בליץ החקיקה המטורללת של הממשלה ה-37, בשנה האחרונה לפני הבחירות ובמיוחד בחודשים האחרונים, אשר מבסס בישראל משטר דיקטטורי, פוגע בזכויות רבים מהאזרחים ויאיץ את הפיכת ישראל לרפובליקת בננות מושחתת – מפתיע חלק מהפרשנים בתקשורת.
אלה, במשך כשלוש וחצי שנים, אמרו ש"צריך להירגע", ראש הממשלה נתניהו רק "טוען את האקדח" נגד הדמוקרטיה אך בסופו של דבר לא יירה בו. הם טענו שהנה, רק החוק לביטול עילת הסבירות אושר ואז ממילא בוטל על ידי בג"ץ.
אותם הפרשנים הבטיחו שאין סיכוי שהצעות החוק המטורפות יאושרו סופית בכנסת וכי רק מכינים אותן לקריאות שניה ושלישית כדי לכבות שריפות נקודתיות בקואליציה. נתניהו, הסבירו לנו, מבין היטב בעצמו שהוא עלול להבריח מצביעים "מתונים".
הפרשנים גם חזרו והזינו את ציפיות השווא שהנה, או-טו-טו חברי קואליציה ממלכתיים – זן מיוחד של אנשים שהובטח לנו שאכן קיימים בעולם – יתעוררו ויצעקו "עד כאן!".
אך בליץ החקיקה הזה, שנותן מענה למאוויים הקיצוניים ביותר של כלל המפלגות המרכיבות את הקואליציה, אינו מעיד ש"בעל הבית השתגע", אלא על שינוי האינטרס האישי של נתניהו.
עד ל-7.10, הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שימשו אותו בעיקר כדי לנסות לסחוט באיומים את מערכת המשפט ואכיפת החוק – לשכנע אותה לסגת מניהול תיקי האלפים ולהגיע איתו להסדר כניעה. לאחר שהדבר לא קרה, נראה שבשנה האחרונה לפני הבחירות בליץ החקיקה הפך מבחינת נתניהו לדבק שנועד להחזיק יחד את הגוש ולעזור לו לצלוח את הבחירות בשלום.
אם בממשלות קודמות, פוליטיקה סקטוריאלית באה לידי ביטוי בעיקר בהעברת תקציבים שיועדו לתומכי המפלגות המרכיבות את הקואליציה, בממשלתו הנוכחית נתניהו שדרג את המנגנון - לא רק תקציבים אלא גם העברת חוקים סקטוריאליים ופרסונליים קיצוניים. חוקים שלפני ההפיכה המשטרית, המפלגות החברות בקואליציה היו יכולות רק לחלום עליהם, ולכל היותר היו נשארים בסעיפים נשכחים של ההסכמים הקואליציוניים.
חוקים פגומים ולא חוקתיים, שחוקקו בהליכים לא תקינים ורבים מאזרחי המדינה מתנגדים אליהם בנחרצות ותומכים בביטולם. אך מבחינת חברות הקואליציה, החוקים האלה מאפשרים להן לטעון בפני הגרעין הקשה של ציבור הבוחרים שלהן כי הן עמדו בהבטחות או לפחות "עשו את המקסימום".
מבחינת חייו הפוליטיים של נתניהו, הבחירות הקרובות הן להיות או לחדול. הוא לקח הימור גדול בבליץ החקיקה, בכך שנתן במתנה למפלגות האופוזיציה המסוכסכות מסר מרכזי של קמפיין הבחירות של הגוש שלהן: לא מדובר בעשן בלי אש. אם נתניהו ינצח, מובטח לבוחרים, תושלם ההקמה של דיקטטורה "על מלא".
אבל בכך נתניהו הגדיל את המוטיבציה של מפלגות הקואליציה להילחם בכל הכוח על שימור הישגיהן הקיצוניים, שחלקם יתבטלו אם יפסידו את הרוב בכנסת. אף במקרה שבג"ץ יבטל את החוקים, אם גוש נתניהו ינצח, הוא יוכל לחוקק אותם מחדש או להתעלם מהפסיקה.
לכאורה, הבחירות יהיו בין גוש האופוזיציה – שמבטיח שברגע שיתפוס את השלטון יבטל את חוקי ההפיכה המשטרית ויחוקק במקומם חוקים שיחזקו את הדמוקרטיה, לבין גוש הקואליציה – שמבטיח להשלים את מלאכת החקיקה עד להגעה ל"משילות מלאה", שבעיני רבים מהציבור בישראל משמעותה דיקטטורה מלאה.
במציאות, אף אם גוש האופוזיציה ינצח בבחירות, ספק רב שהמפלגות המרכיבות אותו יגיעו להסכמות מלאות לגבי סדרי העדיפויות של חקיקה לחזרה לדמוקרטיה, היקפה ותוכנה. זאת בדיוק כפי שהיה ב"ממשלת השינוי" בשנת 2021, שבזבזה זמן יקר שהיה יכול לשמש כדי להקדים רפואה למכה של ההפיכה המשטרית.
להבדיל מהונגריה לאחר ההפסד בבחירות של ויקטור אורבן, ישראל אינה חברה באיחוד האירופי ובאמנה האירופית להגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד, שקובעים כללים ברורים מה היא דמוקרטיה. כבר כיום ברור שיש מחלוקת בגוש האופוזיציה בישראל מהי בדיוק אותה דמוקרטיה שצריך "לחזור אליה". האם המשמעות של "דמוקרטיה" הינה רק שנתניהו לא יחזיק עוד בשלטון, או שיש עוד כמה רכיבים חשובים בתפריט שלה.
דבר אחד בטוח, שבסוגיה מרכזית אחת אין מחלוקת אמיתית בין גוש הקואליציה לבין מרבית מפלגות גוש האופוזיציה – הכיבוש. אלא אם ישתגע "בעל הבית" האמיתי, כלומר הנשיא טראמפ, האופוזיציה לכל היותר תחזור ממסלול סיפוח דה-יורה, באמצעות חקיקה, למסלול סיפוח דה-פקטו, באמצעות המשך קביעת עובדות בשטח. קשה להאמין שמפלגות האופוזיציה יעדיפו זכויות אדם של פלסטינים ואת החוק הבינלאומי על פני יציבות הגוש הפוליטי שלהן.
עדיין, לאחר שנתניהו ריסק את הביטחון, הכלכלה ויחסי החוץ של ישראל, ובהתאם איבד את המותג של "מר ביטחון/כלכלה/ ליגה אחרת", דבק החקיקה הדיקטטורית שעברה והחשש של מפלגות הקואליציה ותומכיהן מביטולה, הינו אחד הקלפים המרכזיים שנותרו בידיו. ימים יגידו אם זה יספיק לו.