ב-20 במרץ 1995, בעת הלווייתם של נחום הוס ויהודה פרטוש ז"ל בקריית-ארבע, הותקף העיתונאי נחום ברנע על-ידי כעשרה אנשים, שהיכו אותו מכות נמרצות במשך דקות ארוכות.
ב-4 באפריל 1996 הסתיים משפטו של אחד המתנפלים, שהורשע בנסיון תקיפה ונדון למאסר על תנאי ולקנס. האירוע עצמו והטיפול החקירתי והמשפטי בו מאפשרים לבחון את מידת ההגנה שהחברה הישראלית מעניקה לעיתונאי הממלא את תפקידו.
האירוע עצמו
מדובר באירוע שנמשך דקות מספר ושבמהלכו הותקף אדם יחיד על-ידי המון. ההתקפה עלולה היתה להסתיים בחבלה חמורה. אף על פי כן, לא התערבו בנעשה השוטרים הסמויים או השוטרים הגלויים הרבים שנכחו במקום. השופטת בלהה כהנא הביעה תמיהה מוצדקת על מחדלם של האחרונים והבנה לאי-התערבותם של הראשונים.
הבנה זו אינה מובנת לי. לא ברור מדוע משימתם כשוטרים סמויים חשובה יותר מהצלת אדם מותקף, הנתון לסכנה חמורה. לא ברור מדוע לא התערבו, לפחות, כאזרחים שאינם מוכנים להשלים עם פוגרום, כפי שנהגו אזרחים אחרים שניסו לחלץ את ברנע מידי תוקפיו.
השופטת גילתה הבנה גם לשיקולי המשטרה שלא לעצור את הנאשם בעת ההלוויה עצמה, "פעולה שבאותו זמן ובנסיבות המצערות שבהן נרצחו שניים מתושבי קריית-ארבע יכולה היתה לגרום לתסיסה רבה ומיותרת בקרב אנשי קריית-ארבע". גם הבנה זו אינה מובנת; עולה ממנה השלמה עם עמדה שלפיה הלוויה היא עילה והזדמנות לפגיעה בעיתונאים.
והעיקר, המשטרה מעלה בחובה הבסיסית ביותר המוטלת עליה – למנע מעשים של אלימות ולהציל מותקף מידי תוקפיו. אם אין המשטרה ממלאה תפקיד זה, מה לנו משטרה?
החקירה
אף שהאירוע היה רב-משתתפים, הן אזרחים והן שוטרים, ואף צולם בחלקו במצלמת וידיאו (לא משטרתית, חלילה), איתרה המשטרה רק תוקף אחד מבין המון התוקפים ולא עלה בידה לאתר את השוטרים הגלויים שנכשלו במילוי תפקידם. אכן, הישג חקירתי.
התביעה
מסע ה"הנחות" של התביעה המשטרתית מתחיל בסעיף האישום שבחרה – תקיפה רגילה, שהעונש המרבי עליה הוא שנתיים מאסר, במקום תקיפה חמורה. מדובר ב"הנחה", שכן שתי אפשרויות האישום האחרות שעמדו בפני התביעה גוררות עונשי מאסר ארוכים יותר. היא יכולה היתה לטעון שהקורבן היה "נותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו" – עבירה שהעונש עליה הוא חמש שנות מאסר. לחלופין יכולה היתה לדרוש הרשעה בתקיפה בחבורה, עבירה שהעונש עליה הוא ארבע שנות מאסר.
מסע ההנחות נמשך בכך שהתביעה השלימה עם החשיבות שייחסה השופטת לשאלה אם היה זה הנאשם ש"רק" הניף יד לעבר ברנע בכוונה לחבוט בו, כפי שהונצחה התנועה במצלמת הווידיאו, או שידו גם פגעה בברנע. היה על התביעה להסב את תשומת הלב לכך שככל הנראה מדובר בביצוע בצוותא, אמנם ספונטני, של עבירת אלימות, ובביצוע כזה אין זה חשוב כלל ידו של מי מן המבצעים פגעה. הידיים של כל המשתתפים בעבירה הופכות, מכוח הביצוע המשותף, לידיים משותפות. אפשר שאילו היתה התביעה מבהירה זאת, היתה נמנעת התוצאה המוזרה של הרשעה בנסיון תקיפה בלבד.
השיא במסע ההנחות התבטא בכך שהתביעה הסתפקה בטיעוניה לעונש בדרישת מאסר על תנאי וקנס כספי, למרות העובדה שהנאשם שכפר באשמה נמנע מהבעת חרטה על מעשהו. כך אמנם גזר בית-המשפט, שכן מקובל שאין מחמירים בעונש מעבר למה שמבקשת התביעה.
התביעה התעלמה מכך שאין מדובר באירוע חד-פעמי, אלא בתופעה קבועה: אנשים המשתייכים לשולי הימין הקיצוני מנצלים הזדמנויות רגישות, כגון הלוויות של קורבנות טרור, כדי לבצע פרעות בעיתונאים ובצלמים תוך שיגור המסר שאלה, אנשי התקשורת, הם שותפיהם של מבצעי הפיגועים, ולכן מותר להתנכל להם. כן התעלמה התביעה מן הפגיעה החמורה שהסבה התקיפה ליכולת למליאת התפקיד העיתונאי: כמי שנתונים לטרור, האם אין לחשוש שהעיתונאים יימנעו מלהגיע לאירועים רגישים או יימנעו מלהגיע לאירועים רגישים או יימנעו מלכתוב דברים העלולים להופכם לקורבנות?
לסטנדרט העונשי שקבעה כאן התביעה יש משמעות ברורה: מי שעברו נקי, יש לו הזדמנות אחת לפחות להשתתף בפוגרום על עיתונאי בלי לסכן את חירותו, גם אם ייתפס (והסיכוי לכך אינו גדול) ויורשע. יש בכך הוזלה משמעותית של חייהם וגופם של העיתונאים ומשום הזמנה לפגוע בהם. המסר הזה אינו מושמע במדבר; הוא נופל על אוזניים כרויות של מי שיש להם בלאו הכי מוטיבציה גבוהה לנהוג כך, וכל מה שהם זקוקים לו הוא מעט עידוד. אכן, שיתוף פעולה בין המשטרה ובין חוגי הפוגרומיסטים. אין זו נחמה גדולה ששיתוף הפעולה הזה אינו נובע מזדון אלא מחוסר דעת. יש פער בלתי ניתן לגישור בין היחס הראוי לעיתונאים, כמי שממלאים תפקיד חברתי בעל חשיבות עליונה, ובין היחס כלפיהם במציאות – כפי שהוא עולה מפרשייה זו או מהשתלחותו המאיימת של ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בעיתונאים באחרונה. את היחס החברתי לעיתונאים קשה לשנות, אולם בשיטה משפטית שהעלתה את חופש העיתונות אל מרומי סולם הערכים שלה מתחייבת גישה מתחייבת גישה אחרת להגנה על גופם של העיתונאים.
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 5, ספטמבר 1996