[1] כותבים רבים על האינטרנט כבמה לדיון ציבורי סבורים כי הגישה הפתוחה לכמות האדירה של מידע, והיכולת להביע דעה ולהתדיין אודות נושאים רבים במגוון ספירות, עשויות להביא לפריחה של זן חדש וייחודי של דמוקרטיה - השתתפותית ודיונית כאחת. אך יש המטילים ספק בהיתכנותה של אוטופיה דמוקרטית זו. הספקות נעוצים, בין היתר, במגוון ממצאים המראים כי הורדת חסמי הכניסה לפירסום מידע ברשת רחוקה מלהיתרגם לשוויון יחסי בפוטנציאל החשיפה לאותו מידע.

להלכה, יכול כל אדם לפרסם את דעותיו והגיגיו בבלוג פרטי או בפורום ציבורי. עם זאת, הסיכוי כי דעה זו תיקרא על ידי מספר רב של אזרחים שואף לאפס. חוקרים רבים הצביעו על מגמת היווצרות היררכיה בין האתרים השונים ברשת, וניתן לראות כי מספר מצומצם של אתרי מפתח זוכים לרוב המכריע של הכניסות והקישורים, בעוד שהחלק הארי של האתרים נותר יתום מקהל וחף מהשפעה. נראה כי תופעה זו מתקיימת במגוון נושאים, פלטפורמות ואף שפות, ויש הרואים בה מעין "חוק" המובנה ברשת [2].

במאמר אתמקד בהשלכה מעניינת של ההיררכיה הנוצרת באינטרנט והיווצרותן של אליטות מקוונות, ואראה כי אתרי מפתח מתפקדים כמתווכים מרכזיים בין האינטרנט לבין המדיה המסורתיים[3], ולכן דווקא מסייעים לאפשרויות החשיפה של אייטמים חדשותיים שמקורם באינטרנט, ותורמים להשפעת הרשת על סדר היום התקשורתי.

תלות הדדית : חמש אנקדוטות

ברצוני לפתוח בחמש אנקדוטות קצרות - שתיים ממקומותינו, שלוש ממעבר לים- אשר ממחישות לא רק את השפעת הרשת על המדיה המסורתיים, אלא גם את חשיבותם של אתרי המפתח המגשרים ביניהם.

נפתח במבט נוסף לעבר שרה פיילין, מושלת אלסקה האלמונית למדי שנבחרה להיות המועמדת הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2008 בארצות-הברית. הנקודה הרלוונטית לענייננו היא שדרכה של פיילין כמועמדת לתפקיד סגן הנשיא החלה, למעשה, באינטרנט. הקמפיין לבחירת פיילין, כפי שדיווח המגזין הפופולרי סלייט[4], החל כבר בפברואר 2007 על ידי סטודנט בן 21 למדעי המדינה מקולורדו בשם אדם בריקלי (או כפי שהוא ידוע ברשת: Elephantman), חודשיים בלבד לאחר שנבחרה לתפקיד המושלת.

בריקלי, רפובליקני אדוק שלא היה מעולם באלסקה ולא פגש את שרה פיילין מימיו, הקים את הבלוג למען פיילין[5] לאחר שנתקל בידיעה עליה במהלך חיפושים מטעם עצמו אחר סגן נשיא פוטנציאלי, והחליט שהיא תהיה מועמדת מצוינת. בריקלי פיזר קישורים לבלוג שלו ברחבי הרשת ופתח קבוצות תמיכה ברשתות חברתיות. מסכם אורן פרנק: "חשוב להבין שבעבור בלוגר בן 21 שמבין אינטואיטיווית את אפקט הרשת ואת כוחה האינסופי כמערכת הפצה, הכל אפשרי והרשות נתונה. לכן מר בריקלי הצעיר כתב באדיקות בבלוג שלו, לינקק אותו לשלל פרסומים אחרים ברשת, יצר פרופילים ברשתות חברתיות, וזרע את שמה של פיילין כמועמדת אפשרית בסבלנות ובהתמדה אין קץ".

בראשית 2008 הוא פרץ את גבולות האינטרנט כשזכה לחשיפה ב-"Weekly Standard", ולאחר מכן בתכנית הרדיו הפופולארית של השדרן הימני ראש לימבו, וכן בטורים בעיתונות. יותר מכך, לפי העיתונות האמריקאית, מתברר ששמה של פיילין עלה כמועמדת בקרב יועציו של מקיין- בזכות הבלוג של בריקלי, והיא אף התקשרה לבריקלי והודתה לו לאחר שנבחרה[6].

למרות מרכזיותו של האינטרנט במסע הבחירות הנוכחי לנשיאות ארצות-הברית, האנקדוטה העדכנית הזו נראית במבט ראשון כאגדה אורבנית. עם זאת, האגדה על בריקלי ופיילין אינה הפעם הראשונה שבה ניכרת השפעת הרשת על הזירה התקשורתית והפוליטית הלאומית בארצות הברית. אם נתרחק מערכת בחירות אחת אחורה, הרי שהמקרה של העיתונאי דן ראת'ר ושערוריית מסמכי קיליאן (פרשה הידועה גם כ"ממוגייט" או Rathergate) מדגים היטב את התלות ההדדית שבין הרשת לבין המדיה המסורתית, ויותר מכך, את חשיבות ההיררכיה שבין האתרים הממצבת את התלות הזו[7].

בספטמבר 2004, פחות מחודשיים לפני הבחירות לנשיאות, פרסמה תכנית התחקירים המוערכת "60 דקות" מסמכים שנכתבו לכאורה בידי ג'רי קיליאן, מפקדו לשעבר של ג'ורג' וו. בוש במשמר הלאומי של טקסס בין השנים 1972-73.

במסמכים שפורסמו מותח קיליאן ביקורת קשה על תפקודו של בוש הבן ובעיקר על מעורבותו המפוקפקת של ג'ורג' בוש האב בתנאי השירות של בנו, והיחס המועדף לו זכה הבן כתוצאה מכך- הוא נותר לכאורה מאחור, בטקסס, בעוד מרבית היחידה שלו נשלחה לויאטנם. על רקע הבחירות הקרבות, ובמיוחד על רקע מסע התעמולה (swift boat campaign) שטען כי סיפורי הגבורה מויאטנם של ג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי, מפוברקים בחלקם ומוגזמים ברובם, ברור היה כי סיפור על השתמטותו כביכול של בוש משירות בויאטנם תהיה חומר נפץ, לא פחות.

מפיקי ותחקירני התוכנית בדקו את אותנטיות המסמכים עליהם התבססה הכתבה לפני השידור, ונתנו אור ירוק לשידור הכתבה. אולם בתוך שעות מהשידור עלו בפורומים שמרניים פקפוקים בנוגע לאותנטיות המסמכים. משתמש בשם Buckhead פרסם פוסטים בפורום השמרני Free Republic, בהם ערער על אמיתות המסמכים בטענה שהגופן בו נכתב המסמך לא היה קיים בתקופה בה כביכול הודפס המסמך.

מגיב אחר בבלוג Powerline טען כי במסמכים מופיע הסימול th ככתב עילי (superscript) בפונט קטן – פעולה המתבצעת אוטומטית על ידי מעבד תמלילים מודרני, אך לטענתו היתה בלתי אפשרית במכונת כתיבה של תחילת שנות השבעים.

פרט ל-Buckhead, גדשו את הפורומים ברשת מגוון מומחים מטעם עצמם שהטילו ספק בתחקיר, השיאו עצות, וקישרו זה לזה. הסיפור התגלגל לבלוגים שמרניים פופולאריים יותר, כדוגמת Powerline ו-Little Green Footballs, ומשם הגיע אל המדיה המסורתית. CBS התייחסה תחילה בביטול לטענות הבלוגרים; למשל, ג'ונתן קליין, סגן נשיא CBS לשעבר, עורר הדים בבלוגוספירה כאשר השווה בביטול בין "האיזונים והבלמים" של ארגון חדשות מקצועי דוגמת CBS, לבין אוסף של אנשים היושבים בביתם "לבושי פיג'מות" המתקתקים למחשב ככל העולה על רוחם[8].

עם זאת, כעבור מספר ימים הודו בכירים ב-CBS כי אכן תהליך האותנטיקציה של המסמכים היה רווי כשלים, וכי אינם יכולים להוכיח את מקוריות המסמכים. סוגיה זו לא הוכרעה עד היום לאף צד, אך היא אינה מענייננו. מעניין לראות כיצד ההשערות בבלוגוספירה בדבר העדר בדיקה נאותה של המסמכים גיבו והעשירו את האיזונים והבלמים של המדיה המסורתיים יותר, והסיפור תפס תאוצה ובסופו של דבר חצה את המחסום בין האינטרנט למדיה המסורתיים.

קשה לאמוד את השפעת המקרה על המערכת הפוליטית והתפתחות הקמפיינים, אולם רבים סוברים כי היה לו אפקט בומרנג בכך שאישש כביכול טענות בדבר ההטיה הפוליטית של המדיה המסורתיים. וכידוע, השערורייה הובילה מאוחר יותר להתפטרותו של ראת'ר, אחד העיתונאים המוערכים ביותר בארצות הברית.

שנתיים קודם לכן, התרחשה פרשה נוספת המדגימה בצורה החדה ביותר את יכולתה של הרשת ליצור תהודה והשפעה, גם במקומות שכלבי השמירה המסורתיים מנמנמים. ב-5 לדצמבר 2002 נשא טרנט לוט, סנטור רפובליקני ממיסיסיפי ומנהיג הרוב בסנאט, נאום לשבחו של הסנטור סטורם ת'ורמונד, שחגג באותו אירוע את יום הולדתו ה-100(!) ת'ורמונד היה מועמד לנשיאות ארצות הברית הרחק בשנת 1948.

בנקודה מסוימת במהלך הנאום החגיגי סטה לוט מן הטקסט המודפס. "כאשר ת'ורמונד רץ לנשיאות", הוא הכריז, "אנחנו הצבענו עבורו. אנו גאים בכך, ואם שאר המדינה הייתה עושה זאת בעקבותינו, לא היו לנו כל הבעיות האלו במשך כל השנים". הצהרה תמימה-לכאורה זו של לוט מתבררת כבעייתית במיוחד, כאשר נזכרים כי מצעו של ת'ורמונד לנשיאות ב-1948 נשען על תמיכה בהפרדה גזעית. אולם מרבית העיתונאים שנכחו בארוע לא עמדו על החשיבות שבדברים כיוון שנגעו באירועים שהתרחשו לפני זמן רב. ת'ורמונד עצמו מיתן מאז את התבטאויותיו, ותדמיתו הציבורית רוככה מאד עם השנים.

חריג בודד היה אד או'קיף, עיתונאי צעיר של ABC שישב בקהל, אשר העביר את הידיעה למערכת החדשות של הערוץ, אך פרט לקטע קצר ששודר בשעה 4:30 בבוקר, זכה הסיפור להתייחסויות ספורדיות בלבד בעיתונות הכתובה והמשודרת[9].

רשת האינטרנט, לעומת זאת, געשה בעקבות הפרשה בימים שלאחר מכן, במיוחד תודות למסע צלב של בלוגרים כגון אטריוס,Talking Points Memo וגלן ריינולדס (Instapundit)- מסע שהתעצם נוכח השתיקה של העיתונות המסורתית ואי-נכונותה לבחון מחדש סיפור שנס ליחו. עם זאת, הסיפור לא הפסיק להכות גלים בשל פניות של הציבור לעיתונאים ופוליטיקאים.

תוך מספר ימים, לאחר שכבר נעלם משידורי הטלוויזיה ומן העיתונות הכתובה, חזרה הכרזתו של לוט לתקשורת המיינסטרימית, ובסופו של דבר בעקבות הלחץ הציבורי נאלץ לוט להתפטר ממשרתו כמנהיג הרוב בסנאט, לראשונה בהיסטוריה האמריקאית.

נקודה מעניינת במיוחד במקרה זה היא שימושה של הבלוגוספירה לא רק כבימה לגילוי כשרונות או כזירה לחשיפת תקלות של המדיה המסורתיים, אלא גם לצורך הצפה מחדש נדירה של סיפור חדשותי שמקורו במדיה המסורתיים עצמם - סיפור אשר לא זכה לכבוד המגיע לו, כפי שהשתלשלות הארועים מלמדת.

בישראל דומה כי המצב מורכב מעט יותר. על אף ההתעוררות של הבלוגוספירה הישראלית, בלוגים עדיין מתקשים להשפיע על השיח הפוליטי ואין להם תפקיד משמעותי בפוליטיקה המקומית (פרנקל-פארן, 2008)[10]. אולם מגוון אתרי מפתח אחרים עשויים לסייע לאייטמים חדשותיים לדלג מהאינטרנט למדיה מסורתיים יותר. הסיפור הבא עשוי להמחיש נקודה זו.

ב-20 במרץ 2008, דיווח הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, על כשלון הנאוטילוס, תותח-לייזר מתוצרת אמריקאית ליירוט רקטות. נאוטילוס אמורה לשמש תחליף זול למערכת "כיפת ברזל" המיוצרת על ידי מערכת הביטחון הישראלית, אך דניאל דיווח, כי בהדגמה של המערכת בניו-מקסיקו בנוכחות מנכ"ל משרד הביטחון פנחס בוכריס, הצליחה המערכת ליירט רק 8 רקטות מתוך 21 – "מבוכה של ממש". כותב רוגל אלפר ב-NRG: "טוב עשה דניאל שעדכן את הציבור בדבר הניסוי הכושל והמאכזב במדבר בניו מקסיקו. יש רק בעיה אחת: לא נערך ניסוי כזה. חד וחלק, זה פשוט לא קרה...אין שום מקום לספק, דניאל הוטעה והטעה ושירת גורמים בעלי עניין במערכת הביטחון"[11].

לפי רוגל אלפר, חושף הפרשיה הוא מיכאל אזולאי, גולש וכותב באתר "סקופ" (עיתון-רשת שיתופי) המתעניין במערכות ליירוט רקטות כתחביב. מיכאל יצר קשר עם חברת "נורתרופ-גרומאן", יצרנית הנאוטילוס, וגילה להפתעתו כי למרות הדיווח בערוץ 2, לא התקיים בשעת ביקורו של בוכריס ניסוי כלל (נורתרופ- גרומאן היא חברה ציבורית המחוייבת להביא מידע כגון זה לידיעת הציבור).

אזולאי פרסם את הידיעה באתר, ועניין בה את עורך "סקופ" באותה עת, שי גולדן. לפי אלפר, גולדן ניסה לעניין כלי תקשורת אחרים בידיעה, דוגמת ערוץ 10 ו"ידיעות אחרונות", אך לשווא. בניגוד לפרשת ראת'ר בארצות הברית, ולמרות חשיבות הנושא על פניו, לא זכה הסיפור לתשומת הלב הראויה מהתקשורת הממוסדת וייתכן שלא היה זוכה לפולו-אפ מעבר לאתר "סקופ" לולא היה גולדן חוליה מקשרת בין המדיה החדשה לישנה, והצליח בזכות קשריו להביא לפרסום הפרשה ב-NRG ומקומות נוספים[12].

ההימנעות מרכש מערכת הנאוטילוס, במקביל להתמקדות במערכת כיפת הברזל שאינה מבצעית ואולי אף אינה נותנת מענה הולם לאופי האיומים על הפריפריה בצפון ובדרום, גורמת לטענת אזולאי לסבל ניכר ונזק רב, עקב הירי המתמשך על ישובי הדרום. ייתכן ואף חלק מהנזקים בזמן מלחמת לבנון השנייה עשויים היו להימנע. יש לציין, כי הנושא בכללותו נמצא כיום בבדיקת מבקר המדינה.

נושא נוסף אשר נחשף באינטרנט, אף הוא בעל השלכות חברתיות מקיפות, הוא פרשיית פסילת הגיורים של הרב חיים דרוקמן. בשל מיעוט הגיורים בבתי הדין הרגילים הוקם במשרד ראש הממשלה מערך מיוחד לגיור בראשו עמד דרוקמן. מערך הגיור מבוסס על רבנים בעלי השקפת עולם ציונית אשר נוטים להקל בנושאי גיור מן הרבנים בבתי הדין הרגילים. מאחר ולא נחה דעתם של רבנים חרדים מהעובדה שהרבה מתגיירים אינם שומרים מצוות לאחר הגיור, קבע הרב אלישיב, הנחשב גדול הפוסקים עבור הצבור החרדי, שיש לבדוק בציציותיו של המתגייר ובאם אינו מקיים מצוות ניתן להכריז שגיורו מעולם לא התקיים.

בחודש אפריל 2008 פרצה סערה שטרם שככה כאשר הרב אברהם עטיא, דיין בבית הדין באשדוד, החליט - לראשונה - לפסול את גיורה של אישה לאחר שהתברר לו כי היא אינה שומרת תורה ומצוות. הגיור נערך 15 שנה קודם לכן על ידי הרב דרוקמן. בעקבות פסילתו על-ידי הרב עטיא קבע בית הדין הרבני הגדול שיש לפסול רטרואקטיבית את כל גיוריו של הרב דרוקמן משנת 1999 ואילך. המחלוקת, אם כן, היא בין רבנים המחמירים או מקלים בדרישות המוצבות בפני גרים, והיא נוגעת בסוגיות יסוד בעולם התורני ולהן השפעות מרחיקות לכת גם לגבי הציבור החילוני ובמיוחד כלפי אלו שנושא הגיור נוגע אליהם ישירות.

לענייננו, חשוב לציין כי תחילתה של הפרשה היא בחשיפה באינטרנט - בטור בערוץ יהדות ב-ynet של רבקה לוביץ', טוענת רבנית מארגון "מרכז צדק לנשים", המתמקד בנושאים של זכויות נשים ובמיוחד בתיקי גירושין, עגונות וכיוצא בזה[13]. בנוסף, פעילה לוביץ'בארגון "קולך" ומפרסמת מידע וטורי דעות גם באתר הארגון וגם ב-ynet. לוביץ' היא כותבת פוריה. בשנה שלפני פרסום הסיפור ב-ynet היא פירסמה למעלה מטור בשבוע, ובסך הכל כ-60 מאמרים בשנה. בשנה שקדמה לה היא פרסמה גם כ-60 מאמרים במעונה הקודם ב-NRG.

לוביץ' הבינה, עם קבלת פסק הדין, כי מדובר בסיפור רב חשיבות אשר פרסומו עשוי לסייע לארגון ולעניין עצמו. בדומה להתרחשויות במקרה "הניסוי שלא היה" שתואר קודם, ניסתה לוביץ' לעניין כתבים מהעיתונות הכתובה והמשודרת.

אולם בשלב ראשון אף אחד לא הרים את הכפפה, כך שבסופו של דבר היא פרסמה את הסיפור בעצמה בטור שלה ב-ynet. עוד באותו יום בו פורסמה הידיעה באתר, כבר נעשה פולו-אפ בחדשות ערוץ 10 וב"ידיעות אחרונות". מאותו רגע, טוענת לוביץ', הדיון לא נערך יותר מאחורי דלתיים סגורות, אלא בפורום ציבורי רחב. לאחר הפרסום התפשטה הידיעה כאש בשדה קוצים והזינה מאמרים, כתבות, דיונים רבים ואף ימי עיון.

דיון וסיכום

לעדותה של לוביץ', הטור ב-ynet נקרא על ידי מספר גדול של מובילי דעה, ביניהם משפטנים ודיינים - וכמובן עיתונאים. הטור מאפשר לה לא רק להשמיע, אלא גם להישמע[14]. גם מיכאל אזולאי מציין כי "האינטרנט פתח ערוץ הדברות ב'פס רחב' בין האזרח למוסדות השילטון...", ערוץ אשר מייצר "משוב מצויין ובזמן אמת להלכי הרוח בקרב הציבור הרחב עבור נבחרי ציבור ותאגידים ציבוריים ופרטיים גדולים, אשר לעתים יכול להשפיע על אופן קבלת ההחלטות שלהם או על אופן התנהלותם"[15].

חמשת המקרים אשר נסקרו למעלה מדגימים את התלות ההדדית בין אמצעי התקשורת המסורתיים לבין אתרי אינטרנט אשר מאזנים ובולמים אותם בהיבטים רבים כגון בירור עובדות, חשיפת מידע (כמו במקרה נאוטילוס ודן ראת'ר) ואף העלאה של נושאים על סדר היום הציבורי (כמו במקרי לוביץ' ולוט).

למרות השוני בין המקרים הנסקרים, הרי שכולם מדגימים את הזיקה ההדדית בין המדיה החדשים והישנים, ואת התהליכים המורכבים של זרימת מידע בתוך הרשת, אליה וממנה.

מידע מגיע למדיה המסורתיים בצורה מסוננת ומרוכזת מאתרי מפתח ברשת. אתרי המפתח עשויים לקבל את המידע מכותבים בלתי מוכרים יחסית – ודרכם הוא זורם למדיה המסורתיים. כך קורה שהציבור הרחב נחשף לאייטם חדשותי דרך מספר מתווכים, חלקם "חדשים": המדיה המסורתיים, שנחשפו לסקופ באתרי המפתח ברשת, אשר ייתכן ומקורו באתר שולי לחלוטין ברשת.

אתרי המפתח, אם כן, הם נדבך מרכזי בהיווצרותם של מתווכים חדשים בתהליכי זרימת המידע אל האינטרנט, בין אתרים שונים ברשת, ובחזרה מהאינטרנט לצרכני המידע (דרזנר ופארל, 2008).

כתוצאה מהאינטראקציה בין אתרים מובילים ברשת לבין מדיה מסורתיים יותר, אם בלוגרית או בעלת טור, גם אלו שאינן זוכות לחשיפה רבה על בסיס קבוע, נתקלות באייטם בעל ענין ציבורי – אפילו כאלו שבאופן מסורתי מוגדרים בתחומי העניין של מומחים (נושאים כגון בטחון, סוגיות הנוגעות לגיור, או ניהול קמפיינים פוליטיים בקנה מידה גדול), הרי שהן עדיין יכולות להגיע לקהלים רחבים בזכות אתרי המפתח הנושאיים, והקישוריות בינן לבין המדיה המסורתיים יותר.

החשיפה הנמוכה יחסית של הבלוג או טור הדעה אינה חייבת להיות מחסום בלתי-עביר, כיוון שברשת צומחים אתרי מפתח המתפקדים כאוספי מידע (aggregators) ומסנני מידע (filters), ויכולים לחשוף את "השורות התחתונות" בפני קוראיהם, בתוספת קישור לידיעה המקורית – מה שיפנה למקור הידיעה שלל טראפיק של גולשים המעוניינים לקרוא את המידע ממקור ראשון.

תופעה דומה קיימת בבלוגוספירה. התפלגות הקישורים הנכנסים לאתרים, ואיתה גם התפלגות התנועה לבלוגים, היא מוטה ביותר, ורק מספר מועט של בלוגרים זוכים לתנועה מלוא החופן. כתוצאה מכך, משמשים מספר מצומצם של בלוגים כנקודת מוקד, והם מאפשרים סינון של פוסטים מעניינים בבלוגים משניים ומהווים אמצעי לקישור וקואורדינציה בין כותבי בלוגים לקוראי בלוגים (דרזנר ופארל, 2008).

אותם אתרי מפתח זוכים לתשומת לב רבה של גולשים, בלוגרים, בעלי אתרים ואף של עיתונאים מהמדיה המסורתיים יותר. אתרים אלו מהווים גם אכסניה נוחה לפרסום עבור בעלי אתרים משניים אשר עשויים לבקש מאתרי המפתח לפרסם קישור לפוסט המופיע אצלם תוך קבלת קרדיט, וכך להיחשף בפני קהלי קוראים נרחבים הרבה יותר. העיתונאים במדיה המסורתיים למדו גם הם להסתמך על אתרי המפתח, בשל ערכיותם. פארל ודרזנר (2008), אשר מתמקדים בבלוגים, מייחסים את החשיבות של הבלוגוספירה כמקור מידע חדשותי לארבעה גורמים עיקריים:

1. תמריצים חומריים: הבלוגים הם מקור מידע חינמי וזמין, ולכן עדיפים על מקורות מידע אחרים, קשים יותר לגישה ויקרים יותר.

2. קשרים אישיים: הבלוגרים הפוליטיים והעיתונאים נמצאים במקרים רבים בקשרי ידידות ו/או בקשרים מקצועיים.

3. מומחיות: בלוגרים מסוימים הינם מומחים בנושאים מסוימים- הגולשים אשר האירו את הבעיות הטיפוגרפיות הקיימות במסמכי קיליאן הם דוגמה טובה לנקודה זו.

4. מהירות: משוחררים ממגבלות העריכה והדפוס, הבלוגרים נהנים מיתרון הראשוניות בכל הנוגע להבעת דעות.

בלוגים ואתרים נושאיים, אתרי מפתח ומדיה מסורתיים מתקיימים, אם כן, במרחב תקשורתי משותף, ובמסגרתו הם משפיעים זה על זה באופן הדדי ומתמשך. היווצרותה של ההיררכיה באינטרנט וקיומם של אתרי מפתח כנקודות חיבור בין מדיה חדשה למסורתית יותר– הם, אם כן, הממצבים את התלות ההדדית בין האינטרנט לבין המדיה המסורתיים.

על אף שהיווצרותה של ההיררכיה באינטרנט פוגעת בשוויוניות של הרשת– כיוון שאתרי המפתח "שווים" הרבה יותר ממרביתם המכריעה של האתרים ברשת- הרי שהיא תורמת לדיון הציבורי בכך שהיא משפרת את היכולת של הקורא הממוצע להיחשף למגוון רחב של דעות ועמדות בהשקעה קטנה יחסית.

אתרי המפתח ברשת, אם כן, מסייעים לדיון הציבורי בזכות היכולת שלהם לרכז ולסנן מידע חדש וערכי מהרשת, ובזכות תפקודם כנקודות השקה אשר מאפשרות למידע לצלוח את המשוכה שבין האינטרנט למדיה המסורתיים.

ד"ר אזי לב-און, בי"ס לתקשורת, המרכז האוניברסיטאי אריאל

הערות

[1] תודות לרבקה לוביץ, מיכאל אזולאי, ליאור ארז, איה גליקמן, קרן סרנו וחן סבג על הערותיהם וסיועם.

[2] ראו בין היתר:

Hindman, Matthew. 2008. The Myth of Digital Democracy. Princeton, NJ: Princeton University Press. Huberman, Bernardo A. 2001. The Laws of the Web: Patterns in the Ecology of Information. Cambridge, MA: MIT Press.

[3] TMOs = Traditional Media Outlets

[4] Sarah Palin, Web Invention: How a college sophomore put Alaska's governor on the map. By Timothy Noah. Posted Friday, Aug. 29, 2008.

בעברית: אורן פרנק. "הבלוגר שהמציא את שרה פיילין".

[5] http://palinforvp.blogspot.com

[6] http://voices.washingtonpost.com/the-trail/2008/08/30/palin_thanks_her_online_suppor.html

[7] וביתר פירוט:

Michael Cornfield and Jonathan Carson  Buzz, Blogs, and beyond: The Internet and the National Discourse in the Fall of 2004.

לתיאור מפורט ומדוקדק של השתלשלות הפרשייה ראו הערך הרלוונטי בויקיפדיה

[8] http://en.wikipedia.org/wiki/Rathergate (אוחזר ב-3 לינואר 2009).

[9] לתיאור מדוקדק של השתלשלות העניינים ראו

Scott, E. (2004). Big media meets the bloggers, Kennedy School of Government, Case #C14-04-1731.0, Cambridge, MA, March 2004.

כמו כן:

Bloom, J. D., & Kerbel, M. R. (2005). Roadkill on the information superhighway: The Defenestration of Trent Lott and other cautionary tales from the blogosphere. Presented at The Power and Political Science of Blogs, Chicago, IL

בהקשר נרחב יותר:

Farrell, Henry and Drezner, Daniel. (2008), "The Power and Politics of Blogs," Public Choice 134(1), 15-30  כמו כן: Lessig, Larry (2004). Free Culture: How Big Media Uses Technology and the Law to Lock Down Culture and Control Creativity

[10] מספר הסברים אפשריים להעדר השפעתם הפוליטית של הבלוגים המקומיים, לפי הכותבת: "ייתכן והדבר נובע מעוצמתן היחסית של התקשורת המוסדית ושל המפלגות בישראל, אולי זה האמון המוגבל של הציבור הישראלי ביכולתו לקדם שינוי, ואולי בגלל שכמו כל תופעה חדשה גם הפולייטיקה המקונת צריכה פשוט עוד קצת זמן".

[11] אלפר, רוגל. "מערכת יירוט סקופים".NRG. 4.4.2008. כמו כן: רחביה ברמן, "מי משתמש בחדשות ערוץ 2 ומסכן את הביטחון הלאומי?". Scoop.co.il, 23.3.08.

[12] ראיון עם שי גולדן, 3.6.2008.

[13] הכתבה שחשפה את הפרשייה. ראו גם.

[14] ראיון עם רבקה לוביץ', 7.1.2009.

[15] ראיון עם מיכאל אזולאי, 9.1.2009.