לארי קינג מת ועולה השמיימה. בהגיעו לגן עדן מקבל את פניו מלאך ומציע לעשות לו סיבוב היכרות במקום. "יש לי רק שאלה אחת", אומר קינג, "האם ראש לימבו נמצא פה?". לא, מבטיחים לו, ללימבו יש עוד הרבה זמן. שמח וטוב לב מטייל המגיש האגדי של CNN במרחבים הנשגבים, עד שהוא מגיע לכס מלכות נהדר ועליו שלט זוהר באור יקרות: "ראש לימבו". "מה זה, חשבתי שאמרתם שראש לימבו לא כאן", רוטן קינג. "הוא באמת לא כאן", מסבירים לו. "זה רק אלוהים שחושב שהוא ראש לימבו".

אין הרבה רפובליקאים שמתקבלים באהדה גדולה בימים אלה, ואפילו אלה שהיו פופולריים לרגע (שרה פיילין, מושל לואיזיאנה בובי ג'ינדל) מתמודדים עם תשישות המפלגה ורעיונותיה בעידן אובמה. מילא אהדה – מנהיגי הימין בארה"ב אינם נהנים כיום אפילו מהפריבילגיה שיפחדו מהם או ישנאו אותם. דיק צ'ייני יצא לא מזמן במתקפה חזיתית מוחצת נגד הנשיא הטרי, וטען כי מדיניות החוץ שלו מערערת את יכולת ההגנה של ארה"ב נגד הטרור. פעם טענה כזאת היתה גורמת למנהיגי הדמוקרטים לשצוף ולקצוף, להזכיר לצ'ייני את כשלונותיו כסגנו של בוש ולבדרנים בתוכניות הלילה להעלות מחדש את ארסנל הבדיחות על תאונת הציד של צ'ייני כשירה בשוגג בחברו. הפעם השתררה שתיקה מוזרה מכיוון הבית הלבן, שנמשכה כמה ימים. לאף אחד אין כבר כוח. לבסוף הגיב רוברט גיבס, דוברו של אובמה, בביטול: "אני מניח שראש לימבו היה עסוק, אז הם שיגרו את חורש המזימות השני בדירוג הפופולריות שלו במפלגה הרפובליקאית".

ועידת המפלגה הדמוקרטית, בוסטון 2004 (צילום: ג'ונתן פ' ברגר, רשיון CC)

מיהו הרפובליקאי הראשון בדירוג הפופולריות על-פי גיבס? ראש לימבו. ככל שהוואקום בימין מתרחב, כך מצליח למלא אותו מגיש הרדיו הפופולרי ביותר בכל הזמנים. לימבו הוא הדמות הציבורית היחידה בקרב השמרנים באמריקה שהכישלון המשולש בבחירות האחרונות לא הכניס אותו, ובכן... ללימבו: לא פגם ברלבנטיות שלו, לא בילבל אותו, לא גרם לו ל"בחינה מחדש" או "חשבון נפש", וכמובן לא דירדר במאום את הרייטינג. ואגב, את הבדיחה על לארי קינג סיפר לא אחר מאשר לימבו עצמו, בנאומו מעל במת ועידת סיפא"ק (הוועידה השנתית של איחוד השמרנים האמריקאים). את הנאום הוא כינה שוב ושוב (לקול מצהלות הקהל) "My First Address To The Nation" ("הפנייה הראשונה שלי אל האומה"), ביטוי ששמור לנאומים חגיגיים של נשיאים.

לא פלא שלימבו נשאר נאמן להבטחתו מלפני קרוב לעשרים שנה שלא לרוץ למשרה ציבורית ולהמשיך להיות מנהיג עממי של הציבור שגומע בצמא את דבריו שלוש שעות רצופות ביום במאות תחנות ברחבי ארה"ב. הוא יודע היטב שסיכוייו להפוך למועמד הרפובליקאים לנשיאות טובים, אבל יודע היטב שבכך גם יסתיים מעמד הטפלון שלו, כאיש שמצליח לנתב כל שערורייה לטובתו. כשאתה אפיפיור, אפילו להיות נשיא זה קצת קטן עליך.

כשמישהו מנסה להתמרד נגד שלטונו של לימבו – התוצאה קשה וכואבת. מייקל סטיל יעיד על כך ממקור ראשון. סטיל, היו"ר החדש של המפלגה הרפובליקאית, נבחר לפני חודשיים ברוב קולות וסומן מיד כתקווה השפויה לעידן חדש: שחור, צעיר, מתקדם בדעותיו וחביב המצלמות. כל זה השתנה כמעט בן לילה אחרי שנשאל בתוכניתו של די.אייץ' יוגלי ב-CNN מה תגובתו להצהרה של לימבו שהוא "מקווה שאובמה יכשל". "בוא נשים את הדברים בקונטקסט: לימבו הוא בדרן", אמר סטיל. "כל הקטע שלו זה בידור. כן, הוא משלהב יצרים. כן, לפעמים זה מכוער".

המפלגה הרפובליקאית רעדה בעקבות הראיון, כאילו העז סטיל לצאת נגד קדושתו של ישו. מנהיגים רבים, כולל סנטורים ונציגים בקונגרס, דרשו מסטיל להתנצל או להתפטר מתפקידו. לימבו עצמו תקף את היו"ר החדש מעל גלי האתר: "איך אתה יכול לקרוא לעצמך מנהיג המפלגה אם אתה שואף כל-כך באובססיביות שאובמה יצליח?".

אחת מקבוצות הלחץ הרפובליקאיות הגדולות, GOPטראסט, שאספה שישה מיליון דולר כספי תרומות לטובת מקיין במערכת הבחירות האחרונה, מיהרה לצאת להגנתו של השדרן. "לתקוף את לימבו זאת התאבדות פוליטית של הרפובליקאים", הודיע הארגון. "הוא נותן ביטוי לדאגות ולתקוות של שמרנים ברחבי האומה". לא פלא שסטיל מיהר להתקפל ולשחרר התנצלות פומבית בפני לימבו, אף שהשדרן חזר שוב ושוב על תקוותו שהנשיא ייכשל. יש, אגב, מי שטוענים שהאחדות שהציגה המפלגה הרפובליקאית בבית-הנבחרים כשהצביעה נגד "חבילת ההצלה" הכלכלית של הנשיא נובעת בחלקה מהחשש שלימבו יוקיע ברבים את אלה שיעזו להפגין חשיבה עצמאית.

חולצת "אני מצטער, ראש". ההסבר למוצר באתר החנות: "גם אתה יכול להתרפס בפני המנהיג, ראש לימבו" (צילום: דייוויד אריקסון, רשיון CC)

כיצד מצליח שדרן רדיו יחיד, היושב מאחורי מיקרופון באולפן קטן בניו-יורק, למשוך כל-כך הרבה עניין, אש והשפעה? להבין את לימבו זה להבין מדוע הרדיו הימני היה ונותר פסגת הפחד של הדמוקרטים בארה"ב. מדוע אז והיום, כשהם בשלטון או באופוזיציה, מתייחסים מנהיגיהם אל תוכניות הרדיו השמרניות כמוקד עוצמה מבהיל, ומדוע שוב ושוב עולות יוזמות לרסן, לאזן או לרסק אותו – אפילו כשהשמאל אוחז בעוצמה שלטונית וציבורית חסרת תקדים מאז שנות השישים.

המפלגה הרפובליקאית ניצבת בפני דילמה מורכבת אחרי הכישלון בבחירות האחרונות: להתחדש ולעדכן את עקרונות היסוד האבסולוטיים של אבותיה כדי לקסום לקהלים חדשים, או לדבוק באידיאלים הישנים והטובים ולהסתכן באובדן רלבנטיות מוחלט במערכות הבחירות הבאות. השכל הישר אומר שכאשר אתה נוחל תבוסה, הגיע הזמן לשינוי, אבל רבים ממנהיגי המפלגה עדיין מתלבטים ומגמגמים כשמדברים איתם על הצורך במהפכה אידיאולוגית. העובדה שלימבו ממשיך להצליח בלי לעדן את מסריו במאומה מספקת להם אליבי: אולי הבעיה אינה במסר השמרני עצמו, אלא באופן שבו משווקים אותו לציבור?

איש, אגדה, סגנון חיים

לימבו (58) ינק את ערכי השמרנות האמריקאית הלבנה והמסורתית בקייפ ג'יררדו מיזורי, ממשפחתו, שכללה שורה של עורכי-דין בעלי השפעה. סבו, ראש סיניור, היה שגרירו של הנשיא אייזנהאואר להודו, ודודו, סטיבן, מונה על-ידי הנשיא רייגן לשופט פדרלי. עד היום בית-המשפט בקייפ ג'יררדו נקרא על שמו של ראש סיניור, שנפטר בגיל המופלג של 104. אבל ראש הצעיר לא חלם על לימודי משפטים, ולמעשה, כפי שהוא נוהג לספר בגאווה בתוכניתו, מעולם לא טרח אפילו להירשם לקולג'. את בית-הספר זכר כ"בית-סוהר", במבחנים נכשל באופן קבוע, ובהפסקות היה חולם בהקיץ להיות "כמו הבחור ההוא שדיבר ברדיו, שנדמה שעושה חיים משוגעים", ולא משנה מי בדיוק זה היה.

המשיכה למיקרופון התממשה בגיל 16, כשאחיו סידר לו עבודה כדי.ג'יי בתחנת רדיו. אבל "ראסטי שארפ" (ראסטי המחודד), כפי שקרא לעצמו מעל גלי האתר, פוטר במהרה והרחיק לפיטסבורג שבפנסילבניה, שם התקבל לעבודה בתחנת רדיו מקומית. גם שם ההתלהבות מיכולותיו היתה קטנה, והמנהל פיטר אותו בטענה שהוא "אינו מוכשר" ושמוטב לו לנסות את מזלו במכירות.

ציור קיר עם דמותו של ראש לימבו, בעיר הולדתו במיזורי (צילום: סטיב9567, רשיון CC)

הוא המשיך לנדוד בין תחנות רדיו בקנזס סיטי ופוטר שוב (הפעם בגלל "הדעות השנויות במחלוקת שהשמיע"), עד שנחת בסקרמנטו בירת קליפורניה, שם התקבל לעבודה כשדר במקומו של מורטון דאוני ג'וניור, שדרן ומאוחר יותר מגיש טלוויזיה, שנחשב לחלוץ ה"טראש טי.וי" בארה"ב והועף מהרדיו בגלל הערה גזענית שהשמיע בשידור. בין לבין הספיק לימבו להתחתן פעמיים ולהתגרש בפעם האחרונה, כשהפך להיות נשוי לגלי האתר, או כמו שהוא עצמו תיאר זאת, "מאוהב בעצמי".

עכשיו, עם רישיון להיות מרגיז, תפס הלימבואיזם כמו אש בשדה קוצים. 1987 סימנה את סוף עידן "דוקטרינת ההוגנות" (ועל כך בהמשך), שתבעה מתוכניות הרדיו איזון מתמיד של הדעות המושמעות, ובוטלה על-ידי רונלד רייגן. הרשות להשמיע דעות שערורייתיות בלי לחשוש מסנקציות איפשרה ללימבו להשתלח ביריביו ולהטיף בלהט את מסריו.

בתוך שנים אחדות החלה תוכניתו של לימבו להיות משודרת בסינדיקציה מניו-יורק למאות תחנות ברחבי ארה"ב, ומעגל מאזיניו גדל מכמה רבבות ב-1984 למיליונים ב-1988. למעשה העניק לימבו את זריקת החיים לתדרי ה-FM ומצא להם יעד וכיוון חדשים, נבדלים מה-PM החדשני והתזזיתי.

ראש לימבו מתארח בתוכניתו של פיל דונהיו. ניו-יורק, 1991 (צילום: אדי ש', רשיון CC)

שובם של הדמוקרטים לשלטון וכניסתו של ביל קלינטון, אויבם הגדול של השמרנים, לבית הלבן ב-1993 חיזקו את המסר של לימבו והגדילו עוד יותר את מעגל המאזינים שלו – מ-13 מיליון בשבוע בתחילת שנות התשעים ל-20 מיליון אשתקד. ב-2008 חגגו שני הסינדיקטורים הגדולים ביותר ברדיו האמריקאי, פרימייר רדיו נטוורקס וקליר צ'אנל רדיו, עשרים שנות לימבו באוויר על-ידי חידוש חוזה העתק שלו לשידור יומי ב-600 תחנות, תמורת יותר מ-30 מיליון דולר בשנה.

בינתיים קמו ללימבו חקיינים ומתחרים כמו שון האניטי, גלן בק ולורה אינגראם, והוקמה אפילו רשת בשם רדיו אייר אמריקה, שניסתה ליישם את השיטה הלימבואית לטובת הדמוקרטים, אך היא בקושי שרדה. נדמה שכל מתחרה שקם וכל שערורייה שמתלווה ל"דה ראש לימבו שואו" רק מחזקים את מעמדו כמוסד, כדוברה הבלתי רשמי של התנועה השמרנית באמריקה, זו שמסרבת להכיר במורכבויות החברתיות שיצרה ההגירה לאמריקה, שבזה למלחמה הפדרלית בעוני, שחרדה משינויים בחוקה שיקדמו את מעמד ההומוסקסואלים, ומייחלת לאיסור על הפלות ולצמצום מקסימלי של מעורבות הממשלה בשוק; אמריקה הגאה של שנות השמונים, לפני שהספקות החלו לכרסם בה.

מתוך חוברת מוצרי לוואי של ראש לימבו (צילום: The Maxons, רשיון CC)

"ברוכים הבאים, שמרנים לאורכה של אדמה פורייה זו", צוטט באחד משידוריו בתחילת שנות התשעים. "כאן ראש לימבו, האיש המסוכן ביותר באמריקה, עם בלוטת ההיפוטלמוס הגדולה ביותר באמריקה הצפונית, משרת את האנושות בעצם פתיחת פי. גורלי מכוון אותי לקבל אגף משלי במוזיאון של השידור, אני מוציא לפועל הכל באופן נקי, חף מטעויות. אני משדר בתוכנית הזאת כשחצי ממוחי קשור מאחורי גבי רק כדי שזה יהיה פייר, כי יש לי כישרון בהלוואה מאלוהים. אני ראש לימבו – איש, אגדה, סגנון חיים".

ללימבו יש שמות לכולם, במיוחד לאויביו. את הפמיניסטיות כינה "פמי-נאציות", את פעילי איכות הסביבה "פסיכים", ואת אלה שתובעים להפגין אהדה כלפי החלשים הוא מכנה "פשיסטני החמלה". כשפמיניסטיות מתקוממות הוא מצהיר שהוא דווקא "אוהב את תנועת הנשים – מאחור", וכשמצביעים בפניו על בעיית העוני הגואה בארה"ב, הוא טוען שהמלחמה בעוני היא הארוכה והכושלת ביותר בתולדות מלחמות ארה"ב, ומייחס את הכישלון למעורבות הממשלה, שמאלצת אנשים להתמכר לסיוע שלה.

לימבו נוהג להדגיש שהוא אינו פעיל פוליטי, אלא שדרן רדיו, אבל במהלך הפריימריז למפלגה הדמוקרטית דירבן באופן אקטיבי את חברי המפלגה הרפובליקאית לצאת ולהצביע בהמוניהם להילרי קלינטון במדינות כמו טקסס, המאפשרות הצבעה פתוחה. הוא עשה זאת כדי לחבל בתהליך הבחירה של המועמד היריב, להאריך את הסכסוך בתוך המפלגה הדמוקרטית ולמשוך את הפריימריז עד לוועידה.

במשך השנים התמכר הקהל של לימבו לסגנון הפשוט והנהיר שלו ולעובדה שהוא מדבר אליהם בגובה העיניים, בלי להעמיד פנים שהוא עיתונאי, אינטלקטואל או איש משכיל. כל השדרנים והמגישים ברדיו ובטלוויזיה אוהבים לטעון שהם "נטולי ספינים", "מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל", אבל כמה מהם באמת מתכוונים לכך? לימבו גדול הממדים, שמעולם לא חשב על דיאטה, שגם באירוע הרשמי ביותר מקפיד להשאיר את הכפתור העליון בחולצה פתוח, ושהתוודה על התמכרותו לסמי מרשם, נראה כמו שילוב בין חוואי פשוט וחם מהמיד-וסט למאפיוזו נהנתן וקולני מניו-יורק שזולל שרימפס ומעשן סיגרים יוקרתיים.

לפעמים נדמה שמה שיוצא אצלו כל-כך טבעי הוא בעצם תוצאה של הבנה עמוקה ומתוחכמת של נפש המאזין האמריקאי הממוצע, זה שנפשו נקעה מהממסד על כל צדדיו – בין אם זו האליטה הרפובליקאית הנהנתנית של ג'ורג' בוש, ובין אם זו הפתיחות החברתית של התנועה הליברלית בחופים, שהפכה לרגע לתנועה לאומית בזכות אובמה.

משבר הזהות של הימין

לימבו מוביל באחרונה את הקריאות במפלגתו להפסיק להתנצל בפני השמאל ולהפסיק להתחנף למרכז. "ביי-פרטיזנשיפ [אחדות] משמעותה השארת עקרונות היסוד שלנו מחוץ לדלת", תקף לימבו בנאומו בסיפאק. "משמעות הדבר היא לתת להם לנהל את ההצגה ולהסכים איתם [...] למה שנתפשר על כל הבזבוזים האלה? איפה יש מקום לפשרה בין טוב לרע? אם אנחנו באמת רוצים לשכנע את הבוחרים שלנו שמה שהולך לקרות כאן [התוכניות הכלכליות של הממשלה] הוא אסון, אז צריך לדבר איתם על פילוסופיה ועל עקרונות. איך אפשר להתפשר על מה שאנחנו מאמינים בו?".

לימבו גם הודף בתוקף את הטענה שהרפובליקאים הפסידו בבחירות כיוון שהם מפלגת האתמול, של קבוצה לבנה ושמרנית שמספריה הולכים וקטנים, ולכן עליה להיות פתוחה יותר לקהלים חדשים. לטענתו, השמרנים הפסידו משום שהציבו ליברל בתחפושת כמועמדם בבחירות.

מפגין בודד בניו-יורק. על השלט, מתחת לדיוקנו של לימבו, נכתב: "פרצופו של שיח השנאה" (צילום: ג'סיקה דניאלס, רשיון CC)

שלט מחאה. הכיתוב: "עזרו לעצור את התוכנית הסודית של ראש לימבו לדה-מונטיזציה של אמריקה". ברוקלין, ניו-יורק (צילום: טריטופ-מאם, רשיון CC)

מדובר בטיעון בעייתי כיוון שכאשר מקיין בחר במועמדת אולטרה-שמרנית לסגניתו, הוא הבריח הרבה מצביעים מתונים ששקלו להצביע עבורו. אבל לימבו צודק בדבר אחד: המבוכה, התסכול ומשבר הזהות של הימין גרועים לרפובליקאים יותר מההקצנה השמרנית. לימבו מבין שבעיני בוחרים רבים עדיפה זהות בלתי פופולרית, אבל כנה ודבקה ברעיונותיה, על פני זהות סכיזופרנית. ברגע שג'ון מקיין החל לדלג בין חבריו בשמאל ובתקשורת ובין מוקדי הכוח של האוונגליסטים וניסה לרצות את שניהם – הוא איבד גם את אלו וגם את אלו. הראשונים, שראו בו איש יצירתי עם חשיבה עצמאית, התאכזבו; והאחרונים המשיכו לפקפק עד הרגע האחרון באותנטיות של זהותו השמרנית.

יתרון נוסף שיש ללימבו על פני עיתונאים אחרים הוא היכולת לומר בקול רם מה שאחרים חושבים, אבל נרתעים מלומר. כשקולין פאואל, לשעבר שר החוץ של ג'ורג' בוש ורפובליקאי ותיק, הודיע במפתיע על תמיכתו באובמה בשלהי מערכת הבחירות, רבים סברו שפאואל החליט לחצות את הקווים בשל גאווה במועמד השחור הראשון בעל סיכויים לכבוש את הבית הלבן (אחרי הכל, פאואל מעולם לא הזדהה עם עמדותיו הליברליות של אובמה ולא נהה אחרי מנהיגים דמוקרטים אחרים גם שנים אחרי שנטש את ממשל בוש), אך חששו להודות בכך בפומבי פן יסומנו כגזענים. לימבו לא התבייש. "ההחלטה של פאואל", הצהיר בתוכניתו, "היא לחלוטין על רקע גזעי", אמר וחטף על הראש מכל כיוון.

לימבו דורש לקיים אופוזיציה לוחמת גם בעידן החיבוק הקבוצתי החם של דובי-אובמה. התביעה הזאת קורעת את המחנה הרפובליקאי מבפנים.

בכתבת שער של "ניוזוויק" מלפני כמה שבועות, שכותרתה "מספיק! – מדוע ראש טועה", יצא אחד הכותבים השמרנים הבולטים ביותר, דייוויד פרום, נגד שלטון היחיד של לימבו והתריע מפני נזקיו. "אני רפובליקאי שמרן וכזה הייתי כל ימי חיי", כתב פרום, "אבל הנה הדו-קרב שאובמה ולימבו מציבים בפנינו: מצד אחד, נשיא ארה"ב. רך דיבור ומפייס, לעולם אינו זועם, תמיד מאזכר את המיתון וקורבנותיו. הנשיא הזה מקדם את השפה של 'האחריות', וכל חייו מייצגים את האידיאל: ממושמע, מטופח, אב ובעל נאמן. שלא במפתיע, נשים תומכות בו ומעריצות אותו [...] ומה עם המנהיג של הרפובליקאים? איש אגרסיבי ובומבסטי, המבטל את דאגותיהם של אזרחים מודאגים ומכנה אותם 'לוזרים'. עם מטוסיו הפרטיים והסיגרים שלו, וההיסטוריה של תלות בסמים, שלא לדבר על ההיסטוריה המפותלת של נישואיו, ראש הוא הסטריאוטיפ המהלך של עונג-עצמי [...] ואנחנו משתפים פעולה! התמונות האלה של הקהל מריע ללימבו בוועידת סיפאק ישודרו בעתיד שוב ושוב למשך זמן רב". פרום קרא למפלגה להתעורר ולהציב פנים חדשות בחזיתה, שיוכלו להתמודד עם האתגר המרשים והמאחד של הנשיא החדש.

המאבק הזה בין האינטלקטואל לשדרן אינו נעדר אמוציות אישיות. אחרי הכל, לימבו כינה את פרום "אס-הול" (חור-תחת) והאשים אותו שהוא "יורה בשמרנים בגב". אבל מאמר מנומק שיוצא נגד כל מה שלימבו מייצג, וש"ניוזוויק" הליברלי יותר משמח להציב בשער, מוכיח שהמאבק בין האליטה האינטלקטואלית של הימין ובין הגיבורים העממיים שלה, שהחל בווליום נמוך במערכת הבחירות על רקע דמותה של שרה פיילין, הופך עכשיו למלחמה.

שלט פרסומת לתוכנית הרדיו של ראש לימבו, מינסוטה (צילום: טרומאס ברונוט, רשיון CC)

שלט פרסומת לתוכנית הרדיו של ראש לימבו, שהושחת. וושינגטון (צילום: p373, רשיון CC)

שלט פרסומת ישן לתוכנית הטלוויזיה של ראש לימבו. טיימס סקוור, ניו-יורק (צילום: וידיאוט, רשיון CC)

הדמוקרטים לא נשארים על הגדר וכבר מתחילים לבצר את העמדות בשקי חול. למרות ההצלחה בבחירות והפופולריות הנמשכת של הנשיא החדש, הדמוקרטים מבינים שמגישים שיורים מהבטן כמו ראש לימבו הם האויב המסוכן ביותר במצבים שבהם הכובע בוער על ראשו של הממשל, כמו, למשל, בעת שערוריית התקציבים והבונוסים המטורפים שניתנו לחברת הביטוח איי.איי.ג'י, שציפצפה על שר האוצר ועל הנשיא הטרי, והמשיכה לחגוג בזמן שהיא פושטת יד וזוללת את כספי משלם המסים.

בחודשים האחרונים הלך ותפח מצעד המנהיגים הדמוקרטים התומכים בחקיקה מחודשת של "דוקטרינת ההגינות", במטרה להכריח את לימבו ועמיתיו לצרף לתוכניותיהם מגישים ליברלים ש"יאזנו" אותם (ולמעשה יחנקו את הצלחתם). בין התומכים: יו"ר בית-הנבחרים ננסי פלוסי, כמה סנטורים וביניהם ג'ון קרי, ואפילו הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שבזמן כהונתו היה הקורבן העיקרי להשמצותיהם של שדרני הימין.

לפי שעה נבלמה היוזמה בסנאט, אולי כיוון שהשמאל יודע שמאבקים משפטיים על סתימת פיות רק יחזקו את לימבו ויציירו את הליברלים כצבועים. מה גם שאיזון מימין יתבע מהשמאל לאזן גם את חבורת הפטפטנים שלו, שהשתלטה על רשת MSNBC, והפכה את ג'ורג' בוש, שרה פיילין וג'ון מקיין לשק חבטות יומיומי, עם השמצות פרועות שההבדל היחיד בינן לאלה של לימבו הוא שהן נאמרות בשפה מעט יותר אנינה. גם הנשיא אובמה הודיע כי הוא מתנגד למהלך. עם זאת, בכל פעם שלימבו יאמר משהו שערורייתי – אפשר לצפות שמישהו מהדמוקרטים יפשפש ברעיון מחדש. לימבו מחכה להם עם הלשון בחוץ.