבודה הוגן. זהו העיתון האחרון שחלק ניכר מעיתונאיו נהנים עד היום מקביעות (מדובר בכ-150 עיתונאים, עורכים, גרפיקאים וצלמים) ועובדיו הטכניים – הדפוס והמנהלה – מאוגדים כמעט כולם באיגוד מקצועי, ולפיכך נהנים מכוח מיקוח גדול במיוחד. לזה יש להוסיף את התמיכה בהנהלה מצד עובדים רבים, שאינם שייכים למגזר הדפוס והמנהלה.
ובכן, הנימוקים לתמיכה בהנהלה נחלקו לשניים. הראשון נגע לרצון לקדם את העיתון. השני, למוסר עבודתם ולאופיים של עובדי הדפוס. הנימוקים האלה ראויים להיבחן גם על-פי זווית הראייה השנייה.
"אצלנו בעיתון עובדי הדפוס לא מתירים למי שאינו עובד דפוס לעבוד על המקינטוש", הסביר לי אחד הכתבים הבכירים בעיתון. "כשהגרפיקאים התלוננו על כך להנהלה, השיבו עובדי הדפוס שמבחינתם אין בעיה שגם הגרפיקאים יעבדו על המקינטוש, אבל במקרה כזה יש לצרפם למגזר עובדי הדפוס ולא למגזר העיתונאים. לכן, לכאורה, הסכסוך נסב על עניין טכנולוגי, אבל בפועל, זהו סכסוך רגיל על הסכמי שכר". האם הנהלת העיתון הצליחה להטעות את העיתונאים שסיקרו את ההשבתה, תוך שימוש בנימוקים מושכי אהדה של "טכנולוגיות וחידושים"? לא בטוח. אבל העובדה היא שגרפיקאי-עיתונאי מרוויח כחמשת אלפים שקלים, ואילו גרפיקאי-דפוס מרוויח לעתים פי חמישה ויותר, והוא אף מוגן על-ידי הסכם קיבוצי ואיגוד מקצועי, החזק ביותר בשוק הפרטי. "להנהלה אין שום עניין להכניס אנשים להסכם קיבוצי. זה עולה לה הון תועפות", הסביר לי אותו עיתונאי.
כל העיתונאים שעמם שוחחתי הצדיקו את ההנהלה. כולם גם אישרו את הסיפורים על התנהגותם המחפירה של עובדי הדפוס, אבל חלק לא מבוטל מהם טען שהיא אינה רלבנטית לסכסוך. "תאר לך איך אנחנו העיתונאים היינו מרגישים", אמר לי עיתונאי, "לו היינו שובתים, ההנהלה היתה מוצאת עיתונאים אחרים, ועובדי הדפוס היו מדפיסים את העיתון בטענה שהם תומכים בהנהלה משום שהעיתונאים הם חרא". האפשרות הזאת, אגב, אינה רחוקה מהמציאות. במהלך השבוע הראשון של השביתה הודפס המגזין היומי "24 שעות" כשהוא מכיל חומר עיתונאי שכתבו כתבי המקומונים של ידיעות-תקשורת, ולא כתבי העיתון. הדבר הכעיס את חברי ועד העיתונאים, שהביעו לפני כן תמיכה בלתי מסויגת בהנהלה, וכעת חשו נבגדים. לא נתקלתי בעיתונאים מ"ידיעות אחרונות" שמתחו ביקורת על האלימות נגד עובדי הדפוס, שהפעילו עובדי האבטחה ששכרה הנהלת העיתון.
גדעון ספירו, בעל טורים במקומון "ירושלים" של רשת ידיעות-תקשורת, כתב במוסף "הארץ" ב-16.6.00 כך: "ההתחככות המתמדת של עיתונאים בכירים עם ההון והשררה הכניסה אותם לסחרור גבהים ויצרה אצלם דימוי אליטיסטי, מנותק מהבסיס האמיתי שעליו הם ניצבים ועובדים. לעומתם, העיתונאים הזוטרים במקומונים... מפתחים מנטליות של עבדים המוכנים לעשות כל שירות למעביד, גם לדרוס עמיתים שובתים, ובלבד שיסייע לקידומם". ספק אם ספירו צדק. לשיטתו, איך אפשר להסביר את החתימות הרבות (63 במספר) המתנוססות על גבי מכתב שהופנה למשה ורדי, עורך העיתון, ולהנהלת "ידיעות אחרונות". על המכתב חתומים חברי ועד העובדים העיתונאים, עורכים, מעצבים גרפיים וצלמים. במכתב שנוסח נוכח הצעת הפשרה של בית-הדין לעבודה מיום ה-12.6.00 הודיעו החתומים שאינם "מוכנים עוד לעבוד בתנאים בלתי נסבלים אלו ולהיות נתונים למרותם של אותם אנשים. לא נוכל להמשיך ולמחול על כבודנו האישי ועל יושרנו המקצועי, כפי שעשינו שנים רבות מדי".
עדיין נותרת בעינה השאלה, האם ראוי היה מצד העיתונאים לתמוך בפומבי בהנהלה ולעמוד בגוש אחד מול עובדי הדפוס? נימוקיהם של העיתונאים שהתנגדו לתמיכה הפומבית של חבריהם בהנהלה נשמעו בערך כך: "יש פה ויכוח לגיטימי על הסכמי שכר. זה בלתי מתקבל על הדעת שאיגוד אחד יתמוך בהנהלה נגד איגוד אחר".
הסכסוך בין הנהלת העיתון לבין ועד עובדי הדפוס חרג מבית "ידיעות אחרונות". כל כלי התקשורת בארץ (מלבד רשות-השידור) היו מעורבים בו בדרך זו או אחרת. אליעזר פישמן, בעל מניות ב"ידיעות אחרונות", מחזיק גם בעיתון "גלובס". הוא איפשר להשתמש בבתי-הדפוס של העיתון כדי להדפיס חלקים מ"ידיעות אחרונות". במהלך השבוע הראשון של השביתה צורף מוסף "שוק ההון" של "גלובס" לעמודי החדשות של "ידיעות"; גם "מעריב" איפשר במשך ימים אחדים את הדפסת חלק מ"ידיעות" בבתי-הדפוס של העיתון; לאלו יש להוסיף את רשת שוקן, שגם היא נחלצה לעזרת "העיתון של המדינה" ואיפשרה שימוש בבתי-הדפוס שלה. סיוע ניתן גם מכיוון אחר: עיתון הכדורגל "ראשון" של רשת שוקן החליף את מוסף הספורט של "ידיעות". במשך יומיים צורפו גם מוספי המאמרים והמוסף "גלריה" של "הארץ" לגליונות המנויים על "ידיעות אחרונות". יש לזכור כי גם חברת החדשות של ערוץ 2 היתה, לכאורה, מוטה בבואה לסקר את הסכסוך, בתוקף העובדה שלפישמן ולנוני מוזס מניות ברשת. במודעות שפורסמו ב"הארץ" וב"מעריב", וכן בתביעה שהוגשה לבית-הדין לעבודה נגד הנהלת העיתון, טען ועד עובדי "ידיעות אחרונות" (רוטציה, מסדרה, הפצה, מנהלה) כי "'ידיעות אחרונות', תוך שיתוף פעולה כלכלי הדוק עם כלי תקשורת גדולים נוספים, מנצל את כוחו ככלי תקשורת אדיר ממדים, מפרסם את עמדת ההנהלה ומפיץ שקרים".
נבחן להלן את האופן שבו סיקרו כלי התקשורת האחרים, מלבד "ידיעות אחרונות", את השבועיים הראשונים של ההשבתה, ואגב כך נתאר את ההתרחשויות בבית "ידיעות אחרונות".
הסכסוך קיבל תפנית אלימה במוצאי שבת ה-3.6.00, כאשר הנהלת העיתון חסמה בגדרות תיל את בניין המערכת בתל-אביב ושכרה חברת אבטחה כדי למנוע את הכניסה לבניין. המערכת פעלה ממשרדים אחרים, והעיתון הודפס בבתי-דפוס חלופיים. ההתפתחויות האלה התרחשו לאחר שבוע של עיצומים חלקיים מצד עובדי הדפוס. כבר באותו ערב הועבר דיווח בערוץ 1 על-ידי הכתב התורן, מוקי הדר. בערוץ 2 בחרו להתעלם.
ביום המחרת הוצגו בכל העיתונים תמונות גדרות התיל מסביב לבניין ההנהלה. טענות הצדדים הופיעו בצורה מאוזנת למדי. כתבת ערוץ 2, קרן מרציאנו, הכינה כתבה לחדשות הערב, אך הכתבה לא שודרה בסופו של דבר. בערוץ 1 התקיים עימות באולפן "שבע וחצי" בין מרים נופך-מוזס, חברת הנהלת "ידיעות אחרונות", לבין אמיר עידן, חבר ועד עובדי העיתון. במהדורת החדשות שודרה גם כתבה של כרמל לוצאטי, שהמשיך לסקר את ההשבתה במשך כל ימות הסכסוך.
לאחר שהנהלת "ידיעות אחרונות" הבינה שתמונות גדרות התיל מזיקות לה, החלו עיתונאים בכירים ב"ידיעות אחרונות" לנהל שיחות טלפון בהולות עם עיתונאים בכלי תקשורת אחרים. התוצאה: "גלובס", המודפס אחר הצהריים, הספיק לדווח עוד באותו יום כי "היום הצטרפו עורכים בכירים בעיתון למאבק של הנהלת העיתון בוועד עובדי המנהלה והדפוס", וכי "עורך בכיר בעיתון אמר ל'גלובס' כי עובדי הדפוס משתמשים במונופול שלהם על אמצעי הדפוס כבכלי סחטני". גם העיתונאי סבר פלוצקר, העורך הכלכלי הראשי של "ידיעות אחרונות", התראיין ברשת ב' של קול-ישראל וצידד בעמדות ההנהלה.
ביום שני בבוקר, היום השלישי לשביתה, החל דורון גלעזר, עורך "7 ימים" לשעבר – שהוזעק מחופשתו על מנת לנהל את מסע ההסברה של ההנהלה – לארגן בבית-סוקולוב מסיבת עיתונאים שבה תוסבר עמדתה. בכירי המערכת של "ידיעות אחרונות" הוזמנו לפגישה עם ההנהלה בשעה 14:00. מסיבת העיתונאים החלה ב-15:00. לצד נציגי ההנהלה, מרים נופך-מוזס והמשנה למנכ"ל ינון אנגל, ישבו בין השאר דורון גלעזר, משה ורדי, העורך, וכן יוסף ג'קסון, יו"ר ועד העיתונאים בעיתון. ההסכמה בין העיתונאים וההנהלה נראתה על פני השטח מלאה. בפועל, זה לא היה כך, כפי שדיווח באותו ערב כרמל לוצאטי, כתב ערוץ 1: "למרות אחדות הדעים משיחות עם עיתונאים עולה תמונה מורכבת. לא כולם שלמים עם נקיטת העמדה הפומבית לטובת ההנהלה". מסביר לוצאטי: "לאחר מסיבת העיתונאים השארתי חמישה ביפרים לבכירים שלא השתתפו בישיבה. זה אל"ף-בי"ת. ארבעה חזרו אלי. שלושה אמרו לי שיש בעיה עם הקו שוועד העיתונאים נוקט, ואילו אחד אמר לי שהוא אפילו לא ידע שמתקיימת מסיבת עיתונאים שכזו. היה לי ברור שלא כולם תומכים בהנהלה". לוצאטי היה היחיד(!) שדיווח באותו יום וביום המחרת שאין תמימות דעים בקרב העיתונאים.
הגדיל לעשות "הארץ", בגיליון יום שלישי של אותו שבוע. העיתון דיווח כי במסיבת העיתונאים השתתף גם מוטי גילת, והוסיף כי "לטענת הנוכחים, בכירים אחרים במערכת, כמו רון בן-ישי ונחום ברנע, תומכים בצעדי ההנהלה, אך לא יכלו לבוא". ובכן, גילת השתתף בישיבה שנערכה בשעה 14:00. אחר-כך הלך. הוא לא נכח במסיבת העיתונאים. ברנע ובן-ישי לא הודיעו בשום שלב כי הם תומכים בהנהלה. בן-ישי: "אני לא חושב שאני חייב לנקוט עמדה בכל דבר בעולם, בטח לא בפומבי. אני משאיר את הדברים האלה ביני ובין ההנהלה שלי".
"הארץ" ניסה לתקן ביום המחרת, כאשר נכתב בשורה אחת, בסוף הידיעה, כי "למרות התמיכה שהפגינו אתמול כמה מעורכי העיתון בהנהלה, בקרב כמה מהעיתונאים ב'ידיעות' יש הסתייגות מתמיכה גורפת בצעדי ההנהלה".
בהמשך השבוע ובתחילת השבוע שלאחריו, המשיכו הדיווחים המאוזנים בכלי התקשורת – כאשר עמדות שני הצדדים מובאות בצורה הוגנת למדי, אם כי לקראת סוף השבוע רבו הדיווחים על מעללי פועלי הדפוס בתקופה שקדמה להשבתה (אמיר בן-דוד ואביב לביא ב"הארץ", וכן כתבה נרחבת בעיתון "העיר").
רק דבר אחד נעלם מעיניהם של מסקרי השביתה: העובדה כי יש עיתונאים רבים ב"ידיעות אחרונות" שאינם תומכים בצעדי ההנהלה. "הארץ" פירסם זאת, לראשונה בהרחבה, ביום שני ה-12.6.00, "גלובס" ביום המחרת, "מעריב" ביום רביעי ו"כל העיר" ביום שישי.
"גלובס" ו"מעריב" התייחסו לשני מכתבים שהופצו בין עיתונאי "ידיעות אחרונות" והופנו לוועד העיתונאים. על אחד מהם היה חתום בני ברק, כתב התחבורה של העיתון, ועל האחר גדעון עשת, כתב ופרשן כלכלי בכיר. ברק שלח את מכתבו ליו"ר ועד העיתונאים, יוסף ג'קסון, כבר שבוע לפני כן(!), יום לאחר מסיבת העיתונאים. וכך כתב ברק במכתבו לג'קסון: "הרגשת קבס אחזה בי כאשר צפיתי בך מנסה להסביר מדוע ההנהלה צודקת. לא צריך להרחיק לכת כדי לראות לאן הגענו אנו העיתונאים בגלל ועדים כאלה, כאשר בעוד חודשים ספורים יהיה פה חרם נגד ההנהלה שווה לקליפת השום. אתם מסייעים להנהלה לשבור את הוועדים האחרים... התגליתם כוועד מתרפס של מלחכי פנכה, ולו על רקע זה טוב היה לו הייתם מתפטרים".
עשת כתב במכתבו לחברי ועד העיתונאים: "מדוע הוועד שוכח לספר לכולנו שבקרב העיתונאים יש מתנגדים למהלכי הוועד? מדוע הוועד לא מפרסם את התגובות שקיבל בעד ונגד עמדתו בסכסוך?". עשת פירסם את מכתבו במחשב העיתון, במקום השמור לפרסומים על קנייה ומכירה של חפצים (תא "כותל"). מכתבו נעקר משם לאחר יום אחד.
נוסף עליהם ביקש ירון לונדון לפרסם מאמר שבו הוא מציג את השאלה אם נכון עשה ועד העובדים, שעמד בצורה כל-כך גורפת לצד ההנהלה, בלי לבדוק את עמדות כל העובדים. עוד לפני כתיבת המאמר הובהר ללונדון כי מאמר מהסוג הזה לא יפורסם. "לדעתי, העובדים באמת לא בסדר", אומר לונדון. "גם בתי, שהיתה עורכת גרפית בעיתון, סיפרה לי שהיתה ממש סכנת נפשות להיכנס לקומת המסדרה. זה ברור. עדיין נשאלת השאלה מה יקרה אם כולנו נהיה עובדים חופשיים, ומר מוזס ומר פישמן ישלטו שלטון ללא מצרים ויוכלו לפטר בלי חשבון". הוא פירסם מכתב ברוח דומה בתא "כותל".
בדיעבד התברר שלא רק בקרב עיתונאי "ידיעות אחרונות" נמתחה ביקורת על התנהגות הוועד שלהם; גם בתוך הוועד עצמו לא היתה תמימות דעים. במכתב שנשלח אל משה ורדי, והוזכר בתחילת הכתבה ("מכתב ה-63"), חתומים שמותיהם של כל חברי הוועד מלבד שמו של דב גניחובסקי. כאשר התקשרתי לשאול אותו מדוע הוא אינו חתום, הגיב בהפתעה – הוא לא שמע על קיומו של המכתב. "אני בהחלט חושב שההנהלה צודקת במאבק הזה", אמר והוסיף: "אבל אינני חושב שציבור אחד בעיתון חייב להתייצב נגד ציבור אחר בפומבי. בכל אופן, המכתב מוזר – לא הציעו לי לחתום עליו. אני תוהה למה לא פנו אלי בשאלה אם אני מעוניין לחתום".
עיתונאים שתמכו בצעדי ההנהלה הסבירו כי כל אלה מחבריהם שהתנגדו לכך הם עיתונאים שאינם באים במגע עם עובדי הדפוס והמנהלה, ולכן אין להם מושג באיזה סבל מדובר. ג'קסון הבהיר בצורה חד-משמעית: "לא ניתן להנהלה להתקפל. זה פשוט בלתי אפשרי. לא נחזור לשיטות העבודה של פעם. אילו היה מדובר באמת על סכסוך הקשור להסכם הקיבוצי, הייתי מתייצב לימין העובדים, אבל כאן מדובר על עניין מקצועי". כך גם הובהר באיגרת לחברי מערכת "ידיעות אחרונות" מאת חברי ועד העיתונאים: "אין לנו דבר אישי נגד עובדי הדפוס.... אך איננו מוכנים יותר לשאת את ההתנשאות ואולי גם את 'ההתעללות' שבה נהגו עובדי הדפוס בעיתונאים, תוך ניצול ציני של מעמדם בעיתון". גם משה ורדי, עורך העיתון, מחזיק בגישה זו: "באופן אוטומטי צריך לעמוד נגד ההנהלה? אני לא חושב שכשעיתונאים ועורכים מצטרפים להנהלה יש בזה טעם לפגם. כל דבר לגופו. אם עיתונאים היו חושבים שמה שההנהלה עושה זה לא בסדר, היו אומרים את זה, אבל פה באמת העיתונאים עומדים לצד ההנהלה".
מדוע מלבד ערוץ 1, הנטול שיקולים זרים בסקרו את הסכסוך, לא פורסם במשך זמן ניכר כי היו עיתונאים לא מעטים ב"ידיעות אחרונות" שלא תמכו בהנהלה? האם משום שהצגת הדברים כאילו כל העיתונאים תומכים בהנהלה האירה את עובדי הדפוס באור שלילי יותר? האם היתה השפעה כלשהי, גם אם בעקיפין, לעובדה שהמו"לים כולם שיתפו פעולה עם הנהלת העיתון?
מיכל רוה, שסיקרה את הסכסוך מטעם "גלובס", משיבה בכנות: "אני בטוחה שהעורכים שלי לא שואלים את פישמן. הוא גם אף פעם לא מתערב בתכנים. אבל לפעמים לא צריך להגיד לעורכים, כי הם כבר יודעים שהיות שאנחנו של פישמן, אז אנחנו לא יכולים להיות יותר מדי לטובת העובדים. למרות זאת, אני מוכרחה להגיד שבעניין הזה לא נתקלתי במצב יוצא דופן. אני חושבת שהעורכים שלי היו בסדר בעניין הזה".
חיים ביאור, כתב "הארץ" שסיקר את ההשבתה, אומר שלא היתה שום השפעה מצד מישהו ב"הארץ" על אופן דיווחיו. "אף סמכות מעלי לא הרימה אלי טלפון. מה שיכולתי להעלות על דעתי לפני עשרות שנים לא קיים כיום. דווקא כשעבדתי ב'על המשמר' וב'דבר' הרגשתי את ההכתבה המעיקה".
ב"מעריב" הפנו את הטענות לכיוון אותם עיתונאים מ"ידיעות אחרונות" שלא תומכים בהנהלה, ולא יצאו בפומבי: "למה אף אחד מהם לא הרים טלפון? אנחנו לא יכולים להרים טלפון לכל עיתונאי 'ידיעות'. זה ממש מגוחך".
מחברת החדשות של ערוץ 2 נמסר כי הם לא דיברו כלל על הפילוג בקרב העיתונאים משום ש"זה עניין ברנז'אי, ואינו חלק מהותי בסכסוך. לעומת זאת, הזכרנו את העובדה יוצאת הדופן, ש'מעריב' משתף פעולה עם 'ידיעות אחרונות'".
שיתוף הפעולה, התמוה לכאורה, בין המו"לים של שלושת העיתונים לבין "ידיעות אחרונות" מוסבר בהתחשב בנתונים שלהלן: אליעזר פישמן מחזיק במניות של "ידיעות אחרונות". לכן מובן מאליו שירתום את עיתונו, "גלובס", למאמץ ההדפסה. מי שהיום שותף בכיר מאוד להחלטות ב"מעריב" הוא סגן יו"ר מועצת המנהלים, עו"ד צבי חפץ, נציגו של ולדימיר גוסינסקי. לכן יש פחות "דם רע" בין שני העיתונים המתחרים.
משקעי העבר פחות רלבנטיים. החישוב הוא הרבה יותר קר, כלכלי וענייני. בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" נחתם בעבר הסכם של סיוע הדדי בהפצה במקרה של תקלה. ייתכן שההסכם שנחתם בעבר רלבנטי גם למקרה הזה. נוח לשני הצדדים לראות את המצב שנוצר עם פרוץ הסכסוך כתואם, משפטית, את ההבנה שנוצרה בעבר. גם "מעריב" חושש שיום אחד יהיה בבעיה, ולכן האינטרס שלו הוא לעזור. ההסבר "עזור לי ואעזור לך" נכון גם לשיתוף הפעולה שנרקם בין מוזס לשוקן.
ל"מעריב" ול"הארץ" היה נוח ש"ידיעות אחרונות" ייצא במתכונתו המצומצמת תקופה ממושכת ככל האפשר: העיתון ספג הפסדים אדירים, איכותו נפגעה ומעמדו ניזוק. הערכות מדברות על הפסדים של עשרות מיליוני שקלים למערכת בכללותה (כולל מקומונים). גם מסעות פרסום שתוכננו להגיע לשיא פרסומי בעיתון בזמן השביתה, כמו הקמפיין של משרד האוצר ושל ההסתדרות בנוגע להמלצות ועדת בן-בסט, נדחו או בוטלו. "מעריב" ו"הארץ" נהנו מההפקר. "הארץ" נמצא בעיצומו של מסע גיוס מנויים, ואילו "מעריב" זכה לפריחה מחודשת בחנויות. ההערכות ב"ידיעות אחרונות" דיברו על איבוד המקדמה העצומה שהיתה לעיתון על פני "מעריב". מצד אחר, לבעלי העיתונים לא היה אינטרס שוועד העובדים ינצח במאבק. שיתוף הפעולה הזה מכניס הרבה כסף לעיתונים המתחרים.
"זה מקרה ברור של הסדרים כובלים", אמר עו"ד אשר חלד, המייצג את העובדים. ד"ר זוהר גושן מהאוניברסיטה העברית, מומחה להגבלים עסקיים, לא משוכנע שכך הוא הדבר: "אם 'ידיעות' פונה לאחד העיתונים ובאופן חד-צדדי ומיידי מבקש את עזרתו בהדפסה ובחלוקה משותפת, תמורת כסף כמובן, אין בכך בעיה. אך אם יש מכלול של הבנות בתוך ההסכם – כמו התחייבות לעזרה מצד 'ידיעות' במקרה של השבתה ב'מעריב' – אזי ההסכם הופך להיות בעייתי, ומחייב אישור של הממונה על ההגבלים העסקיים".
עמוס שוקן לא הגיב על הדברים. כך בחרו לעשות גם עו"ד חפץ ויעקב נמרודי מ"מעריב". יעקב ארז, עורך "מעריב", אמר שצמרת הדירקטוריון החליטה על שיתוף הפעולה. הוא לא יכול היה להסביר את פשרה.
עם סיום ההשבתה המשיכו הרוחות לסעור מתחת לפני השטח, כפי שסיפר מנחם אהרוני, אחד מחברי הוועד: "ההנהלה עושה לנו כל מיני תרגילים בעניינים שלא סגרנו. אבל אני לא מעוניין להתבטא יותר. אני מקווה ליצור אווירה טובה ולא להמשיך בהתכתשויות". בהנחה שההנהלה לא תשוב ותשבית את העיתון, מובטח לה שקט תעשייתי של שישה חודשים לפחות – כך קובע ההסכם שנחתם בתום שלושת השבועות של ההשבתה. אבל גם מרים נופך-מוזס, חברת ההנהלה, הביעה חשש לאי-הבנות: "אני צופה שביישום יהיו פה ושם חריקות, אם כי באופן כללי אני לא צופה בעיות".
רן איציק הוא סטודנט למשפטים
גיליון 27, יולי 2000