אחת עשרה וחצי בלילה. שאול המפיץ עושה את דרכו אל בית־הדפוס בראשון־לציון. כמדי לילה יש לו שטיח לעשות והכתפיים כואבות. יש לו חזרות לסדר, והבוקר שלמחרת עתיד להיות עמוס הרבה יותר: מחכה לו פתיחת נקודות חדשות, נפלו עליו חינמים, ופנצ'ר נוסף, כמו זה שקרה לו עם הנקודה באור־עקיבא, זה הדבר האחרון שחסר לו.
יקום העיתונאי שיודע מה פשר כתב החידה. אף אחד לא קם? לא מפתיע. במערך העיתונות נהוג לשכוח את קיומם של המפיצים, אלה שאלמלא יקיצות הלילה שלהם, גליונות העיתון לא היו מגיעים אל הקוראים.
התחזקות האינטרנט, ריבוי ערוצי הטלוויזיה, ובכלל, המהפכה התקשורתית של השנים האחרונות - הביאו דווקא להגדלת כוחן של המחלקות המסחריות בכלי תקשורת, על חשבון המערכת המקצועית. אבל אם העיתונאים איבדו ממעמדם, מפיצי העיתונים - מקצוע לא זוהר ממילא - נדחקו אל תחתית שרשרת המזון. אחרי מוכרי המודעות, אחרי נערות הליי־אאוט, אחרי המזכירות שהיו למפיקות.
"בעבר, כשהעיתונות המודפסת היתה חזקה, המפיץ היה השריף של החברה באזור שבו עבד. לא היתה הנהלה מעליו וממילא לא היתה תרבות ניהול", אומר בכיר במערך ההפצה של עיתון גדול. "אדם אחד עבד הן כמפיץ, הן כאחראי על קידום המכירות והן כגובה. הלקוח היה צריך את העיתונים והמפיץ היה מוכר לו, כך שלמעשה העיתונים נמכרו מאליהם. לא השקיעו בשיווק כי במערכות העיתונים ראו את מכירת העיתונים כדבר מובן מאליו, ובצדק רב. היום הדברים שונים לחלוטין: עבודת השיווק וקידום המכירות הופקעה מידיו של המפיץ. הוא הפך לרצפת השיווק ותפקידו לסדר ולפזר את העיתונים אצל הקמעונאים".
35 שנה עבד שבתאי אלאלוף (62) כמפיץ ב"מעריב". לפני שלוש שנים הונחתה עליו בשורת הפיטורים, וכיום הוא מתפרנס מעבודה כנהג מונית. "שנים ארוכות בעל־הבית היה בעצם בידיים של המפיץ", מספר אלאלוף. "הדרך היחידה של בעל־הבית לבדוק את התפוצה של העיתון היתה המספרים שהמפיץ הגיש לו, והרבה פעמים זה היה בלוף אחד גדול. מחסן החזרות היה מתפוצץ מעיתונים שאחר־כך מיחזרו אותם לנייר טואלט. בעבר הרחוק היו מצ'פרים אותנו בבתי־מלון ובמסיבות והיינו כמו אחים. עם הזמן, לא נשאר כלום חוץ מעבודה קשה".
הווי? היה ולא ישוב עוד. "אנחנו מגיעים בשעה קבועה וכל אחד מתעסק עם הקו שלו. אין לנו הרבה זמן לדבר", אומר מפיץ ותיק בעיתון גדול. "זו עבודה פיזית קשה, שכוללת סבלות והובלה. כשאתה עסוק בלהתכופף חמישים־שישים פעם בלילה כדי להרים חבילות כבדות, אין לך זמן להווי".
▪ ▪ ▪
סיפורי הקרבות שניטשו בין מפיצי "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" לעד יתפסו מקום של כבוד בפנתיאון מפיצי העבר: אלה הסתירו לאלה את העיתונים, עבודות ריגול היו חלק מהשיגרה, תנועת מפיצים מתחרים תועדה, חבילות עיתונים התפוגגו שנייה אחרי שהונחו על מפתן חנות מכולת. קיוסק שהבטיח שלא ימכור את שני העיתונים ונתפס על חם - הוחרם.
"סגרנו את הנקודה הזאת", היו מכריזים המפיצים בלילה שלמחרת תוך שימוש בקוד השגור. "נקודה סגורה" היא נקודת מכירה שהתנהגות בלתי הולמת מצד בעליה הביאה לנקיטת סנקציה נגדה. אם לא שילם במועד, אם מכר עיתונים מתחרים, אם הציב את העיתונים באופן לא מספיק גלוי לעין הקונה - נענש בחרם זמני של אספקת העיתונים.
מפיצי עיתון "הארץ", לעומת זאת, לא נטלו חלק במערכה שכן הפצתו הושתתה בעיקר על מנויים. שני מגזרים נוספים הם נטע זר בהוויית ההפצה: המגזר הערבי והחרדי. במגזר הערבי, מספרם של קוראי העיתונים העבריים קטן וזניח. במגזר החרדי היו בעבר כעשרה אחוזים שקראו את העיתונות הכללית, אולם בשנים האחרונות פורחת העיתונות החרדית והם הולכים ומתמעטים. במקומות שבהם יש ביקוש, גם אם דל ביותר, מקבלות נקודות המכירה את העיתון "קומפלט" - כלומר בשקית אטומה.
▪ ▪ ▪
ובתוך כל האפרוריות שאחזה בחייהם בשנים האחרונות, פתאום מצאו את עצמם המפיצים בלב לבה של סערה עבריינית: "מעריב" התלונן כי החינמון החדש והמתוקשר "ישראל היום" נוקט שיטות פסולות להפצת גליונותיו. לטענת "מעריב", למפיצים של "ישראל היום" ניתנה הוראה לפרוץ דלתות כניסה של בניינים שבהם מחולקים עיתונים למנויי "מעריב", במטרה לחלק את "ישראל היום". "מעריב" גם הציג קלטת ובה נשמע מנכ"ל חברת ההפצה מתדרך את עובדיו כיצד לפרוץ דלתות מק'גייוור סטייל - באמצעות טלכרט. "מצחיק לגלות כמה עיתונאים הם תמימים. מה כל־כך מפתיע בסיפור הטלכרט?", תמה מנהל הפצה של אחד היומונים. "הרי יש לנו מפתח לכל בניין עם מנויים, וכשאנחנו נשארים מאיזושהי סיבה בלי מפתח, אנחנו מיד משתמשים בטלכרט. מה בכלל הבעיה להפוך את הצורך שנולד מחוסר ברירה לשיטת עבודה?".
לדברי "מעריב", הורו למפיצי "ישראל היום" לשדל את מפיצי "מעריב" לתת להם את קודי הכניסה של בתי המגורים: "תשחד אותו, תוציא מהכיס 50 שקל, שיביא לך את כל הקודים. תקבל ממני חזרה את הכסף", נשמע בהקלטה מנכ"ל חברת ההפצה של "ישראל היום". סיומה של התביעה שהוגשה ביומו הראשון של "ישראל היום" בהסכם פשרה: ב"ישראל היום" התחייבו לא לעשות דילים מפוקפקים עם המפיצים של "מעריב", ולא להשתמש ברשימות של מנויי "מעריב" שהגיעו לידיהם. אבל נשאלת עדיין השאלה: האם שכרם של מפיצי "מעריב" כה זעום עד כדי קנייתם בשטר בודד של חמישים שקלים? "מפיץ המינויים הוא כבר מזמן לא מי שזו עבודתו היחידה והבלעדית", אומר מנהל ההפצה, "הוא אחד שמחפש עבודה נוספת ללילה. שכרו נע בין 2,500 ל־3,000 שקל בחודש, כך שאין מה להתפלא. יש בריחה מהעיתונים היומיים ל'ישראל היום' והסיבה ברורה: קל לחלק אותם. אפשר להעלים חבילות מבלי שבעל־הבית יידע, כי אין שום דרך לערוך ביקורת. שיטת החלוקה שלהם גרועה כי קשה לפקח, יש פחת מאוד גדול של עיתונים והרבה לא מגיעים אל היעד ומוצאים את דרכם לפח".
סוגיית הגניבות טרם הגיעה לכדי פתרון ממשי. לצד גניבות המתרחשות בשגרה, כל חתול רחוב ילחש לכם כי החופש הגדול הוא אימתם של המפיצים, החודשים שבהם ונדליזם הופך לתחביבם של בני־נוער משועממים. דרכי ההתמודדות שונות: פיזורם של העיתונים באריזות קטנות יותר, הסתרת האריזות מתחת לגרמי מדרגות, שמירה בארגזים נעולים והסתרת המפתח במקום הידוע רק לבעל החנות, ועוד.
לכל אזור קשירה ההולמת את אופיו - קשירות מהודקות לתפארת הומצאו לכבוד אזורים גניבים, בעוד שהרופפות שמורות למקומות הרגועים יותר. אזור המרכז, אם תהיתם, מככב בראש מצעד הגניבות.
מחשבה מיוחדת מוקדשת בחייו של המפיץ לזמנים ולמועדים: בשעה שבית ישראל פוקדים את השוק, המפיץ נערך לחלוקה מוקדמת של המוספים החגיגיים והחגיגיים עוד יותר - כלומר, ה"אינסרטים" הפרסומיים. כך, בחודש יולי האחרון, נחתו על מדפי העיתונים גליונות חגיגיים של "העיר־כל העיר" במשקל שיא המוכר לנו בעיקר מעמדת הבשר בסופרמרקט: קילוגרם וחצי. "מידת הקיטורים של המפיץ עומדת ביחס ישר לגודל העיתון של אותו שבוע", מספר מנהל ההפצה של העיתון, עודד יזדי. לא מפתיע כי גרסת המפיץ לבעיות המפרקים הנפוצות בקרב עדות מקפלות המצנחים, מזכירות ואנשי מחשבים, היא בעיות כתפיים וגב תחתון. גם עונת החורף דורשת היערכות, והרטיבות מאלצת תכנון מחודש של מיקום העיתונים. "אני יותר מחזאי מוסמך", צוחק המפיץ הוותיק. "מספיק לי להסתכל לשמים כדי שאוכל לדעת אם יירד גשם או לא".
(איור: גיא מורד)
הולדתו של העיתון "חדשות" בשנת 1984 סימנה את ראשית השינוי במפה התקשורתית. בתחנות הדלק לבלבו עמדות עיתונים שחולקו חינם. העיתונים עטו פני מוצר לא מחייב והחלו להיפרד מהתדמית היוקרתית שממנה נהנו עד אותה עת. "חדשות", שהודפס בשעה אחת בלילה, גרר אחריו צורך להקדים את שעות ההדפסה של עיתוני הערב. המפיצים, שעד אז הגיעו לעבודה בבוקר כאחד האדם, מצאו את עצמם מתייצבים בבית־הדפוס בשעה 21:00 כדי לעבוד כל הלילה.
בעבר, שכרם של המפיצים הורכב משכר יסוד ומבונוסים על מכירות עיתונים. מפיץ שלא הושבו אליו עיתונים ("חזרות" בז'רגון), זכה באחוזים נוספים על הצלחתו. על השעות הנוספות זכה בתוספת של 270 אחוזים והוא תוגמל על־פי משקל גיליון. מפיץ מוצלח היה מי ששלט בכישורים מתימטיים־גיאוגרפיים־סוציולוגיים, והצליח לחזות את מספר הגליונות המדויק שיימכר בכל קיוסק בתחום החלוקה, כך שמספר החזרות יהיה נמוך ככל הניתן.
ומה היום? בדיוק כמו אצל העיתונאים, מלת הקסם היא "חוזים אישיים". העובדים הקבועים פוטרו ופינו את מקומם לקבלני משנה חיצוניים שהקשר בינם לבין העיתון הוא מקרי בלבד. באותה מידה יכלו להוביל תרנגולות או חלב.
הצצה במודעות הדרושים של העיתונים מגלה כי אחת לשבוע מתפרסמת מודעה התרה אחר מפיצים לחלוקות לילה. "הסיבה ברורה", אומר מפיץ ותיק. "החברות הגדולות מעבירות לקבלני משנה שמעסיקים עבדים. נקודת השבירה שלהם מגיעה מהר מאוד. אין הבדל בין המשכורת שלי כוותיק למשכורת של עובד ארעי".
"לצערי, המעבר לשכר גלובלי בענף העיתונות משפיע על כולנו. ענף המפיצים לא מוערך מספיק בשוק התקשורת ולא מתוגמל ברמה נאותה", אומר המפיץ דוד דה־מרקדו, העובד במקומון "העיר־כל העיר" מזה עשרים שנה.
עם זאת, מקומוני רשת שוקן מקפידים על שימור המתכונת הישנה והטובה של מערך ההפצה. "אנחנו מודעים לכך שעבודתם של המפיצים היא עבודה פיזית ואפורה. למרות זאת, החלטתי שהמפיצים צריכים להיות מעורבים במה שקורה מאחורי הקלעים ולכן אני מנסה ליצור תחרות", אומר יזדי. "אני מיידע איפה הם עלו במכירות וקיצצו בכמות החזרות, איפה גביית הכספים שלהם יותר יעילה ובכלל, כל מה שדורש משוב כדי שהמפיץ יידע כיצד להתייעל. אני משתדל לתת להם להרגיש מעורבים, שיידעו שהם חלק מהמערכת".
"עיתונאים משוכנעים שהפגיעה בעיתונות המודפסת נוגעת רק להם", מסכם המפיץ הוותיק. "אבל כשיורד גשם, כולם נרטבים".
בחיים אין חינמים - מילון המפיצים הלא שלם
חזרות: גליונות עיתון שמצאו את דרכם בחזרה למחסן, מפאת ביקוש דל מהצפוי; דינם להפוך לנייר טואלט או לקרטונים, ואף מלה על הדגים.
חינמים: עלוני פרסומת; "אינסרטים", בעגה המקצועית של אנשי המודעות: מוסף חגיגי בנושא "קיץ", מוסף חגיגי מאוד בנושא "שסק", מוסף חגיגי ביותר בנושא "ריסים", ואולי גם שניים־שלושה קטלוגים של מלפפונים בזול ובשמים ביוקר; הסיוט הגדול ביותר של המפיצים, שכן האינסרטים מעלים את משקלו של כל גיליון באופן מטריד.
יציאה: סבב חלוקה; יציאה מתרחשת בימים כתיקונם פעם אחת, ובימי שישי וערבי חגים פעמיים ויותר. הכל, כמובן, בהתאם לקיבולת המשאית של המפיץ.
מספרים: רישום נתונים לגבי אזור החלוקה; הדרך שבאמצעותה מנהל המפיץ מעקב אחרי תמורות בטריטוריה: באיזה קיוסק ירדו המכירות, היכן נעלמו גליונות לפנות בוקר, מי ביקש תוספות בימי שישי ואיפה יש משום־מה ביקוש ל"הארץ".
נקודות: עמדות מכירה; פיצוציות (באזור המרכז), קיוסקים (בירושלים), מכולות (בפריפריה), מינימרקטים, רשתות וכן הלאה. כיום התהליך נהפך על ראשו, כשאנשי עסקים כמו דודי ויסמן קודם רוכשים נקודות, ורק אחר־כך מקימים עיתון.
פנצ'ר: תקלה; דמיינו מפיץ שיוצא לדרכו עם המשאית. הוא עוצר בכל הנקודות (ע"ע) עד שבתום חמש שעות נסיעה הוא מגיע אל הנקודה האחרונה, שם הוא מגלה שחסרה לו חבילת עיתונים. פנצ'ר או לא פנצ'ר?
קומפלט: הפצה דיסקרטית; מינוח שהומצא במיוחד עבור האוכלוסייה החרדית שנפשה עדיין חשקה בעלעול ב"לאישה", "את" וכיוצאות באלה. או אז מבקש בעל הנקודה את העיתון "קומפלט" ומקבל אותו מנוילן בעטיפה אטומה.
שטיח: צורת סידור; פריסת חבילות העיתונים בבית־הדפוס בכמעין פזל, על משטח המוקצה לכל מפיץ, ועל־פי סדר תנועתו הצפויה.
גיליון 69, ספטמבר 2007