יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט, אתמול בפתח-תקווה (צילום: יהושע יוסף)
מגה-סקנדל בשיפודייה
"מי שדבק בסרבנות לא יכהן בממשלתי", מצוטט ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בכותרת הראשית של "ישראל היום". "נתניהו: תומך סרבנות לא יהיה שר. בנט: הליכוד יביא לעוד התנתקות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ראש בראש", מסכמת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מתחת לתצלומים של בנימין נתניהו (זועם) ונפתלי בנט (מחפש ישועה).
גם הכפולות הפותחות של שלושת הטבלואידים מוקדשות למאבק נתניהו-בנט, וזאת על רקע הצהרה של האחרון כי לא יוכל למלא פקודה לפינוי אדם (יהודי) מביתו. הצהרה זו, שניתנה בראיון בתוכנית של נסים משעל, הזניקה את הקמפיין של הליכוד והובילה את ראש הממשלה להעניק שורה של ראיונות לערוצי הטלוויזיה בישראל.
כעת, עם הפתיחה הרשמית של קמפיין נתניהו לבחירות 2013, מאבד "ישראל היום" כמעט לחלוטין מראית עין של הוגנות ואיזון ומשמש שופר תעמולתי בוטה עבור ראש הממשלה. "הסערה סביב דבריו של יו"ר הבית-היהודי מסרבת לגווע", פותחים שלמה צזנה, אפרת פורשר ומתי טוכפלד את הידיעה המרכזית בעיתון, כאילו מפלגת הליכוד-ישראל-היום-ביתנו מנסה כבר יומיים לחסל את הסוגיה הזו, אך היא, עקשנית שכמותה, מגלה תאוות חיים בלתי ניתנת לריסון.
הכותרת לרוחב הכפולה הפותחת של "ישראל היום" היא ציטוט מפי דוברות הליכוד: "בנט א' או בנט ב'?". יאיר שמיר, שמגנה את דברי בנט, זוכה לתצלום וציטוט מודגש בכפולה הפותחת, כך גם שלי יחימוביץ'. אפילו ציפי לבני, שכיהנה בתפקיד אויבת העיתון מס' 1 עד לרגע שבו חדלה להיות איום מרכזי על ראש הממשלה, מוזכרת בידיעה כמי שמגנה את דברי בנט. פרשן העיתון דן מרגלית מצטרף אף הוא לגינויים במאמר הכתוב בסגנונו האופייני (ציטוט מהמקורות + הביטוי "דבר דבור על אופניו" במשפט אחד!). לעומת זאת, ידיעת צד מאת צזנה מדווחת על תומך בדברי בנט, הרב הימני קיצוני שלום דב וולפא.
התעמולה למען ראש הממשלה ממשיכה בעמ' 5. "נתניהו: 'נמשיך לבנות בירושלים'", נכתב בכותרת ידיעה מאת צזנה, המסכמת את דברי נתניהו בראיונות שהעניק לשלושת ערוצי הטלוויזיה בישראל. ידיעה נפרדת מאת צזנה קיבלה את הכותרת "הכדורגלן חיים רביבו הודיע: 'תומך בנתניהו'". לידיעה נלווה תצלום [אלי בוכריס] שבו נראים נתניהו ורביבו חבוקים. יחסי הכוחות העולים מהידיעה והתצלום הם כדלקמן: רביבו ממלא את תפקיד הידוען, מדינת ישראל ממלאת את תפקיד השיפודייה, נתניהו ממלא את תפקיד בעל השיפודייה, ואילו "ישראל היום" הוא הקיר המרכזי בשיפודייה, זה שהלקוח אינו יכול שלא לראות. המבט בקיר, אגב, ניתן חינם לכל הלקוחות. רק השיפודים עולים כסף.
הקמפיין הרשמי של הליכוד מקבל ביטוי בעמ' 15 של "ישראל היום", בדמות מודעה נגטיבית המכוונת לבנט. המודעה נגד בנט מופיעה גם בתחתית שער "הארץ" וכן בתחתית עמ' 7 "מעריב".
ב"מעריב", שנטה בימים האחרונים לטובת בנט, הבינו כנראה שאין ברירה אלא להתייחס לצרה שנפלה על חביב העיתון (וממומנו). ברם, הסיקור מתמקד בצמצום נזקים: "בנט משיב אש", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת. נתניהו מוצג בידיעה נפרדת כבלתי אחראי ("נתניהו: 'לא מעניין אותי מה האו"ם אומר'" הוא הציטוט שנבחר להוביל את הדיווח על הראיונות שהעניק ראש הממשלה לערוצי הטלוויזיה); ושני טורי פרשנות מספקים דעה בעד ונגד דברי בנט והביקורת שהתעוררה בעקבותיהם (אראל סג"ל ומזל מועלם, בהתאמה).
"ידיעות אחרונות", כרגיל, תוקף את נתניהו. עיקר הסיקור הבוקר בכפולה הפותחת מוקדש לשאלה מדוע נתניהו תוקף את בנט כעת. התשובה: הוא מאבד מנדטים למפלגת הבית-היהודי. ידיעה נפרדת, מאת צביקה ברוט, משמשת מראה לידיעה על הרב וולפא ב"ישראל היום" ומזכירה כי גם בליכוד פנימה יש מי שתומך בעמדת בנט: משה פייגלין. אגב, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שאינו מפרסם הבוקר את המודעה נגד בנט, שמאחוריה עומד ככל הנראה קמפיין נתניהו.
לכאורה, התמונה שעולה מהסיכום לעיל היא שיש בישראל בעד ונגד. לכאורה, יש לפנינו מאבק על רקע סוגיה אידיאולוגית עקרונית. יש כלי תקשורת התומכים בצד זה וכאלה הנוטים לצד אחר. בפועל זהו ויכוח סרק, שאולי לא תוכנן מראש להעלים את הוויכוחים שאמורים לעמוד בראש סדר היום הציבורי בימים אלה של טרום-בחירות, אולם מסייע היטב למימוש מטרה זו.
"בישראל מתקיימת מערכת יעילה ומסוכנת של הרדמה, טשטוש, הדחקה והכחשה, שמולידה חוסר קשר מוחלט למציאות, הפנימית והבינלאומית", כותב גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ". "היא מתקיימת בחסות הפוליטיקאים והתקשורת בכל ימות השנה, אבל ימי הבחירות הם שעת הכושר הגדולה להתנער ממנה, כי אז מדובר בחולי של ממש. הדמוקרטיה מתערערת, התקשורת גוועת, המשק מעוות, היחס למהגרים מחפיר, פתרון שתי המדינות נופח את נשמתו, הרשות הפלסטינית קורסת, איראן מתגרענת, העולם הערבי תוסס, המערב מתחיל סוף-סוף להתעורר נגד הכיבוש – וכאן עוסקים בשאלה האם רס"ן בנט יפנה יהודי מביתו – או לא".
כפי שכותב לוי, "איש לא מעלה בדעתו לפנות ולו יהודי אחד, רק בונים עוד ועוד – אבל גם התבטאות לא רלבנטית בעליל של אחד, בנט, מעוררת כאן מגה-סקנדל".
ובינתיים, במטבח של השיפודייה
"הכותרות שלא היו בשבוע שעבר או שהתפוגגו מיד מספרות על תשע התקפות של מתנחלים נגד פלסטינים", מציינת עמירה הס ב"הארץ". "שבעה פצועים, שלוש מכוניות שהוצתו וכתובות בעברית, 200 עצי זית עקורים, שהעלו את מספר עצי הזית של פלסטינים שידיים נעלמות עקרו או חיבלו בהם מאז ינואר 2012 לכ-8,200, לא כולל 450 עצי זית שהרשויות הישראליות עקרו לתושבי נחאלין בטענה שזו אדמת מדינה, לא כולל מעצרים, פיזור הפגנות, פצועי הפגנות, 313 אלף בני-אדם ב-113 קהילות שאין להם גישה למים בגלל איסורי בנייה ישראליים, לא כולל הריסת בית בכפר בית-נובא וצווי הריסה אחרים, ירי של צה"ל על דייג, פציעתו והחרמת סירתו בעזה, וירי על אנשים שאספו לפרנסתם גרוטאות מתכת במרחק 500 מטר מהחומה שמקיפה את רצועת עזה – שניים נפצעו".
לא פופולרי
לוי והס מתמקדים בחוסר הרצון/יכולת של התקשורת בישראל לעסוק בעוולות הכיבוש. אבל זהו לא הנושא המשמעותי היחיד שחומק לחלוטין מכלי התקשורת המרכזיים בישראל. גם הסוגיות הכלכליות-חברתיות הבוערות נעלמו מהעין.
"שלא נטעה, אנו הולכים לבחירות על חוסר יכולתה של הממשלה לבנות תקציב ברמת גירעון סביר. זו בסך הכל דחייה של הבעיה שעדיין עומדת לפתחנו. בסופו של דבר, כשאין תקציב והממשלה לא מספקת שירותים, יש לכך עלות, שממנה יסבלו השכבות חלשות", מצוטט יוסי בכר, יו"ר בנק דיסקונט, בידיעה מאת רנית נחום-הלוי ב"דה מרקר".
בתחתית עמוד פנימי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח גד ליאור כי ועדת הכספים של הכנסת תתכנס היום כדי לאשר קיצוץ בסך 741 מיליון שקל בתקציב המדינה. "הגירעון עומד כעת על עוד 22 מיליארד שקל", מציין ליאור, "מעבר לגירעון שאושר לשנת 2012, ויחייב קיצוץ ענק הגדול מזה שני עשורים, מיד לאחר הבחירות".
"שר האוצר שטייניץ", ממשיך ליאור, "אישר שהגירעון יחייב עוד קיצוץ של לפחות 10 מיליארד שקל. בקיצוץ שיובא לאישור בולט הסכום הנמוך שיופחת מתקציב הביטחון – 15 מיליון שקל בלבד. מהמשרד לביטחון פנים יקוצצו 94 מיליון שקל, מהחינוך ומההשכלה הגבוהה 76 מיליון שקל, מהבריאות ומהרווחה 25 מיליון שקל, מהבינוי והשיכון 24 מיליון שקל, מהחקלאות 17 מיליון שקל וממשרדי התרבות, הספורט, המדע והטכנולוגיה – 14 מיליון שקל".
"דה מרקר" מקדיש את כל כפולת העמודים הרביעית בעיתון לקיצוצים הצפויים בתקציב המדינה. ידיעה מאת צבי זרחיה מציפה את סוגיית הקיצוץ הצפוי, עם דגש על האפשרות לקיצוץ השכר במגזר הציבורי. "שר האוצר הבא לא יהיה פופולרי", מעריך זרחיה בטור נלווה.
הכפולה המרכזית של "כלכליסט" מעוצבת ככרזה אינפורמטיבית המוקדשת לביטוחי הבריאות בישראל. "המדינה תזרים לקופות החולים 800 מיליון שקל", מדווחת רוני לינדר-גנץ ב"דה מרקר". בהמשך העיתון מספקת לינדר-גנץ תיאור של העימות שהתקיים בשבוע שעבר בין מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו והממונה על הביטוח עודד שריג על רקע ביטוחי הבריאות בישראל.למתעניינים – הרחבה בבלוג של שאול אמסטרדמסקי:
"מאז 1999 מספר האנשים שקונים את הביטוחים המשלימים של קופות החולים הכפיל את עצמו ועומד היום על כ-6 מיליון חברים", כותב אמסטרדמסקי. "הכסף שתוכניות הביטוח האלה של קופות החולים מגלגלות חימש את עצמו בתקופה הזו, ועומד על כ-3 מיליארד שקל בשנה. במקביל, הכסף שהביטוחים הפרטיים (שנמכרים בידי חברות הביטוח) מגלגלים גדל פי 2.5 מאז 2003, והיום עומד על 2.7 מיליארד שקל בשנה. יחד, הביטוחים המשלימים של קופות החולים וביטוחי הבריאות הפרטיים של חברות הביטוח מגלגלים כמעט 6 מיליארד שקל בשנה. אם נשווה את זה לסך הכסף שמגלגלת מערכת הבריאות הישראלית – 30 מיליארד שקל בשנה – הרי שהחלק הפרטי הוא 20%. לשם השוואה, בשנת 1999 הוא עמד על 5% בלבד מסך המערכת.
"אם קצב הגידול הזה יימשך, עד סוף העשור החלק הפרטי יגיע ל-30% מהמערכת. אם להאמין לנבואות הזעם של אנשים כמו פרופ' גבי בן נון – לשעבר בכיר במשרד הבריאות ואחד מכלכלני הבריאות החשובים בישראל – המשמעות היא התכנסות ברורה לכיוון המודל האמריקאי".
מעשה אונס שמסתיים בהצלחה
"ברגע האמת, הפוליטיקאים ניגפו בפני הלחצים של קשת, רשת וערוץ 10", נכתב הבוקר בשער "דה-מרקר". נתי טוקר ואמיר טייג מסכמים במלים אלו את הדיונים שהתקיימו ביום חמישי האחרון בכנסת על עתיד הטלוויזיה המסחרית בישראל. "מנוף הלחצים שהפעילו אנשי ערוץ 2 איפשר להם לקבל את דרישותיהם ללא בדיקה מקצועית מעמיקה וללא הליך ראוי של התנגדויות", הם כותבים, ומדגישים את שיתוף הפעולה החריג בין היריבים בשוק הטלוויזיה המסחרית.
"זכייניות ערוץ 2 השלימו ביום חמישי האחרון מהלך מדהים, שהשלכותיו התבררו שעות ספורות בלבד לפני אישור החקיקה", כותב אמיר טייג בטור פרשנות נלווה. "[...] ערוץ 2, שמצליח ביומיום לייצר רייטינג של יותר מ-40% בתוכניות כמו 'מאסטר שף' ולשפוך הון על תוכניות ריאליטי ירודות, הצליח לקפוץ על גבו השפוף של ערוץ 10 ולהשיג בתוך שבוע הישגים השווים לבעלי מניותיו עשרות מיליוני שקלים, אולי אף יותר".
"יש פה מעשה אונס שמסתיים בהצלחה", מצוטט ח"כ נחמן שי בדיווח מאת רותי לוי ב"כלכליסט". שי התייחס לאישור ההקלות לזכיינים המסחריים על חשבון היצירה הישראלית המקורית.
"ב-2005 עמדה בפני הממשלה ברירה: האם להמשיך בשיטת הזכיונות בשידורי הטלוויזיה המסחרית או לעבור לשיטת הרשיונות", כותב סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "[...] הממשלה, מובן מאליו, בחרה להמשיך בשיטת הזכיונות, אף שזו התאימה לטלוויזיה רב-ערוצית בראשית דרכה [...] כך נוצרה מערכת יחסים מעוותת וחולנית בין הממשלה, הזכייניות, היוצרים והכנסת. רק בסביבה מנוונת כזו יכלו לצמוח גידולי פרא כמו 'חוק ערוץ 10' שאושר בשבוע שעבר בכנסת, יחד עם הקלות מיוחדות לקשת ורשת".
"לפני חודשיים גילה עובד בענף החשמל כי חלק מהעסקים הגדולים ביותר במדינה, ובהם גופי תקשורת, שילמו פחות ממחצית הסכום המלא של המס, או שלא שילמו כלל", מוזכר בידיעה מתורגמת מסוכנות הידיעות רויטרס, המתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר". "ניקוס פוטופולוס, מנהיג עובדים בחברת החשמל PPC, טען שהם קיבלו פטור. 'זאת היתה מתנה לבוסים האמיתיים, הבעלים האמיתיים של המדינה', אמר. 'העשירים לא משלמים, אפילו לא הפעם'. במקרה הזה, לעומת זאת, התקשורת לא גילתה עניין מיוחד.
"'החדשות האלה לא כוסו על-ידי המדיה משום שבעלי התקשורת נמנים עם הנהנים מההטבה', הסביר פוטופולוס. העיתונים המובילים באתונה לא הזכירו את טענותיו או שרק ציינו אותן באופן מצומצם. בעבור משקיפים מהצד, הפרשה הזאת ממחישה באופן מובהק את הקשר בין פוליטיקה, גופים עסקיים ובעלי הון השולטים ביד רמה בתקשורת. האינטרסים של מגזרים אלה שזורים זה בזה. אף שאינם בלתי חוקיים או לא ראויים, הם מכשול בפני המאמצים של יוון לחלץ את כלכלתה מהבוץ.
"מבקרים טוענים כי גם המשבר וגם הקושי לבצע רפורמות נובעים במידה חלקית מהקשר המשולש הזה. [...] בהתחשב באפקט הבינלאומי הנרחב שיש למשבר היווני, הדאגות זולגות ממנה החוצה. מקור במשלחת הטרויקה ליוון, המורכבת מנציגים של קרן המטבע הבינלאומית, הבנק האירופי והנציבות האירופית, אמר: 'המערכת היא כמו גילוי עריות מוחלט. האינטרסים החיוניים שלה סותרים את הרפורמות הדרושות כדי להפוך את הכלכלה היוונית לתחרותית'. 'הכוח האמיתי ביוון נמצא בידי בעלי הבנקים, חברי המערכת הפוליטית המושחתת ובעלי התקשורת המושחתת. זהו משולש החטא היווני', אמר אלכסיס ציפראס, מנהיג סיריזה, מפלגת השמאל המנהיגה את האופוזיציה במדינה. מנהיג מפלגת הימין העצמאית, פאנוס קאמנוס, אמר: 'התקשורת היוונית נמצאת בשליטת האנשים שתלויים במדינה. התקשורת שולטת במדינה והמדינה שולטת בתקשורת. זאת תמונה של סחיטה הדדית'.
"[...] רפיון הרגולציה הוביל לכך שביוון פועלים מספר רב של כלי תקשורת, ביחס ל-11 מיליון תושביה. לפי דו"ח של האיחוד-האירופי, ב-2009 היו במדינה 39 עיתונים יומיים, 23 עיתוני יום ראשון ו-14 שבועונים. ביוון יש יותר עיתונים לנפש מאשר בגרמניה ובבריטניה. במדינה פועלים גם תשעה ערוצי טלוויזיה, שישה מהם פרטיים, ועוד כמה תחנות רדיו פרטיות. 'איך כל גופי התקשורת האלה יכולים להיות רווחיים?', נשאל במברק משגרירות ארה"ב שהודלף לוויקיליקס. 'הם לא רווחיים. הם מסובסדים בידי בעליהם שמשתמשים במדיה בעיקר כדי להשיג השפעה פוליטית וכלכלית'".
"אין טעם לפקפק גם בסמיכות המפתיעה בין קיום הראיון [של ראש הממשלה עם שלושת ערוצי הטלוויזיה] לעובדה שערב קודם לכן אישר נתניהו את גלגל ההצלה לערוץ 10 ואת רשימת ההקלות לערוץ 2", כותב איתי סגל, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות".
כמה זמן מהראיונות הטלוויזיוניים בערוצים המסחריים ובערוץ הציבורי שחבים את קיומם הלא-כלכלי לראש הממשלה בנימין נתניהו הוקדש לדיון על בנט, ירושלים ואיראן, וכמה הוקדש לדיון על התקציב, הכיבוש, מערכת הבריאות הקורסת ומשאבי הטבע שהמדינה העבירה לאנשים פרטיים? כמה שאלות נשאלו על הטענות שמעלה אלדד יניב בשבועות האחרונים כלפי נתניהו ומקורביו? לא צריך לראות את הראיונות בשביל לנחש את התשובה הנכונה.
עוד כותרת ראשית
"המערב מעריך: אסד שולט ברבע מסוריה", לשון הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר. עמוס הראל כותב כך: "על סמך אירועי השבועות האחרונים, נדמה שהשלמת ההפיכה בסוריה קרובה יותר מאשר ההתפרצות בגדה. המשטר הנוכחי בסוריה נראה כעת קרוב, אולי יותר מתמיד, לקצו".
"כמו אסטרולוגים או חוזים בכוכבים שממתינים להתגשמות נבואתם – בוחנים במערב כל סימן או אות שיעיד על נפילתו הקרובה של נשיא סוריה, בשאר אסד", כותב מנגד עמיתו לעיתון, צבי בראל. "[...] נראה כי ההחלטה האסטרטגית הסורית היא להמשיך ולהילחם במערכה, שמתבררת כקרבות התשה ארוכים ללא יכולת הכרעה – כשהקורבנות הרבים בה אינם רק אנשי המשטר או המורדים, אלא גם אזרחים רבים שמחוסלים על רקע עדתי".
ענייני תקשורת
יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" כי עורך היומון החרדי "הפלס", נתי גרוסמן, הותקף בלילה שבין חמישי לשישי. הרקע להתקפה – עימותים בפוליטיקה הפנים-חרדית. לפי הידיעה, שני אלמונים ארבו לעורך העיתון בשעת לילה בכניסה לביתו, אחד מהם בפנים רעולות. גרוסמן נפצע בפניו ובידיו, כנראה מחפץ חד, וטופל בבית-החולים הדסה עין-כרם. מנכ"ל העיתון, יעקב לבין, הגדיר את התקיפה "ניסיון לסתום פיות".
"נתי גרוסמן היה במשך שנים עורך בטאון דגל-התורה, 'יתד נאמן', השופר שנועד להעביר את 'ההשקפה' החרדית האליטיסטית והנוקשה", מזכיר אטינגר. "דעותיו וסגנון כתיבתו הבוטה הקימו לו מתנגדים חרדים רבים. בקיץ האחרון, ערב פטירת המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, נרקמה הפיכה ב'יתד' והוא הודח יחד עם בכירים אחרים, בהם המנכ"ל לבין. כך החל להתנהל בגלוי קרב הירושה של הרב אלישיב בין שני הפלגים – האחד בהנהגת הרב שטיינמן מבני-ברק, והשני בהנהגת הרב אוירבך מירושלים".