שי אגסי, משה קפלינסקי ועידן עופר, בהשקת מרכז המבקרים של בטר-פלייס (צילום: רוני שיצר)
סוגיית האחריות צפה
הדי הפיצוץ שקטע שלשום את כף רגלו של ילד ישראלי ממשיכים להישמע הבוקר מעל דפי העיתונים. "לפני שעליתי למסוק אמרתי לאבא: אני חזק, אני אתגבר", מצוטט דניאל יובל בן ה-11 בכותרת ידיעה על אודותיו המופיעה ב"ידיעות אחרונות". ציטוט דומה משמש כותרת בידיעות של "ישראל היום" ו"מעריב". בשער "ישראל היום" מסכמים את דמותו של יובל במלה אחת – "גיבור".
ברקע, עוד פרשנויות וסיכומים על מלאי המוקשים הקבור באדמות רמת-הגולן. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", למשל, מתפרסמת כתבה מאת אשרת נגר לויט, שסיירה אתמול ברמת-הגולן וראתה כיצד מטיילים תמימים נכנסים בלי משים אל תוך שדות מוקשים. יוסי יהושוע ויונתן גור מוסיפים לצד הכתבה תיבה משלהם על הנחיצות הצבאית של שדות מוקשים.
הצבא ומשפחת יובל מחליפים האשמות מעל דפי העיתונים באשר לאחריות לפציעה. אלה טוענים כי השטח סומן כראוי, ואלה טוענים ההפך הגמור. "אם אכן תיקבע אחריות המדינה, יידרש בית-המשפט לשאלת גובה הפיצוי", כותב אביעד הכהן ב"ישראל היום", המתבונן קדימה, מעבר לגבורתו של ילד פצוע. יפה שנוצר דיון ער על נחיצות המוקשים ברמת-הגולן והאחריות לפגיעה מהם בעתות שלום, כל זאת בעקבות קטיעת כף רגלו של ילד אחד. חבל שלא נוצר דיון דומה במקרים שבהם קורבנות התחמושת הישראלית אינם ישראלים. למשל, לאחר שכמה עשרות לבנונים תמימים נהרגו מנפלי פצצות מצרר שישראל שיגרה לאזורי מגוריהם במלחמת לבנון השנייה. אז, לפחות, סוגיית האחריות לא היתה שנויה במחלוקת.
הכותרות הראשיות
כל הכותרות הראשיות הבוקר, למעט זו של "ידיעות אחרונות", מוקדשות להכרזת איראן כי מחר תתחיל להעשיר אורניום ברמה גבוהה יותר מכפי שהעשירה עד כה. "איראן נגד המערב: נגביר את העשרת האורניום", קוראת הכותרת הלוחמנית של "הארץ". "איראן: מתחילים להעשיר אורניום", קוראת הכותרת הקורקטית של "מעריב". "איראן: מצפצפים", קוראת הכותרת הילדותית של "ישראל היום". כרגיל, את הדיווח המקיף והמלומד ביותר ניתן למצוא ב"הארץ".
"איראן ממשיכה לתקוע אצבע משולשת בפרצופו של המערב", כתב אתמול רונן ברגמן בטור פרשנות שהופיע ב"ידיעות אחרונות". עבור מי שפיספס, ואולי כמחווה להמשכיות תקיעת האצבע המשולשת של האיראנים בפרצופו של המערב, כותב הבוקר ברגמן בטור פרשנות המתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" כי "האיראנים ממשיכים לתקוע אצבע משולשת בפרצופו של המערב".
האצבע אותה אצבע, אך המצביעים שונים. אתמול דיווח ברגמן על שר החוץ האיראני שתקע אותה, ואילו הבוקר הוא מדווח על האצבע של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד. במערב, שבפרצופו תקועה האצבע האיראנית, בכל זאת חל שינוי מסוים. "שוב – באיחור, אבל לפני שהכל אבוד – חלה התעוררות בארה"ב", מעריך דן מרגלית ב"ישראל היום". "אמריקה מנבאת בקול אחיד כי אין עם מי לדבר ואין על מי לסמוך, וחובה להדק את הסנקציות ולאחריהן מגיח הכוח הצבאי".
פרט למאמר הפרשנות מספק ברגמן גם ידיעה על הנעשה בוועידת ביטחון הנערכת בימים אלה במינכן. ליתר דיוק, ידיעה על מה שלא נעשה. "כך מזלזלת ישראל בכנס הביטחון החשוב בעולם", קוראת כותרת ידיעתו, שלפיה מדינות אחרות שלחו נציגות מכובדת לוועידה, בעוד שמדינת ישראל הסתפקה בסגן שר החוץ. יחסו של "ידיעות אחרונות" לוועידה, אם כן, אינו רציני רק בהשוואה ליחסם של עיתונים אחרים, אלא גם בהשוואה ליחסה של מדינת ישראל. ברגמן אינו מציין באיזו מחלקה טס למינכן כדי לסקר את הוועידה.
על החשבון
בעוד העיתונים האחרים מתמקדים באיראן, ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית עוסקת בהחלטת יו"ר הכנסת לרכוש עבור חברי-כנסת הטסים לחו"ל כרטיסים במחלקת עסקים במקום במחלקת התיירים, גם בטיסות ליעדים קרובים יחסית. עלות השינוי מכרטיסי "תיירים" ל"עסקים" מוערכת על-ידי העיתון במאות אלפי שקלים בשנה. הידיעה [צביקה ברוט] זוכה לא רק לכותרת הראשית, אלא גם לכל הכפולה הפותחת. לצדה מופיע תצלום מבואר של מושב ממחלקת עסקים, המפרט את שלל הפינוקים שמקבל הנוסע במחלקה; חישוב הפרשי עלויות הכרטיסים למבחר יעדים באירופה; ידיעה מאת איתי שמושקוביץ ואלי שמעוני על "המגזר העסקי", שם "מסתפקים במחלקת תיירים" (בידיעה מוזכר פער המעמדות בין אילי הון הטסים במטוס פרטי ובין עובדים מן המניין המועסקים בחברותיהם); וטור מאת איתן הבר, הרומז כי ריבלין מבקש להחניף לחברי-הכנסת לקראת התמודדותו על תפקיד נשיא המדינה.
עמוד לאחר מכן מדווח דני אדינו אבבה על עלות של מיליון שקל בשנה, שאף היא מוטלת על משלם המסים – אבטחת כמה עשרות יהודים השוהים בלב שכונת סילואן שבמזרח ירושלים, במה שמכונה "בית יהונתן". התנחלותם של היהודים במבנה שהוקם בניגוד לחוק, והישארותם בו למרות צווי פינוי שהוציא בית-המשפט העליון, עולה למשלם המסים יותר מאשר הטסת חברי-כנסת במחלקת עסקים. חרף זאת, הדיווח של אדינו אבבה אינו זוכה לבולטות גדולה יותר מאשר הדיווח של ברוט. הוא מופיע רק על חלק מעמ' 4, בלא כל אזכור על השער. יש בכך היגיון. לו היו צריכים להדפיס כותרת ראשית וכפולת עמודים על כל מיליון שקל שעלה למשלם המסים מפעל ההתנחלויות בשטחים שכבשה ישראל בשנת 1967, הנזק לסביבה היה בלתי הפיך.
נוסע כמו מכונית רגילה, מזהם כמו מכונית רגילה
"בכל פעם [שאני נוהג במכונית חשמלית] אני מופתע מחדש כמה מעט יש לספר על כך", כותב הבוקר דניאל שמיל ב"דה-מרקר". "במערכת שאלו אותי, 'אז איך היה? ואיך התחושה?', ותשובתי: 'דומה מאוד לנהיגה במכונית רגילה'". שמיל הוא אחד הכתבים שהוזמנו אתמול להתנסות בנהיגה על מכונית חשמלית במרכז המבקרים החדש של חברת בטר-פלייס, שהקים היזם שי אגסי. אף שאין לו הרבה מה לספר על חוויית הנהיגה במכונית, הוא עושה זאת על פני כמעט 400 מלה.
"קשה היה להתרשם מהמכונית במסלול הקצר, ובלתי אפשרי לבחון מה הטווח שלה", קובע שמיל. "המכונית של אגסי תגיע בתנאים אופטימליים ל-160 ק"מ, וביומיום, עם מזגן ונוסעים, אולי להרבה פחות. כדי לדעת אם המכונית החשמלית יכולה להיות תחליף אמיתי לבנזין, צריך לבחון אותה בתנאים אמיתיים: עד כמה אפשר לנהוג בה בין טעינות ואם היא תעניק לנהג את חופש התנועה של מכונית בנזין". פרט לתנאי השטח המוגבלים לבחינת הרכב, שמיל מציין בתיבה נפרדת כי המרת טכנולוגיית ההנעה של המכונית פותרת רק חלק קטן מבעיית זיהום האוויר.
בעיתונים אחרים היו מי שלא שלחו כתבי רכב להשקת מרכז המבקרים של בטר-פלייס, וזאת כדי לקבל את הרושם של "האדם הממוצע". ב"ידיעות אחרונות" ממלא את התפקיד רענן שקד, והוא עושה זאת בכוונה יתרה. "החשמל הזה – מישהו ראה אותו אי-פעם בעיניים? ואם עושים ממנו מכונית, זה אומר שעובדי חברת חשמל פטורים מתשלום על נסיעות לנצח?", הוא תוהה. בהמשך מתרשם שקד לחיוב מהנסיעה במכונית. "נסיעה ראשונה במכונית מותירה רושם לא מבוטל על הלסת השמוטה", כלשונו, "הרנו שלו היא המכונית הראשונה אי-פעם שמכניסה את התשוקה לחשמלית".
עמיר בן-דוד, כתב הסביבה של העיתון, מקלקל את המסיבה כשהוא מזכיר בתיבה צדדית כי גם ייצור חשמל מזהם את הסביבה. "כל עוד את הבנזין יחליף חשמל שמיוצר מפחם, אין תועלת סביבתית במכוניות הללו", קובע בן-דוד על-פי בדיקה שנעשתה במשרד להגנת הסביבה. "לא יהיה צורך בהוספת תחנות כוח", מצוטט אגסי ב"דה-מרקר", אבל בן-דוד חולק עליו וטוען כי תידרש תוספת של תחנת כוח פחמית כדי שמשק החשמל הישראלי יוכל לעמוד בעומס ההטענות הצפוי. "ימשיך כבודו", מסכם שקד את סקירתו. חבל שלא התייעץ קודם לכן עם עמיתו המתמחה באיכות הסביבה.
זיהום אוויר, אגב, אינו הנושא היחיד שעומד במרכז הקמפיין של בטר-פלייס. על-פי דיווח של אסף שניידר ב"מעריב", בסרטון המוקרן במרכז המבקרים של החברה מוזכרת גם התרומה שמעניקה התלות בדלק ל"משטרים תומכי טרור". במלים אחרות, המעבר למכונית חשמלית ייתקע אצבע בפרצופה של איראן ויפגע באחד ממקורות ההכנסה שלה.
ענייני תקשורת
בשער "מעריב" מוכרז על "סערה בעיתון החשוב בעולם". צח יוקד מדווח על דיון שנערך ב"ניו-יורק טיימס" בעקבות גיוסו לצה"ל של בנו של איתן ברונר, שליח העיתון לישראל. בעוד האומבודסמן של העיתון המליץ להעביר את ברונר מתפקידו, העורך הראשי של ה"ניו-יורק טיימס" קבע כי ברונר ימשיך לדווח על הנעשה באזורנו.
עמוד שלם ב"ישראל היום" מוקדש לסיקור [כתב "ישראל היום"] טקס הענקת הפרס הישראלי לביקורת התקשורת, שבו זכה בין היתר עורך העיתון, עמוס רגב. הדיווח מסכם את נאומו של שלדון אדלסון, בעלי "ישראל היום", ותחתיו מובא, בשלמותו, הנאום הנוקב שנשא רגב לרגל זכייתו בפרס.
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי חברה אמריקאית מקימה ערוצי טלוויזיה ישראליים שישודרו באינטרנט. בין היתר יוקם ערוץ שכולו על טהרת חברת החדשות של ערוץ 2.
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי ועד הטכנאים בקול-ישראל החל אתמול בעיצומים במסגרת סכסוך עבודה מול רשות השידור. בשל העיצומים, הופסק שידור "יומן הערב" של רשת ב' לאחר כמחצית השעה.
ב"ידיעות אחרונות" מפנה ניסן שטראוכלר את תשומת לב הקוראים לשיפוץ חובבני שנעשה בעיתון "המודיע" לתצלומו של עודד בליטי, זוכה פרס הפוליצר. בתצלום המקורי נראית אשה הודפת שוטרים. בתצלום המשופץ החליפה אותה דמות של גבר – מטושטשת, מעובדת דיגיטלית, וחסרת פרופורציות.
מתי גולן מקדיש את טורו ב"גלובס" לרב-שיח שעתיד להתקיים בקרוב בנוכחות נשיאת בית-המשפט העליון ובכירים אחרים ממערכת המשפט. גולן טוען כי אין זה ראוי שאת הדיון תנחה אילנה דיין. "האם לשכת עורכי-הדין לא יכולה למצוא עיתונאי בכיר ומוכשר שכתם הדיבה לא דבק בו?", שואל גולן. ובהמשך מציין כי "דיין הודיעה כי היא תגיש ערעור לעליון [על פסק הדין שתביעה שהגיש נגדה סרן ר']. הערעור יגיע לידה של הנשיאה. [...] כאשר היא משתתפת באירוע בעל אופי משפטי יחד עם דיין, כאשר בכירי השופטים מתדיינים תחת הנחייתה, או-אז נוצרת בעיה של לפחות מראית-עין, אם לא ניגוד אינטרסים הקשור להשפעה האפשרית (הלא מודעת, כמובן) על שופטי הערעור".