גוויעת רשות-השידור נמשכת - ולאיש לא אכפת. עיתונאים ומפיקים בכירים, בקול-ישראל ובערוץ 1, קופצים מהספינה ובעקבותיהם קהל המאזינים והצופים. הרייטינג של "מבט" ושל שאר תוכניות האקטואליה בשפל וגם רשת ב’ מפגרת, לראשונה בתולדותיה, אחר גלי-צה"ל. מוסדות הרשות אינם מתכנסים, הממשלה אינה מגלה עניין, ההכנסות מפרסומות מידרדרות, התקציב לא אושר, מורל העובדים שוקע. כאוס מוחלט.

ההתרסקות הזאת מתרחשת מול ציבור קהה חושים שמשקיע מכספו מיליארד שקל בשנה ברשות-השידור. למרות שלכאורה יש למשלמי האגרה ולמשלמי המסים מעמד ברשות-השידור וזכותם לקבל ממנה שירותים ברמה גבוהה, ביחס לסכומים העצומים שהשקיעו בה במרוצת השנים, הם מתבוננים על הנכס הזה כאילו הוא אינו שייך להם. כאילו זו השקעה זרה של בעלי מניות תמהונים מארץ רחוקה שלא ידעו היכן לשים את כספם.

קול-ישראל, על רשתותיו, ערוץ 1, ערוץ 33 וכל שאר מתקני רשות-השידור, הם נכסי הציבור. הפראיירים הם הישראלים שנותנים לנכסים אלה לשקוע ואינם נחלצים להיאבק על שיקומם. השידור הציבורי הוא נחלת הכלל לא רק בגלל המשאבים האדירים שהושקעו בו אלא בגלל תפקידו החברתי והתרבותי. נחמץ הלב לראות כיצד, באטימות הכללית העוטפת את החברה הישראלית בתקופה זו, היא נותנת לשידור הציבורי להתנפץ לרסיסים מבלי שיקומו מתוכה כוחות שירגישו צורך להצילו.

עובדי רשות-השידור מתדפקים על דלתות כלי התקשורת המתחרים כדי לנער אותם מאדישותם ולהניע אותם להביא את דברם לציבור הרחב. לשווא. סביר להניח שלא שמחה לאיד ושיקולים עסקיים מניעים את יחסה של העיתונות הפרטית למצוקתם של עובדי רשות-השידור, אלא קרום הקהיון שבו עטופה הזירה הציבורית כולה. כאשר מעשה חבלה רב נפגעים תופס את המקום החמישי בלבד בסדר הכותרות, אי-אפשר להתרגש מהפסקתן של תוכניות איכותיות בטלוויזיה או מהסתלקותם של עיתונאים מובחרים מהמיקרופון.

מישהו אחראי למצבה הסופני של רשות-השידור. יש לה יו"ר, יש לה מנכ"ל, היו לה מועצה ציבורית (מליאה) וועד מנהל, ישנו שר ממונה. ציבור ערני היה תובע מהם דין וחשבון על התנהלותם, היה מעניש אותם על מעשיהם ומחדליהם שהביאו את הרשות אל עברי פי פחת. אבל הישראלים, שבדרך-כלל דרוכים מאוד שלא יסדרו אותם, הפקירו את הנכס החשוב הזה בידיים בלתי מיומנות, קפריזיות, נגועות בפוליטיזציה מושחתת - ולא אכפת להם שהם הרסו אותו עד היסוד.

גיליון 49, מרץ 2004