כמה מאמרים אפשר לכתוב על אמריקה?

מספר האמריקנולוגים בעיתונות הישראלית עולה ויורד ביחס ישיר לחשיבות האירועים המתרחשים במעצמה העולמית. בימים שכאלה, עם כניסת ברק אובמה לבית הלבן, האינפלציה במספרם דוהרת בלא מעצורים, וכמעט כל אחד הופך לבעל דעה על ארה"ב, הפוליטיקה הפנימית שלה, מצבה הכלכלי, והשפעות כל אלה על מדינת ישראל.

את הדוגמה הבולטת ביותר לכך ניתן למצוא הבוקר ב"מעריב", שם השבעתו של אובמה לנשיא מקבלת סיקור כמעט מחוף לחוף, אם להשתמש בביטוי אמריקאי נפוץ. 19 מתוך 24 עמודי קונטרס החדשות, כ-80% מהגיליון, מיוחדים לאובמה. יהונתן גפן כותב "על התקווה הגדולה", בן כספית כותב על "קץ הרומנטיקה", בן-דרור ימיני כותב "על סכנת האופוריה", וזו רק רשימה חלקית. במקביל מדווחים עיתונאי "מעריב" על כל פרט ופרט ביום ההיסטורי. מתוך השפע בולטת היעדרותו של רון מיברג, אשר רשמיו אינם מובאים הבוקר בפני הקורא הישראלי. על כך אפשר רק להצטער. לא רק שמיברג חי ונושם את ארה"ב גם כשהוא כותב מישראל, הוא יכול היה בקלות למלא חמישה או 15 עמודים מהגיליון המיוחד שהוציא הבוקר "מעריב" כשיד אחת שלו קשורה מאחורי גבו.

למרבה הצער, למרות אלפי המלים שנשפכו הבוקר בכל העיתונים על אובמה וארה"ב, קשה למצוא ניתוח מעמיק באמת של מימד אחד מנשיאותו הצפויה. תחת זאת מקבל הקורא מאמרי דעה רבים שלכל היותר כלולות בהם כמה הבחנות נאות וידיעות חדשותיות שטחיות, כמו מרבית הידיעות בעיתונות היומית. נראה כי האפשרות להקדיש שלושה-ארבעה עמודים לטקסט כבד ראש, מרובה מידע ובעל איכויות אקדמיות על המתרחש בארה"ב כלל לא נשקלה במערכות העיתונים. ובכל זאת, אם לקרוא מאמר אחד הבוקר, מומלץ לבחור בזה של יואב קרני ב"גלובס", מאמר שבאופן יוצא דופן הגיע אתמול עד לכותרת הראשית של עיתון הכלכלה: "מפוליטיקה למיסטיקה".

אם נחזור רגע ל"מעריב", גם אבישי בן-חיים תורם את חלקו למאמץ למלא 19 עמודים בטקסטים על השבעת אובמה, ומעלה במאמרו שאלה המקשרת בין המהפכה של אובמה למצב הפוליטי בישראל: "אחרי אובמה בארצות-הברית, האם גם בישראל יכול להיבחר ראש ממשלה מזרחי?". בן-חיים מציין כי באולפני החדשות הישראליים, שמהם הועבר אתמול טקס ההשבעה של אובמה, אין "אדם שחור שמדבר בח' וע' [...] אלא אם צריך שמישהו יפנה את הכוסות", ומתלונן גם כי "להוציא את ש"ס המביכה, אין אף מזרחי בראשות מפלגה בישראל". הנה עוד דוגמה אחת קטנה לאופן האגבי שבו מצטמצם טווח המחשבה הפוליטית הישראלית לענייניו של העם היהודי בלבד. הרי ממש לאחרונה פסלו כאן שתי מפלגות שבראשיהן דווקא כן עומדים מועמדים המדברים בח' וע' גרוניות.

צהוב-ירוק-ליים-למון-גראס-זרחני

כשכל-כך הרבה שטח מוקדש לנושא אחד, נראה שאין ברירה אלא להקדיש חלקים ממנו גם לשטויות. ואמנם, כבר אתמול בבוקר הועלתה בעיתונות הישראלית, וגם כאן ב"העין השביעית", שאלת השמלה שתלבש גברת אובמה לטקס ההשבעה. היום מדווחים העיתונים על התשובה לשאלה, גם אם כל עיתון מספק תשובה מעט אחרת.

כתבת "מעריב" בארה"ב, טל שניידר, עוד משדרת איזושהי מידה של מכובדות עיתונאית כשהיא מדווחת שהגברת הראשונה "בחרה בצהוב", ומוסיפה ש"מומחים הסבירו כי הצבע הצהוב מסמל תקווה והתחדשות". היא עצמה, שימו לב, אינה מומחית בפרשנויות צבעים, ועל כן היא נעזרת בציטוט "מומחים".

לעיתונים האחרים יש מומחים משל עצמם. מיכל לוי מסבירה ב"ידיעות אחרונות" כי השמלה ה"צהובה-ירקרקה בגוון זרחני" שבחרה מישל אובמה חוללה את מה שהיא מכנה "אפקט היכנע", אך השילוב עם לבוש בנותיה יצר תחושה אחרת: "מכלול הצבעים שהושג באמצעות הלבוש של שלוש הנשים לבית אובמה חיזק את האופטימיות ואת תחושת הרעננות שאיפיינה את ההשבעה כולה".

חגית רון רבינוביץ' קובעת ב"ישראל היום" כי השמלה היתה צבועה דווקא ב"ירוק-ליים", ומסבירה כי זו בחירה "מוצלחת, אינטליגנטית ונכונה". רון רבינוביץ' אינה זקוקה לפענוח המסרים הבוקעים ממלבושיהן של בנות אובמה כדי ללמוד על האופטימיות הטמונה בבחירות האופנתיות של הגברת הראשונה. לדבריה, הצבע שבחרה אובמה הוא "צבע אופטימי ומאיר".

אפילו ב"הארץ", שמקדיש להשבעת אובמה רק חמישה עמודים (גם אם גודלם כפול מעמודי הטבלואידים, עדיין מדובר בסיקור מצומצם – ושפוי יותר – יחסית), מצאו מקום לטור מאת ליסה פרץ על השמלה של אובמה. פרץ מפרשת את צבע השמלה כ"למון גראס", או "בצבע של אוכל אסיאתי", כלשונה, אך מתמקדת בעיקר בבחירה במעצבת האלמונית למדי, בחירה שמולידה לדבריה "נראטיב חלופי, מקורי, מגובש, ייחודי, שצץ משום מקום".

שקט, משביעים

כשהמלחמה בעזה עדיין קטלה עשרות קורבנות ביום, כלומר רק לפני כמה ימים, הסבירו לנו הפרשנים כי מועד סיומה צפוי להיות עוד לפני טקס ההשבעה של נשיא ארה"ב. ישראל, כך נכתב, אינה רוצה להעכיר את האווירה החגיגית. תהא הסיבה למועד הפסקת הלחימה אשר תהא, הסיקור הנרחב של השבעת אובמה דוחק הבוקר לא רק את הדיווח על סיורו של מזכ"ל האו"ם בעזה ובישראל, אלא גם את העובדה כי שמונה פצצות מרגמה נורו אתמול מעזה, ובעקבותיהן תקף חיל האוויר הישראלי ברצועה. כלומר, הפסקת האש שאמורה היתה לשנות את המצב הבטחוני בדרום מגלה סימני עייפות שלושה ימים בלבד לאחר שכותרות כמה מהעיתונים חגגו את הניצחון במבצע.

ב"ידיעות אחרונות", שהביא ביום ראשון האחרון ככותרת ראשית את שירת הניצחון של ראש הממשלה, מידע זה מובא רק במשבצת קטנה בתחתית עמ' 18. ב"מעריב" זו  ידיעה גדולה יותר, בעמ' 21. רק ב"הארץ" וב"ישראל היום" המידע מגיע עד לעמוד השער.

המלחמה, אם כן, טרם הסתיימה, ומתברר כי גם ההתנהלות המיוחדת של דוברות הצבא והצנזורה הצבאית עדיין בתוקף. יוסי יהושוע, איתמר אייכנר ורוני שקד מדווחים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי צה"ל החליט לאסור את פרסום זהותם של מפקדי הגדודים שלחמו ברצועת עזה והתראיינו אתמול לכלי התקשורת, מחשש שדבריהם ישמשו נגדם במקרה שתוגש בעניינם תביעה לבית-המשפט הבינלאומי.

דיווח על כך מופיע גם בעיתונים האחרים, וב"הארץ" [עמוס הראל ועפרי אילני] מוצמד לו דיווח על פן נוסף בקרב המאסף – אתר חדש שהקימו פעילי זכויות אדם ישראלים, ובו מרוכזים האשמות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שבוצעו לכאורה על-ידי בכירים בממשלה ובצה"ל.

תגובה בלתי מידתית

כצפוי, עם שוך הקרבות, הפוליטיקה הולכת ותופסת שוב את מקומה בעיתונות. העמודים המוקדשים לדיווח על ההתפתחויות במפלגות השונות שבו להופיע, אך במקביל שבו גם השימושים הפוליטיים שעושות המפלגות בעיתונים. ב"ידיעות אחרונות", למשל, ניתן למצוא פולו-אפ מובלט לידיעה שפירסם גיא פלג בחדשות ערוץ 2 [עופר פטרסבורג, יורם ירקוני ויובל קרני] על גובה התשלום שדרש מועמד הליכוד לכנסת, דן מרידור, כדי לייצג את ארקדי גאידמק. בהמשך העיתון יש דוגמה אופיינית לדרך שבה כלי תקשורת משמש כלי בקמפיין פוליטי בלי לאבד את החזות העיתונאית שלו. בראש עמ' 16 מדווח יובל קרני על המסרים שעתידים להיכלל בקמפיין הבחירות של קדימה. העיתון מדווח אמנם על נושאי המסרים, אבל בפועל הוא גם משווק אותם.

ב"ישראל היום", לעומת זאת, אין כמעט ניסיון לשמור על חזות עיתונאית. שלמה צזנה מדווח על האשמה ששיגרה יושבת-ראש קדימה אל עבר מנהיג הליכוד (נתניהו מתחמק מעימות ישיר מולה), ועל תגובת הליכוד להאשמה זו (לבני לחוצה מפני שהיא עומדת להפסיד). בניגוד לכל היגיון עיתונאי בסיסי, הכותרת לידיעה מסכמת דווקא את התגובה – "הליכוד: לבני בלחץ בגלל הסקרים".

גם עזתי כלכליסט

הכותרת הראשית בעיתון "כלכליסט" מוקדשת הבוקר לרצועת עזה. על שער העיתון נכתב כי "'כלכליסט' מציע דיון ציבורי בעקבות המלחמה בדרום: האם ישראל צריכה ליזום ולהניע תוכנית בינלאומית מקיפה לשיקום עזה והכלכלה הפלסטינית בנוסח תוכנית מארשל; האם תוכנית יומרנית כזו יכולה להתרומם מעל הפוליטיקה האזורית והבינלאומית הסבוכה; האם זו בכלל בעיה של ישראל".

בעמודים הפותחים את העיתון מתפרסמות פרשנויות והערכות על תפקידים אפשריים של ישראל בפיתוח כלכלת עזה, תוך ניתוח מצב הכלכלה העזתית. "שיקום כזה חשוב למדינת ישראל", כותבים דני רובינשטיין ורונן וודלינגר במאמר הפותח את הגיליון. רובינשטיין מגיש גם סקירה של נסיונות עבר לפיתוח ישראלי של הכלכלה הפלסטינית. עידן גרינבאום ושאול אמסטרדמסקי משוחחים עם מומחים, החלוקים בדעתם באשר ליכולת ולתועלת בשיקום כלכלת עזה, ואילו אמנון אטד מדווח על יוזמה לחידוש הקשר הבנקאי עם הרצועה באמצעות בנק הדואר.

אף שרובינשטיין כותב באופן קבוע בטורו שב"כלכליסט" על הכלכלה הפלסטינית, זו הפעם הראשונה שהנושא מזנק אל הכותרת הראשית וזוכה לדיון נרחב. מובן שהתזמון אינו מקרי; למעשה זהו תזמון קריטי. די בהחלטות עריכתיות שכאלה כדי לברך על קיומו של העיתון הכלכלי השלישי של ישראל.

ענייני תקשורת

עמוס הראל וגילי איזיקוביץ מדווחים הבוקר ב"הארץ" כי מסמך רשמי שכתב מנהל המחלקה המשפטית במשרד היועץ המשפטי של משרד הביטחון, עו"ד ערן יוסף, מלמד כי ראש הממשלה אהוד אולמרט הוא האחראי למניעת כניסתם של עיתונאים לעזה. לפי הדיווח ב"הארץ", צה"ל הסיר את התנגדותו לכניסת עיתונאים כבר ב-11 בינואר, אך לשכת ראש הממשלה מנעה את שינוי המדיניות. עו"ד יוסף כתב במסמך כי אחת הסיבות למניעת כניסת העיתונאים נבעה מ"אינטרס דוברותי".

בן שלו כותב במוסף "גלריה" של "הארץ" על היום הראשון ללוח השידורים החדש של תחנת הרדיו FM88. שלו מבכה את הדחתו של יובל מסקין מלוח השידורים וקובע כי "נדמה שעכשיו חלה תזוזה קלה אך מדאיגה לכיוון הישן והמוכר, ובמקרים מסוימים גם המאוס".

רז שכניק מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי ראשי הרשויות המקומיות במגזר הערבי שלחו מכתב נזעם ליושב-ראש מועצת הכבלים והלוויין בעקבות הורדת מגזין הספורט בערבית "ריאדה אל-חמידה" מערוץ הספורט.

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי אחת האפשרויות הנבחנות בימים אלה בדירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2 היא קיצוץ בשכר הבכירים תוך שמירה על שכר הזוטרים, וזאת כחלק מקיצוץ כולל של 10% בתקציב החברה.

מתי גולן נוזף ביונית לוי על שכתבה מאמר דעה לעיתונות. גולן אינו מתייחס ישירות לעצומה נגד לוי, שהופצה בעת המלחמה בעזה, אך מזכיר את עמדתו של ווטלר קרונקייט – "סמכותיותו העיתונאית של מגיש חדשות שואבת את כוחה מאי-הכרת דעותיו".

גיליון 64 במוסף הפרסומי "שמנת", המצורף הבוקר למנויי "הארץ", דק במיוחד: רק 84 עמודים של נייר כרומו משובח, עמוסים בדברי הבל ופרסומות. עוד סימן למשבר העובר על שוק הפרסום בעיתוונת המודפסת.