נשיכתו המפורסמת של דודו טופז את כתפה של נטליה אוריירו זכתה למספר שיא של תגובות גולשים (מעל 2,000 תגובות) באתר Ynet. ממאות התגובות הסיקו עורכי האתר, שהפרשה הזו גדולה מכפי שנדמה בתחילה. מושא הכתבה עצמו הזדרז לפרסם תגובה בטור משלו באתר: "הייתי צריך לשמוע מידידה טובה שלי שבאתר Ynet הופצו מאות תגובות לתוכנית בה אירחתי את נטליה אוריירו. אותה ידידה ציינה בפני שמספר התגובות לכתבה זו היה רב יותר ממספר התגובות לכתבת היעלמותה ורצח הודיה קדם ז"ל. אני תוהה ושואל את עצמי, האם העם הזה באמת ירד מהפסים...". הגולשים מצדם לא נותרו חייבים ושיגרו מאות תגובות נוספות. כלי התקשורת הממוסדים לא יכלו להתעלם מהסיפור, והעבירו אותו לעמודי החדשות שלהם.
העיתונות המקוונת מציעה לגולשים בימה להגיב בשולי הכתבות, ואלה מגיבים, לעתים, במאות תגובות, ומוסיפים בכך גוון חדש ליחסים בין עיתונאים לקהלם. הגולש הופך מגורם סביל למשתתף פעיל. בקלות רבה (אולי רבה מדי) מקליקים הגולשים תגובה, ומדיניות סינון ליברלית מצד מפעילי האתרים מבטיחה להם כניסה קלה ונטולת מגבלות כמעט. התגובות, מעין הכלאה בין צ'ט לפורום, ידועות בכינוי "טוקבקים". העיתונים המקוונים שרואים עצמם כפופים לסטנדרטים האתיים של העיתונות הכתובה מגדלים בחצרם האחורית את יציר הכלאיים הזה, שמשתולל ומעלה עימו מכלול סוגיות חדשות, בהן סוגיות אתיות הנוגעות להשפעת המשוב הזה על העבודה העיתונאית. גם שאלת גבולות האחריות המשפטית והמוסרית של מפעילי האתרים על האופי האלים של התגובות מחייבת דיון.
איור: גיא מורד
אין ספק בדבר חשיבותם של הטוקבקים ככלי דמוקרטי, מעין פורום פלורליסטי שנותן ביטוי ל"קול העם" בכיכר העיר הדמוקרטית. לפנינו גרסה צעירה, משוחררת וספונטנית יותר של מדורי המכתבים למערכת, השיחות עם המאזינים ברדיו ותוכניות "פופוליטיקה". אלה לא מילאו כראוי את רצונו של הקהל להשתתף במדיה, ואך טבעי שבאינטרנט ניתנה הבימה כולה לקהל והיא מאפשרת לו להגיב. אלא שבעיתון המודפס המכתבים למערכת עוברים סינון ועריכה, והשיחות עם מאזינים ברדיו מונחות בידי מגישים המנוסים בהתמודדות עם קהל, ונשמר הפיקוח על התכנים. יש לזכור גם, שבאינטרנט אין מדורים מיוחדים לתגובות והן צמודות לכתבות עצמן.
כמות הטוקבקים הופכת במקרים רבים לאיכות ועל-פיה נמדד משקל הכתבה המקורית. עורך Ynet, יון פדר, מודה שהטוקבקים מאפשרים לעורך האתר לקבל אינדיקציה על מידת הרלבנטיות של נושאים: "זה מאפשר לקהל להכתיב לי ולהצביע על מה שמעניין אותו". "כתבה טובה, לפחות בעיני, היא כזאת שיש לה הרבה תגובות", כותב עמיחי יעקבי בטורו ב"נענע". "טור טוב צריך לדבר על משהו שקשור לחיים של הקוראים, וההוכחה שהוא עושה את זה - היא שפע הטוקבקים (שבכלל לא חייבים להסכים עם דעתו של הכותב) שמצטברים בסופו. לא חסרים מקרים שהחלק המעניין של הטור הוא דווקא הטוקבקים שלו". אלא שהכמות עלולה להטעות. קהל המגיבים הפעילים מסתכם באחוזים מעטים בלבד מקרב הגולשים, וגם אופי התגובות בעייתי. "הטוקבקים משמשים כיום בור ביוב גועש שלא תורם לכלום, לבד מתחושת ערך עצמי של בעלי אתרים שזו הדרך היחידה עבורם למדוד למי מהם (אתר) יותר גדול", מעיד גדי שמשון, עורך "נענע" לשעבר.
כותבים מודים כי הם אינם נותרים אדישים לטוקבקים, בין אם אלה מפרגנים ובין אם הם עוקצניים ומשתלחים. ד"ר נעם למלשטריך-לטר, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב על השלכות פוליטיות-חברתיות של מהפיכת המידע, אומר שהטוקבקים מרחיבים את קבוצת ההתייחסות של העיתונאי. "עד כה הושפע העיתונאי מקבוצת ההתייחסות הקרובה שלו (המערכת, הקולגות, החברים וכו'). הצטרפותה של קבוצת ההיזון החדשה והבלתי אמצעית עשויה להשפיע על הכתיבה. מצד אחד - ברגע שעיתונאי מושפע מפורום אנונימי יכולה להיות לכך השפעה משחררת. מצד שני, אם הוא ייתן לקבוצה האנונימית לעשות מניפולציה ולגרום לו לא להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, אלא לשאת חן בעיני הקבוצה החדשה האנונימית, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על כתיבתו".
הטוקבקים משמשים לא אחת מעין משפט שדה מהיר ולא תמיד צודק לעיתונאים. יש שאינם מוכנים להשאיר זאת ליד המקרה, או למצב-הרוח של הגולשים. מקצתם משתתפים פעילים בחגיגה ושולחים טוקבקים בשמם או בעילום שם, שיטה שאינה תואמת את כללי האתיקה העיתונאית. את גדי שמשון מטריד גם הסגנון של התגובות האלה: "העיתונאי עלול להפנים את נקודת המבט הנמוכה של המגיב הקלאסי, כלומר אימוץ אלמנטים של בוטות ואלימות שקיימים בתגובות." יש גם כאלה שעושים מעשה. עוזי וייל, שהיה בעל טור שבועי ב"נענע", התנגד לפרסום טוקבקים בצמוד לטקסט שלו, משום שלטענתו הם רק לכלכו את העמוד: "בסופו של דבר, חוויית הקריאה נפגעה כיוון שמי שקורא את הטור, קורא למעשה את הכל (כולל התגובות). במשך תקופה היו לי באופן קבוע כחמישים טוקבקים, ופתאום הוכפל מספרם לכמאה, כשבעים מתוכם היו נאצות והשמצות. בדיעבד הסתבר שמדובר באדם אחד שנכנס בשמות שונים. היה בכך עיוות, משום שהקוראים עלולים היו לקבל את הרושם המוטעה שאני אדם שנוא. לכן החלטתי שאני לא מוכן שיהיו אצלי טוקבקים. ככותב אינני חש צורך לעמוד בשוק ולנהל קרב תגרות. בדרך-כלל המגיבים הם נודניקים משועממים. וכמו בכל כיכר ציבורית, מספיק אחד שילכלך כדי שהכיכר תתלכלך".
לא רק עיתונאים, גם חברות מסחריות נוטות להתייחס ברצינות רבה לטוקבקים ולמניפולציות המתאפשרות באמצעותם. מקצת החברות טורחות לשכור לשם כך יח"צנים מקצועיים, שיריצו עבורן טוקבקים. אחד המשרדים שמתמחה בתחום הוא "גוב-קרטין עיתונות ותקשורת". אבי קרטין מתאר את שיטת העבודה: "שני עובדים מופקדים על סריקה יומיומית של אתרי האינטרנט. כשעולה ידיעה על לקוח שלנו, אנו עונים למשמיצים או מגיבים באופן לא רשמי ולא גלוי לטענות, או שאנו משתתפים בחגיגה ומפזרים תגובות מאזנות לטוקבקים שליליים. האיזון מתבצע בעזרת סיסמאות ו'תגובות בטן'. בטוקבקים התפתחה תרבות של הסתתרות תחת כינויים. לא תמיד אנו חותמים בשמנו כי אנחנו לא מעוניינים שייוודע שאנחנו שמנו שם את המידע".
גם מפלגות עלולות לעשות שימוש מניפולטיבי בתגובות. בבחירות האחרונות, למשל, ניצלה מפלגת "עלה ירוק" את הבימה הזו לצורכי תעמולה. בידיעה מאת גל מור (Ynet, 13.12.02) ציין ראש קמפיין האינטרנט של "עלה ירוק": "החלטנו להגיב באתרים חדשותיים שמפרסמים תגובות של גולשים. האחריות על האתרים הגדולים חולקה בין הפעילים. כל פעיל 'סרק' את הידיעות ופורומי האקטואליה באתר שבאחריותו והשתדל להגיב בזמן אמת".
הזירה התקשורתית החדשה מעלה גם את סוגיית האחריות המשפטית - מי אחראי לתכנים המתפרסמים במסגרת התגובות - ואכן למערכות האתרים כבר הגיעו מכתבים שדורשים התנצלות על אמירות בטוקבקים. פדר אינו מתרגש ממכתב בנוסח כזה שקיבל לאחרונה. הוא סבור כי מדובר בדרישה אבסורדית, וכי "עצם הדרישה משעשעת וחסרת כל בסיס משפטי". ואמנם מבחינה משפטית הנושא טרם הוכרע בארץ ובעולם. הבעייתיות, כך סבור עו"ד ד"ר יובל קרניאל, מנהל חטיבת תקשורת וטכנולוגיה במכללה האקדמית למשפטים, "נעוצה בכך, שככל שכלי התקשורת מעוניין לערוך יותר את התגובות, למנוע אלימות וגסויות ולבקר את הטוקבקים, כך גדלה אחריותו, כי הוא מצהיר על עצמו כמי שזה שלו. לכן ככל שאתר מתערב יותר, כך הוא גם מתחייב ביתר אחריות". העורכים ברשת דווקא מודעים היטב לפרדוקס זה. דורון אביגד, עורך מהדורת האינטרנט של "גלובס", טוען כי "אם היינו מעסיקים מישהו במשרה מלאה שתפקידו לסנן תגובות, באופן פרדוקסלי מצבנו היה חמור יותר מבחינה משפטית". עידו אמין מסכם ואומר, "עורכי הפורטלים חוששים שהם יושבים על חבית של חומרי נפץ, ועלולים יום אחד להימצא אחראים לתכני הפורומים והטוקבקים. אם Ynet חושב שהוא מונה על כיכר הדמוקרטיה והוא רוצה לפתוח את כיכר הדמוקרטיה אפילו במחיר המכנסיים שלהם - זה יעלה להם במחיר העיתון. או שהם יהפכו להייד-פארק פתטי ונלעג".
לא בכדי מופנה חלק הארי של הטענות כלפי Ynet. שכן הוא זה שקיבל מתחילת הדרך את ההחלטה הגורפת לאשר כמעט כל תגובה של גולשים, וגם היום הוא מאפשר זאת יותר מכל אתר אחר. אבי הרעיון היה זאב חספר, העורך הראשון של Ynet, שרצה, לדבריו, "לרכז את מקסימום האפשרויות עבור מי שקורא מאמר ברשת", כשילוב בין הישן (המאמר) לחדש (בימת התגובה) באינטרנט. שאר האתרים לא פיגרו: "דה מרקר", הפורטלים "וואלה" ו"נענע" וכן המהדורות האלקטרוניות של גלי-צה"ל ושל "גלובס" ו"מעריב".
כיום כל עיתון מקוון בישראל מפעיל מדיניות סינון משלו לטוקבקים. ב-Ynet, למשל, הסינון מתבצע בידי עורכי הדסקים טרם הפרסום, אולם המסננת הסובייקטיבית של העורכים יוצרת קו מערכת לא אחיד. פדר: "בשלב מסוים התחוור לי, לדאבוני, שאני משמש פלטפורמה שהעלתה את רמת האלימות המילולית. היו הרבה מאוד תגובות שניתן להגדיר אותן כאלימות בלתי נסבלת. הן היו וולגריות ומרושעות, הטיחו גינויים והביעו שאט נפש קיצונית כלפי אנשים וסקטורים כאלה ואחרים. אז הבנתי שיש בכלי הזה גם עידוד ליסוד אלים ועוין בחברה. חשבתי שזה יהיה לא נכון מבחינתו של הארגון לתת לזה יד, ואיפשרתי לעורכים שיקול דעת מסוים לפסול תגובות שהן מטונפות מילולית ואין בהן אלא אגרסיה לשמה".
לעומת Ynet, בפורטל "נענע" מעלים העורכים באתר כל תגובה ועורכים את הניפוי אחר-כך. רק בנושאים בעייתיים ומועדים לפורענות נעשה סינון מראש. גם במהדורות האלקטרוניות של "מעריב" ו"גלובס" אחראים העורכים על סינון התגובות. דני דור, העורך הראשי של אתר "מעריב": "כל התגובות מגיעות למאגר ונבדקות בידי העורכים. ברגע שעורך מאתר תגובה בעייתית, הוא מוחק אותה, והיא לא מגיעה לאתר". ב"גלובס" כל מי שרשום לאתר יכול להוסיף תגובה לכתבה. הניפוי באתר נעשה בדיעבד לאחר פרסום התגובה והוא מתבצע על-ידי צוות האינטרנט וכתבי העיתון. באתר גלי-צה"ל לא מתפרסם דבר בלי בדיקה. לדברי גידי אורשר, מנהל האתר: "אנחנו מאשרים את כל הידיעות במהירות המרבית, מלבד תגובות שיש בהן קללות, לשון הרע, הסתה וקריאה לרצח, או פגיעה בבטחון המדינה".
הבעיה היא שבכל המקרים אין מדובר בעריכה, אלא בסלקציה של התגובות, ובכל מקרה, פסילת הטוקבקים מתבצעת במקרים חריגים בלבד. ומאחר שהמשימה מוטלת על כתפי העורכים הלחוצים ממילא, אין מנוס מטעויות מדי יום. דור ממחיש את העניין: "כשהעלינו לאתר את הסיפור של אילן רמון הוא זכה ל- 400 תגובות. בהן כאלה שציינו שהאסון התרחש בגלל אי שמירת שבת. בהמשך, בגלל רגישות העניין, עבר עליהן עורך ומחק את כל התגובות האלה".
גישתו של "הארץ" שונה. שם התקבלה מלכתחילה החלטה שלא לכלול במהדורה האלקטרונית טוקבקים. אליחי וידל, ראש מערכת האינטרנט של "הארץ": "היחס של המערכת לתכנים שמתפרסמים באתר זהה ליחסה לתכנים שמתפרסמים במהדורה המודפסת. אנו מאוד מקפידים על החומרים שיוצאים מתחת ידינו. לא נסכים לפרסם טוקבקים ללא בקרה. בפועל, אנו יודעים שחלק גדול מהטוקבקים הם זבל: קללות ונאצות. כדי לסנן את המוץ מהתבן צריך כוח אדם ובשלב הזה אין לנו כוח אדם מספיק גדול שיוכל לפקח עליהם".
דביר וולק, עורך "נענע", מודה גם הוא: "אין כלל עריכה של התגובות, משום שאין לנו לא המשאבים ולא הזמן לכך". אין ספק, שהשיקול הכלכלי משפיע שבעתיים בעידן שבו אתרים מתקשים עדיין להציג רווחיות.
ביקורת על תרבות השיח בטוקבקים מגיעה אפילו מקרב כוהני אינטרנט גדולים שנושאים את נס האנרכיה הקיברנטית. כיכר העיר המהוללת חשכה, לדעתם, בשל הבימה שהיא מעניקה לתגובות קיצוניות ומעליבות שכל תכליתן למשוך תשומת לב. לעתים התגובות אינן מתייחסות כלל לטקסט העיתונאי, כמו אלה שמודיעים על דירה להשכרה או מחפשים בלונדינית פנויה. תרבות הטוקבקים נעדרת כל דיאלוג, שיח ודיון אמיתיים. לעתים מנוצלות התגובות לשיח פנימי בין כותבי התגובות לבין עצמם, ללא קשר לכתבה. הם מכנים גולש את רעהו על-פי מספר התגובה, בדרך-כלל בצירוף כינויי גנאי. למשל, "לסתום מתגובה 29". או: "מס' 1 המטומטם - בגלל אנשים גלותיים וטיפשים כמוך אנחנו מצויים במצב הזה. רק נבלות סרוחות יכולות להאשים מישהו אחר מלבד הרוצח ושולחיו". יש גם הצעות בנוסח "לאשפז את הבחורה" או סתם גידופים בנוסח "פסיכופטים", "הנה הפושעים באים על עונשם", "מאפיונרים הביתה", "מוות לכל הערבים".
אחד הגורמים המסייעים לכך הוא האנונימיות והיכולת לשלוח מסר מבלי להזדהות ובלי הרהור נוסף. פרופ' שיזף רפאלי, מביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה וראש המרכז לחקר חברת המידע, דווקא רואה את הדברים בחיוב ומדבר על "מעין ונטיל ביטחון, בדיוק כמו בסיר לחץ": "ייתכן שזה מאפשר לאנשים לפרוק מתחים. בעיקר בקרב אותם אנשים שמרגישים שאין להם זכות דיבור".
גם הסולדים מהתגובות יודעים שאין סיכוי לבטל אותן לגמרי, והם מציעים שינויים דרמטיים במתכונתם הנוכחית, כגון גביית תשלום סמלי מהטוקבקיסטים הצבת כפתור "הסתר את הטוקבק בפורטל זה" או לחלופין "הצג תגובות גולשים" - שיאפשר לגולשים להחליט אם הם מעוניינים לראות את הטוקבקים או לא. אחרים מדברים על הגברת הפיקוח על-ידי מדיניות עריכה והעלאת רף הפרסום, דאגה לניסוח תקין בעברית לא עילגת והקפדה על שפה נטולת הסתה לאלימות. אפשר גם ללמוד ממה שקורה במקומות אחרים. במהדורה האלקטרונית של ה"ניו-יורק טיימס", למשל, מוקצים מקומות מיוחדים לדיונים. "לה מונד" מאפשר לגולשים לדרג את תכני האתר. שני העיתונים מקפידים על ההבחנה בין חומרים מערכתיים לבין תגובות הגולשים.
בעיתונות הישראלית המקוונת לא קופצים על ההצעות לשיפור. ב-Ynet דוחים את המודל שבמסגרתו יתפרסמו רק מקבץ מצומצם של טוקבקים איכותיים שיש בהם עניין והרחבה משמעותית של הכתבה הנדונה. יון פדר מחייב את המדיניות הנוכחית בין השאר בנימוק שהטוקבקים הפכו לסוג של פולחן. "למרות שזה מסב לנו נזק מסוים, לא בנקל אקבל החלטה שתפגע בפולחן זה. מה שלא נראה כלגיטימי בעיתונות הכתובה המסורתית, בעיתון שאותו אנו מקיימים באינטרנט הוא לא רק אפשרי, אלא חיוני". והוא מוסיף נימה של גילוי לב: "היה כאן גם שיקול בעל משמעות שיווקית: להגביר את הזיקה של הגולשים לאתר".
הרושם הוא שהטוקבקים במתכונתם הנוכחית מפספסים את ייעודם כהייד-פארק קיברנטי. ולראיה, אפילו סניגורי הטוקבקים מודים כי הם עצמם נמנעים מלבזבז את זמנם עליהם. אך הם טוענים כי טעות לסבור שהמדיום הוא הגורם לאלימות. סביר יותר להניח שהתגובות רק משקפות את תרבות הדיון של החברה הישראלית. עו"ד חיים רביה, שמייצג אתרי תוכן באינטרנט, מסכם: "מעטות התגובות המשכילות שיש בטוקבק. לרוב התגובות עילגות, בורות, אלימות וחסרות סבלנות. פה ושם מבליחה גם תגובה עניינית. נראה שפני החברה הישראלית כפני הטוקבק שלה ולהפך".
גילי דרוב-היישטיין היא סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 43, מרץ 2003
עוד בנושא
מגיבים ובוכים
רשף לוי, בעל טור סאטירי ב-ynet, מחלק את המגיבים לטיפוסים