הכור בפוקושימה, יפן (צילום: DigitalGlobe, רשיון cc-by-nc-nd 2.0)
המשחקון הארוך בהיסטוריה
הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מוקדשות למבצע השתלטות של כוחות צה"ל על ספינה שהובילה נשק לכיוון מצרים. "הפשיטה על ויקטוריה", לשון כותרת "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה בעיתון זה מתמצתת את הסיפור בדרמטיות: "בלב ים, באישון לילה, הורו לוחמי השייטת לספינה ויקטוריה לעצור. הם פתחו מכולות, ומאחורי עדשים וכותנה מצאו פצצות מרגמה וטילים שהיו אמורים לפגוע בספינות ישראליות ובמטרות אסטרטגיות. כך סוכלה הברחת נשק מתוצרת איראן למחבלים בעזה".
העובדה שכוחות צה"ל סיכלו הברחת נשק לאויבי המדינה היא בשורה טובה לאזרחי ישראל, אך עדיין ניתן לדמיין דיווח עיתונאי על המבצע המוצלח שאינו עושה שימוש בטרמינולוגיה הצבאית. בתקשורת הישראלית קשה למצוא עדות לכך.
ב"ישראל היום" הכותרת הראשית קוראת: "השייטת לכדה את הטיל 'שובר השוויון'". מדוע נתון הביטוי "שובר שוויון" בין מרכאות? מהו השוויון שעלול היה להישבר על-ידי הטיל? מדובר בשוויון שבין המעצמה הגרעינית ישראל (כך על-פי פרסומים זרים), המדינה בעלת העוצמה הצבאית הגדולה ביותר במזרח התיכון, אחת מיצואניות הנשק המרכזיות בעולם, הנהנית ממערכות נשק מהמתקדמות ביותר שיש לה עצמה ולארה"ב להציע, ובין ארגון חמאס העזתי, אשר למרות מצור יבשתי, אווירי וימי, הצליח בשנים האחרונות לייצר ולהבריח לתחומי שליטתו רקטות וטילים פרימיטיביים וקצרי טווח באופן יחסי.
הביטוי "שובר שוויון", אם כן, אינו משקף נאמנה את המציאות ולמעשה מעוות אותה. זהו ביטוי שמקורו בצבא הישראלי, ומקומו לא בכותרת הראשית של כלי תקשורת עצמאי, אלא מעל דפי "במחנה" וכלי תקשורת אחרים המקבלים את תפיסת העולם הצבאית בלא תנאי. במקרה של "ישראל היום", התנאי היחיד מצוי במרכאות המקיפות את הביטוי.
בידיעה המרכזית, מאת לילך שובל, הביטוי "שובר שוויון" אינו מופיע, וגם לא בידיעה נפרדת שמוקדשת כולה לטיל, C-704 שמו. בידיעה אחרונה זו מוזכר כי "בצה"ל היו תמימי דעים אתמול: המטען המטריד ביותר שהתגלה על סיפונה של האונייה ויקטוריה הוא שני טילים מסוג C-704 – טילי חוף-ים מתקדמים". כמו כן מדווח כי ראש מטה חיל הים, תא"ל רני בן-יהודה, כינה את הטיל "נשק אסטרטגי", והסביר כי "הטיל היה יכול לפגוע בתשתיות אסטרטגיות בים בקרבת החוף, ולו היה מגיע לארגוני הטרור, היה יכול להשפיע על פעילות חיל הים באזור רצועת עזה".
בטור פרשנות נפרד כותב יואב לימור על הטיל המדובר ועושה שימוש בביטוי "שובר שוויון", שוב בין מרכאות. "קל להפליג בתיאורים מה היה קורה לו נשק כזה היה מגיע לידי ארגוני הטרור בעזה", כותב לימור. "C-704 הוא טיל חוף-ים סיני לטווח של 35 ק"מ, כלומר איום משמעותי על כל ספינה שמשייטת ברדיוס גדול הרבה מזה שאוכף את הסגר הימי על הרצועה. הוא מונחה מכ"ם, לייזר או טלוויזיה, ואפשר לשגרו גם בלי הנחיה, כלומר בלי יכולת לאיתור מוקדם". במלים אחרות, השיוויון שכמעט נשבר הוא זה שהעניק לישראל את היכולת להטיל סגר ימי מלא על עזה ולפטרל מול חופיה.
ב"מעריב", תחת הכותרת "איום חדש", כותב עפר שלח על הטיל, ומתייחס אליו כאל הטיל "שמגדירים בישראל כנשק שובר שוויון". ב"ידיעות אחרונות" נפטרים מהסייגים. לא מרכאות ולא ייחוס כללי ל"ישראל". תחת הכותרת "נשק שובר שוויון" כותב אלכס פישמן: "אילו היו הטילים הללו מגיעים לעזה, היה חיל הים חייב לשנות באופן מהותי את הפעילות שלו בגזרה. ספינות הדבור, למשל, היו צריכות להתרחק מהחוף ולפעול אחרת. ובכלל, כל פעילות הביטחון השוטף, כולל הפיקוח על הנכנסים והיוצאים מן הרצועה דרך הים, היתה הופכת למסובכת יותר. זאת ועוד: אילו הטילים הללו היו מצליחים להיכנס לעזה, היה צה"ל מחויב להיכנס לרצועה ולפגוע בהם, שכן מדובר בנשק שובר שוויון".
פישמן מסיים את טורו בהצדעה: "עם הצלחה לא מתווכחים. צריך להוריד את הכובע בפני חיל הים ובפני כל אותם אנשי מודיעין – במדים ובאזרחי – שעבדו על המבצע הזה זמן רב וחסכו הרבה דם".
תיאוריה אחת לגבי מקור המידע המודיעיני צצה אתמול – כמו יש מאין – במהלך המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, בשיחה בין המגיש דני קושמרו לפרשן הצבאי רוני דניאל.
הנה כך כותב הבוקר דן מרגלית ב"ישראל היום": "בעיצומה של מהדורת החדשות בערוץ 2 התייחס הפרשן הצבאי רוני דניאל לאפשרות כי יש קשר בין המהנדס הפלסטיני שנחטף מאוקראינה לישראל לבין העובדה כי החברה המפעילה את האונייה ויקטוריה ממוקמת ליד העיר אודיסה. היש קשר? התעלומה לא פוענחה. הוא הסתפק באמירה כי הסוגיה מעניינת". גם מרגלית לא מפענח את התעלומה.
ב"הארץ" נדחקת הכותרת על המבצע הצבאי המוצלח ("הקומנדו הימי השתלט על ספינה שהובילה נשק לעזה") אל מתחת לקפל החוצה את עמוד השער לרוחבו. עמוס הראל מדווח על תפיסת הטילים ומציין כי לדברי ראש מטה חיל הים, הטילים היו "בלי ספק נשק אסטרטגי". כותרת המשך הסיקור, בעמ' 6, מנוסחת כך: "טילים בטווח המגיע לנמל אשדוד נמצאו על האונייה שלכד חיל הים".
הראל מספק גם התייחסות נדירה הבוקר לשאלת חוקיותו של המבצע, שהתנהל סמוך לחופה המערבי של קפריסין, במרחק של כמעט 400 ק"מ מישראל. "הפעולה בוצעה על-פי הדין הבינלאומי, שמאפשר לנו לבדוק אוניות שיש חשד לגבי המטען שלהן", מצוטט בידיעה תא"ל בן-יהודה. "היום", מוסיף הראל בהמשך, "מתכננים מרכז ההסברה הלאומי וצה"ל הפקה תקשורתית גדולה, כדי להציג לעיתונות הזרה את הנשק שנתפס".
אם גם ראשנו שח
כזכור, ההפקה התקשורתית האחרונה שיצאה מטעם ממשלת ישראל לא עלתה יפה. תצלומי הזוועה מהרצח בהתנחלות איתמר נשלחו לכלי התקשורת ברחבי העולם על-ידי משרד ההסברה הישראלי, אך לא זכו לתשומת לב רבה. "מה שנראה מובן כל-כך לישראלים מצטייר אחרת בעיני מי שמתבוננים בנו מבחוץ", ציין רפי מן בטורו על הפער בין הכוונה לתוצאה במבצע פרסום תצלומי הזוועה.
כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מבקשת לבחון זוויות שונות של הכישלון ההסברתי ומתפרסמת תחת הכותרת "לאף אחד לא אכפת". כתבי העיתון באירופה, כך נאמר לקוראים, "מדווחים מחזית ההסברה" על הכישלון האחרון.
מנחם גנץ (רומא), יניב חלילי (לונדון), ליאור זילברשטיין (פריז), מאיה מאהלר (ברצלונה), יגאל רום (קופנהגן) ואיתמר אייכנר כותבים על התגובות לתצלומים במדינות שונות.
"גם מאמצי ההסברה של ישראל ותמונות הזוועה ששוגרו לעולם לא מנעו מהתקשורת המערבית להזכיר שהנרצחים גרו ב'התנחלות לא חוקית' ואפילו לפקפק בכך שמדובר בפיגוע", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. המסקנה שמובאת בפתחה היא כי "הדעות הקדומות כלפי מדינת ישראל – לפחות באירופה – חזקות, לצערנו, אלפי מונים מהתמונות הקשות".
גנץ מדווח, למשל, על עיתונאית איטלקייה שהשוותה בין אכזריות שני הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי ושאלה אותו, "האם זה מוסרי יותר להפציץ אזרחים מאשר לדקור ילדים במיטתם?". גנץ כותב: "מדבריה של העיתונאית עולה כי הציבור האירופי ברובו אינו מבחין כלל בין פעולה לגיטימית להגנה עצמית ובין פיגוע טרור".
חלילי מדווח כי "לוויכוח הפנימי שהתעורר בישראל סביב פרסום תמונות הרצח אין שום הד בתקשורת הבריטית". רום מדווח כי "[בסקנדינביה] נזהרים מאוד מלפרסם תמונות מזעזעות כאלה בכל כלי התקשורת" ומביא מדברי גורמים ישראליים, שטוענים כי "דווקא איפוק מצד ישראל – גם כאשר מדובר ברצח מתועב כמו זה שאירע באיתמר – משפיע על התקשורת והממשלות הסקנדינביות באופן חיובי הרבה יותר מאשר הרצון לזעזע".
במדור המכתבים של "הארץ" מציע יחיאל אמיתי, תושב ירושלים, לאלץ את האירופים להיחשף לתצלומי הזוועה, בכוח ובכסף. "כדי להביא לידיעת מדינות אירופה וארה"ב למה מסוגלים הפלסטינים, כדי להבטיח כי אכן התמונות המזעזעות יתפרסמו – יש לקנות עמודים שלמים בשורה של עיתונים מפורסמים ולפרסם בהם את התצלומים המזעזעים", הוא כותב. "זה עלול לעלות כסף רב, אבל אסור לנו לעשות חשבונות כספיים במצב מחריד זה".
"מאז הוחזרו, לפני 57 שנים, גוויות הקורבנות מבאר-שבע לזירת הרצח במעלה-עקרבים, כדי לצלמן בתנוחת המוות בשביל שירות ההסברה – עניין שנשכח בזמן הפינוי המהיר – לא התקדמנו הרבה", כותב יצחק לאור במדור הדעות של "הארץ". "אותה חדווה לגירוד פצעים בשם 'ההסברה'. אבל אין זו הסברה, אלא צורך נואש להשליט גרסה מ'שלנו' בחסות הזוועה".
פעילות ערה
יאיר אטינגר מדווח הבוקר ב"הארץ" על מה שנותר בבית משפחת פוגל לאחר הרצח, על התנחלות חדשה שהוקמה כמה מאות מטרים מבית הנרצחים, ועל פעילות צה"ל בכפר השכן. "סביב עוורתא", כותב אטינגר, "היתה פעילות ערה של חיילים, שנכנסו ויצאו מהכפר".
כבוד למתים
"בתקשורת היפנית לא מראים תצלומים של גופות, הן מתוך כבוד למתים והן מתחושת אחריות כלפי הצופים", אומר דייסוקה איג'ימה, כתב ערוץ הטלוויזיה היפני הציבורי NHK, לכתב "הארץ" ששמו אינו מופיע בשורת הקרדיט. מישיו אינואה, כתב העיתון "Asahi Shimbum" במזרח התיכון, מסביר כי "אנחנו תמיד נעדיף תמונה טובה של מאמצי החילוץ או של בני-אדם העוזרים זה לזה [...] אנחנו לא מסתירים מידע מהקוראים, ומדווחים על כל מה שקורה, אבל יש לנו תחושה של אחריות כלפי הקוראים. אנחנו מנסים לחזק אותם ולתת להם תקווה בימים הקשים האלה".
"סבבנו אתמול ברחובות הכרך הגדול", כותב גדעון לוי, שליח "הארץ" ליפן, על עצמו ועל הצלם אלכס ליבק. "[...] איך אמר יפני קשיש אחד לעמיתי, אלכס ליבק, שביקש לצלם את האנשים שצפו במסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, ששודרה מעל גבי מסכי הענק בתחנת הרכבת? 'אין פאניקה ביפן', אמר האיש, ומנע בתקיפות את הצילום שעלול היה להוציא את דיבתה של ארצו רעה. אבל פני הצופים נוכח המסך אמרו משהו אחר: חרדה, גם אם כבושה".
התצלום של ליבק מעביר היטב את התחושה (וחבל שאתר האינטרנט של "הארץ" אינו מאפשר לצפות בו בממדים הראויים לו). רשימתו הציורית של לוי מוגשת לקוראי "הארץ" תחת הכותרת הראשית של העיתון – "טוקיו מיטלטלת בין אימה להקלה זמנית".
"טוקיו", כותב לוי, "היטלטלה אתמול לא הרבה פחות מאשר ברעידת האדמה הגדולה, ומועקה גדולה עמדה ברחובות שהיו ריקים יחסית. זקני העיר אינם זוכרים את אזורי הבילויים כה אפלים ושוממים כאמש, וצעיריה לא ראו מעולם תנועת מכוניות כה דלילה באזור העסקים שלה בשעות היום. טוקיו התכנסה אתמול אל בתיה ואל מועקתה. גם מאמצי הממשלה להרגיע – בימים הראשונים אמרו שאין דליפה ולא סכנה, אמש כבר שידרו בכל הערוצים מפות צבעוניות של אזורי הסכנה – לא הרשימו את כולם".
"עיקר הביקורת הציבורית מופנה כלפי הסתרת מידע", כותב בן-עמי שילוני בטור פרשנות נלווה. "השלטונות אינם רוצים לעורר בהלה ולכן הם מרבים להרגיע, אך הציבור, שמרגיש שאין מגלים לו את כל האמת מסיבות פוליטיות או מסחריות, איבד את אמונו ברשויות" (במוסף "ספרים" של "הארץ" כותב יצחק נוי על ספרו של שילוני – "יפן במבט אישי": "הספר יצא לאור לפני שהיכו ביפן גלי הצונמי [...] למרבית הפליאה, האסון לא זו בלבד שאינו מייתר את הקריאה בספר, אלא אף הופכה לרלבנטית עוד יותר. דווקא התמקדותו של שילוני באופיו של העם היפני הופכת למעין מפתח בניסיון לנחש איך יעמדו האנשים העקשנים האלה בפני ההרס המחריד שלפניהם").
הסכנה לדליפת קרינה רדיואקטיבית מהכורים הגרעיניים שנפגעו ברעידת האדמה נותרה אתמול בעינה. "מומחים רבים בעולם סבורים כי שלטונות יפן אינם מוסרים דיווחי אמת על האזור מוכה האסון ועל רמות הקרינה שנפלטו מהכורים בפוקושימה", מדווח יוסי מלמן ב"הארץ". הוא מוסיף כי "אתמול פירסם ה'גרדיאן' מסמך ממברקי ויקיליקס, שבו חבר הפרלמנט היפני טארו קונו אומר לדיפלומטים אמריקאים כי המשרדים ביפן האחראיים על בטיחות גרעינית ואנרגיה גרעינית 'העלימו מידע על תאונות גרעיניות וטישטשו את הבעיות האמיתיות ואת המחיר האמיתי של תאונות אלו'".
הכותרת ב"ידיעות אחרונות" לידיעה על המתרחש בכורים היא "קטסטרופה". בועז ארד, שליח העיתון ואתר ynet ליפן, מצטט את נציב האנרגיה של האיחוד-האירופי, שהגדיר את המצב כ"אפוקליפסה" ואמר: "אין שליטה על שום דבר ואיני יכול לומר שהדברים לא יחמירו בימים הקרובים". הכותרת לידיעה ב"ישראל היום" קוראת "רק דרגה אחת פחות מצ'רנוביל". בועז ביסמוט מדווח כי "מומחה הגרעין הצרפתי אנדרה קלוד לאקוסט העריך כי רמת הסיכון במקום הגיעה לדרגה 6, רק דרגה אחת פחות מזו שנרשמה באסון הגרעיני בצ'רנוביל". נזכיר כי בעוד שב"הארץ" העניקו את הכותרת הראשית לדיווח מהשטח של שליחם ליפן, בשני העיתונים הללו בחרו להתמקד במבצע ההשתלטות על ספינת הנשק ויקטוריה. יחד עם זאת, שני העיתונים הקדישו שטח נרחב יחסית משער הגיליון לכותרת והפניה למתרחש ביפן.
הסכנה לאסון גרעיני רחב היקף משתחלת רק בקושי לשער "מעריב". בפינת השער מתפרסמת תיבה תחת הכותרת "כור רביעי התפוצץ, הקרינה התחזקה", קטנה יותר מהתיבה שמפנה את הקוראים לנחש את זהות הידוענים שמופיעים בתצלומי פורים מתקופת ילדותם.
"ראוי לישראל להמריץ את המאמץ להישענות על אנרגיות אחרות, כגון שמש ורוח, ולבחון היטב ומחדש את המשק הגרעיני שלה – בטחוני כאזרחי – לאור פוקושימה", נכתב במאמר המערכת של "הארץ".
"איזה עיתוי: יו"ר חברת החשמל הודיע על הקמת כור גרעיני בנגב בתוך כעשור", קראה כותרת ידיעה [עמירם ברקת] שהתפרסמה אמש ב"גלובס". "הכורים הנוכחיים הם הרבה יותר בטיחותיים מאשר אלו שביפן, על-פי הבנתי", מצוטט היו"ר, יפתח רון-טל. "נכון יהיה ללכת ולפתח ויש כבר שטח מתוכנן – שבטה. לא צריך לקבל החלטות חפוזות בעקבות מה שקרה ביפן. צריך להמשיך וללמוד, אבל הכיוון הוא שבעוד כעשר שנים או קצת יותר, יהיה כור גרעיני מתקדם בצפון הנגב".
לצד ידיעה זו הופיעה ב"גלובס" ידיעה קצרצרה [רויטרס] תחת הכותרת "גרמניה סוגרת שבע תחנות כוח גרעיניות".
"ומה עם הכור בדימונה?", שואל יוסי מלמן בתיבה המתפרסמת לצד הדיווחים על הסכנה הגרעינית ביפן. "התשובה לשאלה אם יש סכנה שאסון דומה יתרחש בכור הגרעיני בדימונה היא מעורבת", הוא מסביר. "הכור בדימונה קטן לאין שיעור מהכורים של יפן. [...] לפיכך גם במקרה של אסון, כמות החומרים הרדיואקטיביים שייפלטו תהיה קטנה בשיעור דומה. כמו כן, על אף הקרבה של דימונה לשבר הסורי-אפריקאי, המועד לרעידות אדמה, ישראל נחשבת לאזור פחות פגיע לרעשים מאשר יפן. עם זאת ראוי לציין כי הכור בדימונה, שהוא מתוצרת צרפת, נבנה בראשית שנות ה-60, והוא ישן בכעשר שנים מהכורים ביפן".
"לפני כמה שנים התחדד הוויכוח בישראל לגבי המשך פעילות הכור", מוסיף מלמן, "אף שהוא מתקיים בעיקר בקרב הקהילה המדעית, וכמעט שאינו מגיע לשיח ציבורי רחב. כמה מומחים, ובהם פרופ' עוזי אבן מאוניברסיטת תל-אביב, שהיה עד סוף שנות ה-60 חבר בוועדה לאנרגיה אטומית ועבד בדימונה, טען כי יש לסגור את הכור, משום שהוא מיושן ומסוכן לסביבתו. אולם הוועדה לאנרגיה אטומית טענה בתגובה, וטוענת גם כעת, כי הכור בטוח ובכל מקרה הוא עבר השבחה שהאריכה את חייו".
עקרון הדיפרנציאציה
"העובדים הסוציאליים בישראל רושמים היום הישג יוצא דופן לאחר עשרה ימים של שביתה", דיווח אתמול שי ניב ב"גלובס". על-פי דיווחו, ההסכם, שאמור להוביל לסיום השביתה בעתיד הקרוב, קובע כי "העובדים הסוציאליים ברמות השכר הנמוכות ביותר יקבלו תוספת שכר של עד 45%, ואילו העובדים ברמות השכר הגבוהות יותר יקבלו תוספת של כ-12%". "אבן דרך במגזר הציבורי", מגדיר זאת ניב בטור פרשנות נלווה ומסביר: "הסכמת העובדים הסוציאליים לעיקרון הדיפרנציאלי מהווה סימן דרך לכל ההסכמים הבאים".
"העובדים הסוציאליים: עיני התפשר בנושא שכר היסוד", קוראת כותרת לידיעה מאת מיקי פלד המתפרסמת הבוקר ב"כלכליסט". "ביממה האחרונה", מדווח פלד, "התגלעו חילוקי דעות בין ראשי איגוד העו"סים לבין העובדים עצמם, ולבין ארגון עו"סים שינוי, המייצג את הסטודנטים לעבודה סוציאלית [...] הדרישה העיקרית שבשמה יצאו העובדים הסוציאליים למאבק – שינוי מהותי בשכר היסוד והעלאתו מעל לשכר המינימום – לא התקבלה".
מבט שוויוני
במוסף "שלישי בערב" של "גלובס" כותב לי-אור אברבך בהרחבה על מצוקתו של עיתון "מעריב", על התגייסותו של בעל הבית החדש זקי רכיב, ועל המשא-ומתן למכירת בית-הדפוס של העיתון לשלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום".
"על-פי גורמים בסביבות רכיב", מציין אברבך, "בתקופה האחרונה יעצו לו יועציו הכלכליים לצאת מהשקעתו במעריב-החזקות. באחרונה אף היה מי שאמר כי רכיב לא היה מודע, כשביצע את השקעתו ב'מעריב' אשתקד (סך-הכל 15 מיליון דולר), עד כמה חמור מצבו של העיתון, וכי הוא מפסיד כיום פי חמישה ממה שחזה בהתחלה. בסופו של דבר החליט רכיב להישאר ב'מעריב' בגלל מחויבויותיו לעובדים, כך אומרים בסביבתו. אתמול (ב'), עם זאת, התברר כי נגמרה המחויבות של רכיב ו'מעריב' ל-120 עובדים נוספים, שיפוטרו בחודש הנוכחי. עשרות עובדים, ובהם כתבים בכירים כמו הכתבת הפוליטית מיה בנגל, זומנו להליך שימוע. בחודשים הקרובים יפוטרו עד 400 עובדים מהעיתון".
בכתבתו משרטט אברבך את מסלול ההתרסקות של "מעריב" החל משנות ה-70, ושם דגש בעיקר על החלטות ניהול שגויות שכירסמו פעם אחר פעם בחוזקו. בטור נלווה כותב אברבך: "מכירה של בית-הדפוס, ובעקבותיו גם ההפצה של העיתון, אינה עוד עסקה – מדובר בשינוי דרמטי בשוק התקשורת הישראלי, ומשמעותו הברורה היא העברת מוקד השליטה בשוק התקשורת הישראלי לידיים של 'ישראל היום' [...] רכישת בית-הדפוס, והפיכת 'מעריב' גוף תלותי בהדפסתו, כזה שמדמם גם כך ויומו האחרון עשוי להיות קרוב בלאו הכי, יהוו בעבור 'ישראל היום' שעת כושר להטבעה סופית, ולא זריקת גלגל הצלה כפי שזה נדמה. על הדרך הוא עשוי לקבוע את מותו של 'הארץ', אותו החיה עד כה, ולהישיר מבט שוויוני מול 'ידיעות אחרונות' – שיישאר השחקן היחיד בסביבה".
ענייני תקשורת
רז שכניק ב"ידיעות אחרונות" וערן סויסה ב"מעריב" מדווחים על ההחלטה להשיב מיפן את כתבי הטלוויזיה של הערוצים 2 ו-10. "מומחי גרעין שאיתם התייעצנו אמרו שעלול לקרות ביפן משהו דרמטי ואז יהיה קשה מאוד להוציא את אנשינו משם בשל עומס גדול", אומר לשכניק חיליק שריר, סמנכ"ל התוכן של חברת החדשות בערוץ 2. "הסכנה גוברת על החשיבות העיתונאית שבהמשך הישארותם שם", אומר לסויסה "גורם בחדשות 10".
האוניברסיטה העברית אסרה על הקרנת סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין", מדווח ב"הארץ" אסף שטול-טראורינג. על-פי דיווחו, חרף האיסור הקרין תא חד"ש באוניברסיטה את הסרט, "אך עשר דקות לפני סוף ההקרנה ניתקו אנשי ביטחון את החשמל באולם".
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי ערוץ המוזיקה 24 טוען שרשות השידור לא מאפשרת לו לרכוש קליפים המצויים בארכיון שלה.
חן מענית מדווח ב"גלובס" על פתיחת שלב ההוכחות במשפט הדיבה שמנהלים עמוס בוחניק ואריק קליין נגד העיתון. "לא היה עוקץ. יש מדבקה, ויש עסקה", העיד בוחניק.
מיכל פלטי כותבת ב"גלריה" על יוזמה של בר תל-אביבי – הזמנת בלוגרים הכותבים על אוכל למטבח, כדי שיכינו ארוחת טעימות לסועדים.
במוסף "פירמה" של "גלובס" מתפרסמות, בין היתר, כתבת מחווה לקרייני המבזקים בקול-ישראל ורשימה מאת לינוי בר-גפן, המסבירה מדוע היא תומכת ב"חוק רונה רמון".