עמוס קינן מת אתמול בתל-אביב, העיר שבה נולד לפני 82 שנה. מלבד יצירתו כסופר, מחזאי ופזמונאי, כפסל וצייר, נודע קינן בכתיבתו העיתונאית, בטורים הסאטיריים שכתב תחילה ב"הארץ" ומאוחר יותר ב"ידיעות אחרונות". הוא נחשב למי שהוביל מהפכה בכתיבה הסאטירית בעברית ופרץ את הדרך לדור שלם של כותבים.
את שמו כעיתונאי סאטירי קנה לראשונה בשנת 1950, כשהחליף את בנימין תמוז ב"הארץ" בכתיבת המדור "עוזי ושות'". בועז עברון, שהיה ידיד ועמית של קינן מאז נפגשו לראשונה בשנת 1944, מספר כי החידוש שהביא עימו קינן לטור היה טמון בסגנונו יוצא הדופן.
"לתמוז היה חוש הומור של אמן יוצר", אומר עברון, "ולעמוס היה חוש הומור של אמן אנרכיסטי, עם כישרון גאוני ממש". עברון מדגים את דבריו בשורה אחת שכתב קינן בתגובה לניסיון הכושל של מפא"י להוציא באותה תקופה עיתון ערב בשם "הדור", כמתחרה ל"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". קינן כתב בטורו "עם אחד, עיתון אחד, קורא אחד", מספר עברון, ומסביר כי מעבר להלצה על מיעוט הקוראים, עלה משורה זו הד הסיסמה הנאצית, "איין רייך, איין פולק, איין פיהרר". "זו היתה עקיצה רב-צדדית ומתומצתת", אומר עברון, "ובזה עמוס הצטיין בצורה בלתי רגילה. הגאונות שלו תמיד היתה באבחת החרב הזאת".
"אופן הכתיבה שלו היה יוצא דופן", מסכים מרדכי קירשנבאום, ש"גדל" על כתביו הסאטיריים של קינן. "הוא הביא שפה עברית ללא מליצות, שיש בה עושר מחשבתי ולא רק ניסיון לעשות צירופי מלים מרשימים". חיים חפר, שאף הוא כתב לצד קינן במשך שנים ארוכות, מספר כי קינן הביא לטור ב"הארץ" "פראות" ו"סגנון אזוטרי" שלא היו בו קודם. "עמוס היה כותב בלתי רגיל", אומר חפר, "סטיריקן אמיתי. שובב".
השובבות של קינן עלתה לו בסופו של דבר במקום עבודתו. גרשום שוקן פיטרו מ"הארץ" לאחר שבשנת 1952 הואשם במעורבות בזריקת פצצה אל דירתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס, במחאה על השבתת התחבורה הפרטית בשבתות. קינן טען בעדותו בבית-המשפט כי הגיע למקום האירוע בהזמנת טלפון אנונימי, ולא היה מעורב כלל בהכנת הפצצה או בהשלכתה. בסופו של דבר זוכה קינן מאשמה מחמת ספק סביר, אך ברבות הימים ספק זה הלך והתערער. הספר הביוגרפי שפירסמה לאחרונה אשתו נורית גרץ, "על דעת עצמו", אישר כי קינן היה מעורב בהטלת הפצצה.
"זה שהוא עשה את זה", אומר חפר, "זה ברור. אני יודע שהוא עשה את זה כי הוא פנה אלי וביקש ממני שאני אשיג לו חומר נפץ, כי היו לי חברים בעלי מחצבות. אני התייעצתי עם חברים והחלטתי שלא אתעסק בדבר המטופש הזה". לדברי חפר, קינן, שהיה חבר כמה שנים קודם לכן בארגון הלח"י, היה "טרוריסט בנפשו", ואדם ש"רצה שהמדינה תהיה לפי מה שהוא אומר". חפר מבקש להדגיש כי חרף המעשה, כוחם של קינן ושל חבורתו היה טמון דווקא "בכתיבה, לא בללכת ולפוצץ מישהו".
בעקבות פיטוריו יצא קינן לגלות בצרפת, משם כתב ל"העולם הזה" ולעיתונים צרפתיים. בשנות השישים שב לישראל והחל לכתוב באופן קבוע ב"ידיעות אחרונות", במוסף סאטירי בן ארבעה עמודים בשם "ציפור הנפש", לצד בועז עברון, חיים חפר ודן בן-אמוץ.
"המטרה של 'ציפור הנפש' היתה להגיד הכל", מספר חפר, "ללא קווים אדומים. לכן זה עשה כזה הד בעיתונות. כולנו היינו קצת אנרכיסטים, וכתבנו דברים שעשו רעש. העיתון היה מעוניין ברעש הזה כדי לעבור את 'מעריב'. היינו יושבים ועושים לנו מערכת על מה אנחנו מגיבים השבוע, וכל אחד כתב על מה שהוא רצה, והחופש הזה, אני חושב, לא קיים גם היום בעיתונות".
לדברי עברון, שהיה עורך "ציפור הנפש" מטעם העיתון, המוסף "הוציא את 'ידיעות אחרונות' מפינה של עיתון סנסציות זול". עברון טוען כי העיתון גייס את הארבעה והוציא את המוסף במטרה לפנות לאינטליגנציה. "'ציפור הנפש' משך את כל העיתון אחריו", אומר עברון. "אחר-כך, למשל, המוסף של יום שישי יכול היה להעז להזמין אנשים מכובדים שיכתבו בו. כמה שנים היתה לנו יד חופשית בכתיבה, עד שהתחילו להטיל עלינו מגבלות".
המגבלות הללו הובילו את קינן וחבריו למיזם יוצא דופן בתולדות העיתונות הישראלית. לדברי חפר, בעקבות חילוקי דעות בין חבורת הכותבים לד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", ובמיוחד בעקבות פסילת מאמר של בן-אמוץ שעסק בהפקעת הקרקעות ליישוב העיר כרמיאל, החליטה חבורת הכותבים, וקינן בתוכה, לפרוש מהעיתון ולהוציא את "ציפור הנפש" כעיתון סאטירי עצמאי. העיתון נקרא, בשל בעיות של זכויות יוצרים, "ציפורה נפש", אך לא שרד זמן רב. "נכנסנו לחובות", מספר חפר, "שאני בסוף שילמתי, כי לא היתה תפוצה. דן בן-אמוץ עמד על יד כסית ומכר את העיתון".
קינן חזר ל"ידיעות אחרונות", אל המוסף השבועי, שם קיבל מדב יודקובסקי, יחד עם חבריו (למעט דן בן-אמוץ), ארבעה עמודים כדי לשחזר את ימי "ציפור הנפש". עמודים אלה, שבהם כתבו לאורך השנים באופן קבוע - לצד קינן, חפר ועברון - גם סילבי קשת וזיוה יריב, כונו על-ידי משה דיין "פתחלנד", בגלל הנימה השמאלית שנשבה מהם.
"החלק שלו ב'ידיעות אחרונות' היה כל-כך מרכזי", אומר על קינן מוטי קירשנבאום, "שכשהיינו קונים את העיתון, במשך שנים, היינו מתחילים בטור שלו. העמודים האלה במוסף לשבת, דווקא משום שהופיעו בעיתון כל-כך נפוץ, שמחפש מכנים משותפים רחבים ויחסית נמוכים, היתה להם חשיבות גדולה". בחלוף השנים הפך המדור לכפולת עמודים, עד שהתפרק כליל.
"כשהסתכלת על טור סאטירי שלו", מוסיף קירשנבאום, "ראית שאי-אפשר להחליף אף מלה. הוא בחר תמיד את המלים הכי מדויקות וצירף אותן אחת לשנייה באופן שהביע הרבה יותר מסך-הכל שלהן. היתה לו ראייה מפוכחת ויפה. הוא חזה מה יקרה לחברה הישראלית, איך הכיבוש ישחית אותה ואיך תושחת מבחינה כלכלית. הוא חזה את כל זה והזהיר כמו נביא בשער, וברוב המקרים גם צדק. עמוס לימד אותי לאהוב את ארץ ישראל והשפיע עלי מאוד. לא הכרתי אף אדם שאהב את ארץ ישראל כמו עמוס קינן, כל יצירתו נגעה בארץ הזו".
לדברי עברון, הסאטירה של קינן היתה "אנרכיסטית וסוריאליסטית" במידה יוצאת דופן. "לדעתי הוא היה הסאטיריקן הכי טוב שכתב בעברית אי-פעם. הוא שם את כל הקישונים וכל האחרים בכיס הקטן משום שלסאטירה שלו יש מימד אמנותי אמיתי. זה לא היה סתם התחכמויות ולצחוק על אנשים, זו היתה תפיסת עולם".
הלווייתו של קינן תיערך ביום חמישי בשעה 18:00, בקיבוץ עינת.
עוד על עמוס קינן, עיתונאי אנרכיסט עם כשרון גאוני
אין מי שילחש / חנוך מרמרי
מבט אל קורות חייו הסוערים של עמוס קינן מלמד כי עיתונאי חשוב הוא לא רק מעצב דעת קהל, אלא מי שמעצב את הדור הבא של העיתונאים. הצרה היא, שהדור הנוכחי מצעיר והולך, וזכרונו מתקצר והולך עימו
הצלילות הנוראה / נועם יורן
עמוס קינן כתב את טורי "עוזי ושות'" שלו תמיד בקולו של מישהו אחר, כאילו בין כל הקולות שחגגו את המדינה, או ניסו להתוות דרך או אולי לחלק רווחים, הדבר האחרון שצריך הוא עוד קול או עוד עמדה או דעה או עוד מישהו שיגיד מה צריך לעשות
חומה של נידוי
1953. לאחר שזוכה מאשמת הטלת פצצה בבית שר התחבורה, מאבד עמוס קינן את מקום עבודתו ב"הארץ" ומוצא עצמו מחזר אחר פתחיהם של העיתונים האחרים. מי שמוכן להיפגש איתו, מציע לו עבודה רק בתנאי שיכתוב בשם בדוי. קטע מתוך הספר "על דעת עצמו"