לפני שנים חיפשתי את מקור המונח "מכבסת מלים", המתאר את הדרך שבה מבקשת שפת הפוליטיקאים, העיתונאים והביורוקרטים לכסות על המציאות בלשון נקייה. הפנו אותי אל דויד גרוסמן, אבל הוא הזכיר לי שמישהו קדם לו בהגדרה הזו – עמוס אילון. העיתונאי וההיסטוריון, שנפטר אתמול, טבע את הביטוי, ובעצמו הקפיד שבמאמריו, בכתבותיו ובספריו לא יהיו מלים מכובסות.

מה מותיר עיתונאי אחריו? בעיקר קטעי עיתונות מצהיבים במעטפות חומות ומאובקות בארכיון המערכת. גם כשסורקים אותם למאגרי מידע ממוחשבים, הם נותרים שכוחים ומיותמים, ורק פעם בשנה מפשפש בהם היסטוריון סקרן. אילון, למרבה המזל, היה לא רק עיתונאי אלא גם סופר, שלביוגרפיות שלו על הרצל ועל אבי משפחת רוטשילד, ולרקוויאם הגרמני שלו ולספרים נוספים, שמור מקום של כבוד על מדפי ההיסטוריה. לצד אלה פירסם ב-1988 גם לקט ממאמריו, בכותרת שהולמת את נקודת המבט שלו על מה שמתרחש אצלנו – "הבט אחורה בבהלה מסוימת". הנה קטעים מן המאמרים, שפורסמו ב"הארץ" ולוקטו בספר, שכותרת המשנה שלו היא "רישומים מארץ ישראל וסביבותיה".

על הרפורטז'ה והכתיבה: "רפורטז'ה זה מה שקורה לרפורטר כשהוא נוסע לאיזה שהוא מקום. אני נוסע פסימי, מהורהר, אולי מהורהר מדי: אני יוצא לדרך כדי לגלות מה שאחרים אומרים ומרגישים ומה שאני חושב ומרגיש במחיצתם. מה הפלא שכותב מרבה בנסיעות, מנצל כל תירוץ, כל הזדמנות, כל כרטיס חופשי? מסע למקום בלתי ידוע או משתנה היה ונשאר תרגיל קלאסי לגלות איזה עיקר".

ביקור בקהיר בימי חתימת הסכם השלום עם מצרים: "הארץ הרחוקה הזאת – לפתע היא קרובה כל-כך. הירח התהפך על צדו. הצד האפל נראה בעין. אתה דורך על אדמתו, לוחץ ידיים, מחליף דעות, מתיידד [...] עכשיו אתה פתאום בעיר הרחוקה והאימתית הזאת, שאליה לא יכולת לבוא עד כה, לא בכסף ולא בכוח ולא במלים טובות. תושביה ידידותיים, לבבים, מאירים פנים, מכניסי אורחים מאין כמותם [...] ההבדל החריף ביותר בין האקלים הציבורי במצרים ובישראל מיד אחרי חתימת השלום: בישראל הצמרת רגועה, בטוחה שפעלה נכונה, אך העם עצבני, נבוך וחשדן. במצרים – נהפוך הוא. העם אופטימי ומרוצה. הצמרת הפוליטית עצבנית ונבוכה נוכח בידודה הפתאומי בעולם הערבי, וחוששת שישראל תתחמק מהתחייבותה לכונן 'אוטונומיה מלאה' בגדה המערבית וברצועת עזה".

העיתונות והסכם השלום עם מצרים: "עיתוני הערב, אחרי שעשו במשך שבועות הכל כדי לטעת פחדים וספקות, והעכירו את רוחנו במאמרים וכותרות אימתניים, שינו פתאום את טעמם. הגיע הרגע ההיסטורי ש'לו חיכינו 30 שנה'. עד מתי ימשיכו בארץ הזאת להניף אותנו כמו שוט משידור חדשות אחד למשנהו, מעיתון לעיתון, בעוויתות רגש אלימות?".

התגובות בישראל לשלום עם מצרים: "כמה וכמה לבבות ספרותיים גדולים מתפתלים היום מכאב, בין טורי 'דבר' ועיתוני הערב. לבו של אהרן מגד 'מתכווץ מצער'. כואב לו שמפנים את הר סיני וראס-מוחמד ומפקירים את 'השממה לרוח השמש ולמתי-המדבר'. הגדרה מדהימה באי-אנושיותה, מפיו של סופר דגול השואל רטורית: 'ההיה כזה בתולדות העמים? אחר נצחונות ולא מפלות?'. מחבר 'החי כל המת' מתרעם על משה דיין שהעז לומר, 'ההסכם הזה הוא טוב מאוד'. מה פה טוב? מגד לא יכול לראות משהו טוב בזה. פשוט איננו מבין כיצד יכול מישהו היום להרים כוסית ולשתות 'לחיים'. 'איך אפשר לשמוח', הוא נאנח, 'כשהלב מתכווץ מצער?'".

תוצאות 1967: "חרף כל תבוסותיהם בשדה הקרב, מבחינה קריטית אחת כבר זכו הערבים בניצחון גדול עלינו: הם הצליחו להדביק אותנו בקיצוניות ובברוטליות שלהם. התפנית ימינה בדעת הקהל משקפת את הניצחון הזה. מלחמת ששת הימים עוררה כוחות קמאיים אפלים בעם הזה, ולא מספיק נוגדנים להיאבק בהם. השתנינו מאז. השקפת העולם הפרימיטיבית של בית"ר הפולנית ושל גוש-אמונים לכדה את הליכוד (על מרכיבו ה'ליברלי') ואת המפד"ל. היא גברה גם באגפי המערך, והצמיחה 'קונסנזוס' חדש של אלימות פוליטית [...] גיבורה הרשמי של חברה זו היה פעם החלוץ המאמין בישועת האדם בחברה צודקת. היום זה הקולוניזטור האלים היורה על שכניו, שאת אדמתם הפקיע".

האווירה בישראל, 1978: "בכל מקום הרבה פחות סבלנות מאי-פעם, או כך נדמה. יותר רוגזה, יותר עצבנות, יותר דיכאון [...] רק כאן קוראים עיתון בוקר ושני עיתוני ערב, והרדיו פתוח כל הזמן לחדשות, והאוכלוסייה כמו סובלת מהתקף קולקטיבי של טחורים פוליטיים. והנרקיסיזם הזה של ההבדלים הקטנטנים, התפצלנו לפלגים ולפלגי-פלגים, והגניוס המיוחד שלנו לסבך דברים הכי פשוטים בפלפול, בזימון רע ובנטייה לנבא שחורות [...] שוב יש געגועים לאיזה איש חזק. מי תיאר לעצמו לפני שנתיים כי בקרב האינטליגנציה האקדמית דווקא תתפשט פתאום נוסטלגיה – אהבה מאוחרת – לבן-גוריון?! 'זה היה מנהיג אמיתי', אומר פרופסור ירושלמי מפורסם".

אמריקה, 1970: "הוא היה עיתונאי ישראלי, שנשלח פתאום לאמריקה לסקר את ביקורה הקרוב של גב' גולדה מאיר. אגב כך קיווה להתוודע שוב אל אורחותיה של הארץ הזאת, אותה הכיר היטב – או כך חשב – מביקורים קודמים [...] העיתונאי הישראלי, שידע את ימי אמריקה האופטימית של ראשית שנות השישים, בימי תפארתו של ג'ון פ' קנדי, וחזר אליה בימים אלה של משבר ומבוכה, מצא עצמו לעתים קרובות באווירה שהשרתה עליו דכדוך ותימהון [...] הוא זכר אמריקה שלווה, יציבה, לא מעט פוריטנית וחדורת תום, שגבל לעתים בנאיביות, ומעל הכל אמריקה הבוטחת בעצמה [...].

"כל זה השתנה לפתע. תחת יציבות נתקל לעתים קרובות בסימני ערעור והתפוררות. תחת שלווה מצא קרבות רחוב; תחת תום – תערובת פחד וציניות; תחת מתינות ואמונה בפיתוח רציונלי הדרגתי – פולחן אלימות, יחידות 'גרילה' עירונית, דיבורים מהפכניים מפוצצים; תחת הפיקחון המעשי, ואולי הקריר ומחושב יתר על המידה של הסטודנטים דאז – התמכרות המונית לסמים, פריחה אופנתית של האסטרולוגיה כ'מדע', געגועים אי-רציונליים לדתות מסתוריות אקזוטיות. מעל לכל – העדר ביטחון כמעט כללי בעתידה של 'השיטה האמריקאית' בתחום הפוליטי והכלכלי".

בעקבות מלחמת לבנון (הראשונה): "אפסות אונים זו – חרף הכוחות המוגבלים יחסית שעמדו מולנו – יש בה משהו מהמם. היא דוחפת להרהורים שאנשים נרתעים מהם בדרך כלל, ואולי לטראומה, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים. בדור שלאחר השואה, היחס שלנו לכוח סבוך תמיד ולפעמים נוירוטי. איננו יודעים להבחין בין עוצמה ואלימות, שהן בגדר הפכים גמורים, כפי שמלמד גם הניסיון הלבנוני. את מלחמתנו בלבנון אפשר להשוות למשחק שחמט. הכלים שלנו הגיעו לקצה הלוח, ונפלו ממנו".

ביקור בקריית-ארבע, 1979: "אף מי שמורגל לגבעות-צרפתיות, ידי-אליהו, גילה ורמות, יקפא רגע על עומדו כמו דקור. גם בלי גדרות התיל וסוכות השמירה והזרקורים והזקיפים החמושים – יש פה משהו קשוח וקודר, בין קו מאז'ינו למחנה הסגר. הקווים כהים, כבדים ואנכיים – זרים וברוטליים בנוף הרך הזה, שפעם קראו לו תנ"כי ושאנו מתיימרים לאהבו, של בתים קטנים מאבן מסותתת וורודה, זיתים ועצי שקד ואדמה חומה חרושה, ועדרי צאן וכרמים בשיפולי הסלע המדורגים".

מכבסת המלים: "מאז 1967 פועלת פה מכבסה גדולה המפיקה מלים 'נקיות'. השפה הרשמית והבלתי-רשמית אימצה אותן. למלחמת ששת הימים יצאנו תחת הסיסמה 'חיילי צה"ל, לנו אין מטרות כיבוש' (משה דיין). אחרי המלחמה, במקום כיבוש אמרנו 'שחרור', ובמקום התפשטות טריטוריאלית (מלה גסה בימינו) הטפנו ל'שלמות הארץ'. במקום מזרח-ירושלים אמרנו 'איחוד העיר'; מונח 'נקי' מפורסם אחר, שיצא ממכבסת המלים הגדולה, הוא 'דוקיום'. בצליל זה יפה, אך במציאות הוראתו האחת של דו-קיום היא זו שבין סוס ורוכבו".

העיתונאי וההיסטוריון: "לא ראיתי את הדברים כפי שהיסטוריון יראה אותם בעוד מאה שנה. אך מטעמים של טמפרמנט, מחמת בהלה מסוימת, ואולי פגם, שטבועים בי, לא ראיתי את המאורעות כפי שרבים אחרים ראו אותם, כאשר קרו. זה עורר בי לעתים ייסורי מצפון, אך הניסיון לימדני להיות פסימי. בדיעבד אני חושב שהמאורעות לא היו, כפי שאוהבים לומר, 'בלתי נמנעים'. כולנו צוברים את שגיאות חיינו בערימה גדולה וקוראים לה גורל".