אל-ארז, חברת ההפקות הערבית הראשונה והיחידה בישראל, קמה מתוך כורח. "נלחמתי לעבוד עם ערוץ 1 ולא נתנו לי", נזכר ניזאר יונס, 37, שהקים את החברה לפני 18 שנה. השנה היתה 1990, ימי טרום עידן הטלוויזיה המסחרית, ויונס הפיק וצילם חדשות מקומיות ותוכניות טלוויזיה לערוצי הכבלים (תבל). הקמת ערוץ 2, הערוץ המסחרי הראשון בישראל, פתחה תקווה לשינוי באפשרויות התעסוקה של אנשי תקשורת ערבים והשתלבותם באמצעי התקשורת בעברית. אך התקווה נכזבה, ואל-ארז (בערבית: הארז), מקומת הקרקע של בניין מגורים ברובע אל-מוטראן בנצרת, הרחיבה את פעילותה להפקת חדשות לתחנות ערביות ולתחנות בחו"ל, במטרה למלא, ולו במעט, את הריק התקשורתי במגזר הערבי.
פריצת הדרך הגדולה של חברת ההפקה, המעסיקה כיום כעשרים איש, כולם ערבים, היתה ב-1996: שידור חי לכל העולם של טקס מלכת היופי הערבייה. מאז מפיקים באל-ארז כתבות אקטואליה וחדשות בשידור חי עבור רשתות זרות רבות: אל-ג'זירה, אל-ערביה, mbc, אבו-דאבי, AP, רויטרס, פראנס 24 ועוד. "כיום בעולם הערבי יש יותר אפשרויות עבורנו", אומר יונס, "השוק שם גדול יותר, יש יותר תחנות, יותר כסף, ומדברים איתנו בגובה העיניים". בערוצים המסחריים הישראליים אמנם מעלים תוכניות בערבית, אך רק בשעות "מתות" מבחינת רייטינג. ההתחייבויות המכרזיות של בעלי הערוצים המסחריים, כך נדמה, הן הסיבה היחידה שתוכניות כאלו משודרות בכלל. גם כשמוקצה סכום להפקת תוכנית דוברת ערבית, התקציב זעום, כ-2,000 דולר לתוכנית. תוכניות המיועדות למגזר היהודי זוכות לתקציב משולש ואף יותר. לפי גורמים בענף התקשורת, "על פחות מ-4,000 דולר לתוכנית אין על מה לדבר", ואף זאת בתנאים נוחים שבהם ניתן לצלם שלוש-ארבע תוכניות ביום צילומים אחד, באולפן. אלה סכומים דמיוניים מנקודת מבטם של אנשי אל-ארז, כך טוענים שם. "אם היינו מקבלים זמן שידור בפריים-טיים, היינו יכולים להצליח כלכלית יותר", אומר יונס. "היום אנחנו נאלצים לעשות דברים בצורה הכי זולה".
התוכנית "חאקי קבאר" (דיבורים של גדולים), המופקת באל-ארז בתקציב זעום, מדגימה את הפוטנציאל הטמון בתוכניות דוברות ערבית. על ספה אדומה באולפן הצהוב של אל-ארז יושבים שלושה ילדים בני 9–12 ומדברים על הכל: על משחקי מחשב, על זהות פלסטינית ועל הומוסקסואליות; על שוויון בין המינים וחלוקת תפקידים בבית, על מראה חיצוני, השמנה, איראן, המבורגר ומוזיקת ראפ. התוכנית שודרה בשידורי קשת בערוץ 2 ביום ובשעה קשים במיוחד מבחינת רייטינג – ימי א' ב-13:30 –ובכל זאת זכתה לקהל צופים נאמן ולמכתבי תגובה רבים, בעיקר מיהודים, שיונס מציג בפני. בשידורי התוכנית עדיין ניתן לצפות ביוטיוב ובפייסבוק.
צילומי התוכנית "חאקי קבאר"
"אנחנו יכולים להפיק תוכניות באותה רמה שמשרדים יהודיים מפיקים, ואף יותר טוב, אבל לא נותנים לנו גישה למכרזים בערוץ 2", אומרת רוקייה סבאח, במאית ועורכת תוכן באל-ארז. "לוקחים איש צוות ערבי רק כשצריך לדווח מהשטחים או מהמגזר הערבי. עד היום לא ראיתי מפיק יהודי שהביא צלם ערבי לסרט. לא ישימו משהו בערבית בפריים-טיים כי זה פוגע ברייטינג, ואמרו לי את זה בפנים. מישהו ייקח אותי בערוץ ישראלי לערוך תוכן עברי?", היא שואלת בהתרסה, "יטענו שהעברית שלי לא מספיק טובה".
אבל העברית של אנשי אל-ארז, או לפחות יכולות ההפקה שלהם, הספיקו לעשייה לא מבוטלת: כעשרים סדרות טלוויזיה הופקו באל-ארז, שעלו לשידור בארץ בערוץ 2, בערוץ הראשון ובערוץ 10, ובחוץ-לארץ בתחנות לוויין ערביות. החברה הפיקה קליפים, תריסר סרטים תיעודיים ותשדירי בחירות למפלגות בל"ד, חד"ש ורע"מ-תע"ל. החברה פועלת גם בתחום הקולנוע ומספקת שירותי הפקה, ציוד, עריכה וצוות מקצועי לסרטים עלילתיים ותיעודיים. אנשי החברה היו שותפים, בין השאר, להפקת הסרטים "גן עדן עכשיו", "ג'נין ג'נין", "באוקטובר רעדה האדמה" ו"למות בירושלים".
סבאח, 26, סיימה לימודי קולנוע בקמרה-אובסקורה ב-2004, שם היתה התלמידה הערבייה היחידה. לאחר שלא מצאה עבודה בתל-אביב, חזרה לנצרת והתחילה לעבוד עם אל-ארז. היום היא אומרת שאם היתה לה אפשרות לעבודה טובה יותר בחו"ל, היא היתה עוזבת, ובאותה נשימה מוסיפה: "זה הבית, ואני מעדיפה לחיות בבית". כמה מהדילמות שבהן נתקלים אנשי תקשורת שהם אזרחים ערבים במדינה המוגדרת כביתו של העם היהודי מוצגות בסרטה של סבאח, "On Hold" (מ-2007), שהקרנת הבכורה הבינלאומית שלו התקיימה במסגרת פסטיבל קולנוע ישראלי אחר (Other Israel Film Festival) בניו-יורק. הסרט הוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים והיה מועמד לפרס וולג'ין במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים. עלילת הסרט עוסקת בהתלבטות של סבאח ובן זוגה, הוא ממשפחה נוצרית והיא ממשפחה מוסלמית, אם לעזוב את ישראל ולעבור לברצלונה, כשברקע מפעמת כל הזמן אהבה בלתי מוגדרת למולדת.
ניזאר יונס (מימין)
נוהרים אל לימודי התקשורת
סבאח ויונס נפגשו במוסאוא, מרכז לזכויות האזרחים הערבים בישראל. ב-2005 החל המרכז לערוך הרצאות, מפגשים וסדנאות לאנשי תקשורת ערבים, כדי להעלות על סדר היום בעיות בחברה הערבית ולנסות לשנות סטריאוטיפים רווחים בחברה הישראלית. חנאן חדאד, רכזת תקשורת ומדיה במרכז, מספרת שתחום התקשורת הפך כיום לאופנתי במגזר הערבי, אך כאשר פחות מאחוז אחד מאנשי התקשורת בעיתונות הישראלית הם ערבים, ראוי לתהות על הסיבה לנהירה אל הענף הזה. "לצערי אין מקומות עבודה", אומרת חדאד, "בעיתונות הערבית השוק קטן מאוד, ולעיתונות הישראלית קשה להתקבל".
ראמז קזמוז, 35, מנהל מחלקת הצילום באל-ארז ובמאי, מועמד לפרס אמי על צילום בסרטה של הילה מדליה "למות בירושלים" (2007), קו-פרודוקציה של יס ו-HBO. ב-1995 סיים לימודי קולנוע וטלוויזיה במכללת תל-חי, ובין היתר צילם עבור ארטה את הסרט "Prime Time War", על עבודתם של אנשי תקשורת יהודים ופלסטינים במלחמה. עבור שירות השידור הציבורי בארצות-הברית, PBS, צילם את הסרט "Democracy on Deadline", על עבודתם של עיתונאים ברחבי העולם ועל המאבק לקיומה של תקשורת עצמאית. "לפני 1990 לא היו במגזר הערבי חברות שמתמחות בתקשורת", הוא אומר, "ואילולא אל-ארז היה ואקום בתקשורת הערבית. אנחנו קיימים משום שאין לנו מקום שם, בחברות הפקה יהודיות ובטלוויזיה הישראלית. אנחנו נותנים אופציה לערבים שלומדים את התחום לעבוד בו, ולא בבניין. שיסתכלו עלינו כעל מקצוענים, לא כערבים". קזמוז אמנם צילם את סרטה של ג'ולי גל "באוקטובר רעדה האדמה", על משפחות 13 הרוגי אירועי אוקטובר 2000, המנסות להיאבק על העמדתם לדין של השוטרים שירו ביקיריהם, ויש לו רק מלים חמות לומר על גל, רגישותה ומקצועיותה, אבל באותה נשימה הוא אומר גם שהוא אינו יודע "אם גל תיקח אותי לצלם כשתעשה סרט יהודי".
מימין: סבאח רוקייה וראמז קזמוז
לקזמוז בטן מלאה גם על האופן שבו ערבים מוצגים בתקשורת הישראלית. "כל התכנים מבטאים סטיגמות ומכוונים למקום לא נכון. אנחנו רצינו לעשות ההפך, לקרב בין נשים וגברים מגיל רך, לחזק דברים טובים בחברה שלנו, לחזק את האמונה בעצמנו". חלק מהתפיסה התרבותית-חינוכית שלו היא חיזוק התרבות והזהות הערביות. "התקשורת צריכה לקיים דיון על אופן הצגת החברה הערבית. אנחנו קודם כל אזרחים פלסטינים בישראל. לא ניתן לבטל את הפלסטיניות שלנו ולא ניתן לבטל את האזרחות שלנו. בכל המוסדות בארץ מרגישים אפליה הנובעת מהזנחה מכוונת, לא רואים שיש כאן אנשים".
הדברים האלה נאמרים כיממה אחרי שח"כ לימור לבנת הגישה הצעת חוק המגדירה את העברית כשפה הרשמית הראשית היחידה בישראל. למרות זאת, ולמרות הצעות עבודה רבות מחו"ל, ואף שקזמוז רואה את אפליית הערבים הישראלים כשיטה מכוונת, הוא לא אומר נואש: "יש אנשים טובים בכל מקום, גם בצד הישראלי. אני אוהב את המקום, את נצרת, את ישראל, את פלסטין. אני רוצה להמשיך לחיות פה, ואני מנסה לעשות כאן מקום טוב לחיים". התקשורת, בעיניו, היא האמצעי הראשון במעלה לצורך זה: "אנחנו רוצים לשים במוקד של המדינה את הערבי הפלסטיני כאדם עם זהות, מנטליות ותפיסת עולם משלו, עם זיקה לשפה ועם אהבה למקום. אנחנו מנסים לתת אמונה לאיש שחי פה, להראות גם ים ושמים, לא רק פוליטיקה. להראות שיש לו מקום טוב לחיות, ללמוד, להיות חזק". קזמוז ביטא זאת בסרט "נאזק" (2007), שכתב וביים. הסרט מעלה לדיון את מצבה של הערבייה בישראל כאשה, כאם וכבעלת קריירה, וצולם מנקודת מבט של גבר שתומך באשה ורוצה לראותה במרכז החברה.
בינתיים, את סרטה של אסנת חדיד "חיילים אלמונים", העוסק בדילמות הנובעות מחוק גיוס חובה במגזר הדרוזי, מממנים באל-ארז מכיסם. "שום דבר לא יעצור אותנו", אומר קזמוז, "אנחנו נגיע לאופקים שקבענו. יכולים למנוע מאיתנו כסף, אך לא יכולים להגיד, אל תחשבו, אל תפנטזו. אנחנו נמשיך לחיות ולגדול, ונהיה מעצמה".
"זו המדינה שלנו", אומרת סבאח, "ומה שמגיע לנו ניקח. אין מקום לייאוש, אנחנו לא מבקשים טובות". ובכלל, היא אומרת, "בסוף תקום תחנה ערבית פרטית מסחרית בישראל".