ילדים משחקים ברפיח, עיד אל-אדחה, אתמול (צילום: עבד רחים כתיב)
חייל אחד
עתירה של משפחות שכולות לבג"ץ הביאה את הממשלה לחשוף חלק גדול מפרטי העסקה המתוכננת לשחרור גלעד שליט, או לפחות "להלבין" את פרסומם. "מחיר השחרור: 980 מחבלים" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות" (שנייה לכותרות התופסות את מרבית השער: זו על משפט דמיאניוק וזו על ה"קצין" החשוד באונס). ב"ישראל היום" זו הכותרת הראשית: "980 אסירים תמורת שליט". בתחילה ישוחררו 450 אסירים, ואחר-כך היתר. העיתונים מנפקים עוד פרטים, על-פי פרסומים זרים, באשר לעיתוי השחרור ומחוות אחרות כלפי הפלסטינים שייכללו בעסקה.
בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מצטרף רונן ברגמן לעיתונאים המותחים ביקורת חריפה על התערבות הצנזורה הצבאית בפרסומים על אודות עסקת שליט. "מה שמתרחש בישראל בשבועות האחרונים סביב המגעים לקראת שחרורו של גלעד שליט הוא התערבות בוטה של הצנזורה הצבאית בוויכוח הפוליטי שפרטיו לא צריכים להיות חסויים מעין הציבור. הצנזורה מונעת את קיומו של הוויכוח ובכך נוקטת בו עמדה [...] כאשר הצנזורה מונעת מאיתנו לפרסם את פרטי המשא-ומתן, מתנהל ויכוח ציבורי רווי יצרים שכולו מתבסס על דיסאינפורמציה שמתפרסמת בעיתונות בחו"ל". "צנזורה מגוחכת", מסכמת כותרת הטור.
הפלסטינים ואנחנו
אתמול עסקו העיתונים, לא בהרחבה יתרה, בתגובה הצוננת והשלילית של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן להכרזה של ראש הממשלה נתניהו על הקפאת הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים. "ספרו מ-1996, 'מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי', מדגים היטב את כשרונו העקבי של נתניהו להצליח בתיאוריה ולהיכשל בטסט", כותב אמיר אורן בטור במדור הדעות של "הארץ". "מי שמחפש מדריך למהלכיו עכשיו, צריך רק לקרוא את הצהרותיו אז ולמחוק מלה קטנה אחת – 'לא'. המדינה הפלסטינית (שעבאס וחבריו אינם ששים להקים, כאפרוח המסרב לבקוע את הקליפה הישראלית ולצאת לעולם הקר), הקפאת ההתנחלויות, שחרור רוצחים בעסקת חליפין, הכל בתשליל".
מצב העיתונות בדובאי
המוסף "ממון" מדווח כי שלטונות דובאי הורו להסיר מהמדפים במדינה את גליונות העיתון "סאנדיי טיימס", שבהם פורסמה קריקטורה המציגה את שליט הנסיכות, מוחמד בן-רשיד אל-מקטום, "כשהוא שוקע בים של חובות, ומאחוריו קורס אל בין הנחשולים מגדל גבוה ובשמים מתחשרים ענני סערה". "לפי הקוד הנהוג במדיה המקומית", נכתב בידיעה המתורגמת מסוכנויות הידיעות, "אסור לכלי התקשורת לבקר את השליטים".
ב"עסקים" מראיינת ענת שיחור-אהרונסון את עו"ד רני חאג' יחיא, המייצג ישראלים הסוחרים עם דובאי. "בניגוד למדינות ערב אחרות, שמתחרות על תחתית הרשימות של קדמה כלכלית", אומר חאג' יחיא, "האמירויות התחרו על ראש הרשימה. הנסיכים התחרו ביניהם מבחינה אישית, מי הכי גדול. כל אחד רצה להראות שהוא טוב יותר, גדול יותר וקונה יותר. אבל לדובאי לא היה על מה להישען. חלקו של הנפט בתל"ג שלה עומד על כ-6%, ואפילו לישראל יש יותר נפט ממנה".
היועץ
שלום ירושלמי, הסמן השמאלי של "מעריב" במה שנוגע למחלוקת על כוחה של מערכת המשפט, כותב היום בעמודי הדעות של העיתון על עו"ד יהודה ויינשטיין, הפרקליט הפלילי הבכיר של נבחרי ציבור רבים ומי שנבחר להיות היועץ המשפטי הבא של ממשלת ישראל: "הוא לא תוקפן ולא לעומתי כלפי הפרקליטות ומוסד היועץ המשפטי כמו פרופ' דניאל פרידמן. יש לו בעיה מסוג אחר. מי שיושב ימים ולילות עם אהוד אולמרט, אריה דרעי, אביגדור ליברמן ואחרים, ומתכנן איתם את תיק ההגנה, לא יכול שלא להידבק מהם בתיעוב הפרקליטות".
ירושלמי כותב כי מנסיונו, פוליטיקאים מועדים לשחיתות: "הפוליטיקאי הממוצע מתקשה לשמור על יושרה אישית לאורך זמן. אני מכיר אותם מקרוב זה שנים רבות. השליטה על משאבים ציבוריים, תחושת השררה, המרדף אחרי טובות הנאה, פינוקים ונסיעות לחו"ל, יחד עם הקשרים, ההיכרויות והנגישות לכסף הקל, מוציאים אותם מדעתם. הפיתוי הוא אדיר. הדו"חות של מבקר המדינה מלמדים היטב למה הפוליטיקאי רוצה לגור בסוויטה של 20 אלף שקל ולא בחדר של 2,000 שקל 'בלבד'. אלה קלקולים בסיסיים שנרכשים אחרי שנים בטופ. היועץ המשפטי הוא חלק ממערכת שחייבת להשגיח על הפוליטיקאים הללו בשבע עיניים, ולא לקרוץ אליהם בעין אחת, כפי שעושה ויינשטיין".
באותו עמוד, ברצועה המוקדשת לציטוט של טוקבקים מאתר האינטרנט של העיתון, נכתב: "האנשים שהדיחו את אולמרט קיבלו את הפרקליט שלו".
בעמוד הדעות של "הארץ" כותב הפרשן זאב סגל כי למרות מה שנכתב "בפורומים שונים, כולל בעיתון זה", ויינשטיין הוא בחירה טובה ("האיש הנכון" היא כותרת המאמר). סגל כותב כי נסיונו של ויינשטיין במשפט הפלילי מחפה על העדר ניסיון בתחומים אחרים, וכי ניסיון במשפט הפלילי הוא הנכס החשוב יותר לתפקיד היועץ. עוד מהלל סגל את אופיו ותכונותיו האישיות של ויינשטיין, "כמי שמכיר אותו היטב".
הטייקון
הסדר החוב של אפריקה-ישראל עדיין לא אושר על-ידי בית-המשפט, ולדו"חות שלה שפורסמו זה עתה צורפה הערת "עסק חי", שזו המקבילה החשבונאית ליונה מתה על מכסה המנוע. יהודה שרוני מ"מעריב" כותב בטור הפותח את מוסף "עסקים" כי זו דווקא עילה לבעלי המניות, הבנקים והנושים האחרים של החברה, כלומר, בעיקר אנחנו (דרך בתי-ההשקעות המנהלים את כספי הפנסיה שלנו), "להתגייס ולהציל את החברה בהקדם האפשרי". "הנושים אינם עושים טובה אישית ללב לבייב, אלא אך ורק לעצמם", כותב שרוני, ופוסל את האפשרות של פירוק החברה משום שזו "תהיה גרועה הרבה יותר מהסדר חובות".
בעמודים 4–5 של המוסף הכלכלי של "מעריב" כותרת הידיעה הראשית היא: "דו"חות אפריקה: הפסד של 5.7 מיליארד שקל מתחילת המשבר". הפסדי הרבעון השלישי של 2009: 389 מיליון שקל. הציפייה לכך שהשופטת ורדה אלשיך תאשר את הסדר החוב מול המשקיעים המוסדיים היא רק חלק מהפלונטר. כמה מהמשקיעים (אג"ח ט), שמועד פרעון האג"ח שקנו חלף זה עתה, דורשים פירעון מיידי שלא בהסדר חוב. ואם זה לא מספיק, הרי שהסדר החוב של לבייב מול הבנקים פותח מחדש סעיפים בהסדר החוב מול המוסדיים, ואלה חלוקים ביניהם אם לאשר זאת אם לאו.
עוד מדווח ב"עסקים" כי אחד ממחזיקי אג"ח ט' הגיש תביעה ייצוגית נגד אפריקה-ישראל, לב לבייב, המנכ"ל איזי כהן ובכירים אחרים בחברה, על ש"הסתירו שהמוסדיים לחצו להנפיק את אג"ח ט' וסיפקו מידע כוזב לציבור", ומאשים את אפריקה-ישראל כי היא ומנהליה "הובילו משקיעים מקרב הציבור, בכחש, להשקיע את כספם בהשקעה שהוצגה כהשקעה סולידית וקצרת טווח – והתבררה כהשקעה חסרת תוחלת, פשוטו כמשמעו".
"אם ייכשל ההסכם בין אפריקה-ישראל לבעלי אגרות החוב", כותב פרופ' איל וינטר ב"דה-מרקר", "ייתכן מאוד שהחברה תקרוס והמשקיעים יפסידו, אך כלל החוסכים במדינת ישראל וכלל המשק ירוויחו. ההסכם המוצע רע לציבור החוסכים משום שהוא קובע כללי משחק חדשים בשוק ההון. אם יאושר ההסכם, ייווצר תקדים ואיתו תמריץ לחברות נוספות להפעיל לחץ על בעלי אג"ח להסכים לוויתור חלקי על החזר החוב תמורת הסרת האיום לפשיטת רגל. שוק האג"ח ייהפך למסוכן הרבה יותר".
הקצין
הפרשה החשובה מאין כמותה של מאבטח הרמטכ"ל החשוד באונס ממשיכה לתפוס מקום נכבד על שערי הטבלואידים. ב"ידיעות אחרונות" שוב מדפיסים את תמונת הרמטכ"ל ולידו פרצופו המפוקסל של החשוד ("הקצין", שהיום הוא "המאבטח"). כותרת הענק היא ציטוט של "הצעירה שעברה נסיון אונס". ב"מעריב" מצליח דמיאניוק לדחוק את הקצין מהשער, אולם ארוסתו מחליפה אותו ומקבלת מקום מכובד (הכותרת: "בסוף נתחתן"). ב"ישראל היום" לא הצליחו לדובב אף אחת מהנפשות המעורבות, ובחרו לכותרת על השער את "כל הראיות מעידות: המאבטח ניסה לאנוס".
דמיאניוק
"יום הדין" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ששלח את נח קליגר למינכן, שם יתנהל משפטו של ג'ון דמיאניוק. "הפושע הנאצי", הוא מוגדר על שער העיתון, קביעה שלפיה המשפט בעצם מיותר. ב"מעריב" מסכימים בכל זאת לחכות להליך, והכותרת הראשית של העיתון היא "הנאשם". "בורג בתהליך ההשמדה", מכנה אותו נדב איל בטור המתפרסם על השער, וטוען כי דווקא היותו בורג "הופך את משפט דמיאניוק לחשוב כל-כך; משום שהוא איננו פוסע בנתיבים הברורים של הרוע המוחלט, האייכמני, אלא מהלך בשבילים פתלתלים של הכרעות מוסריות דקות יותר". זה רעיון מעניין, אך נדמה לי שקשה לומר על שומר במחנה ריכוז נאצי כי הוא "מהלך בשבילים פתלתלים של הכרעות מוסריות דקות יותר".
יומולדת 60 – הזווית הפופוליסטית
בשבוע שעבר הוקדשה כתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ" לשני יוצרים, שלמה ארצי ומתי כספי, שמלאו להם 60. בן שלו העניק סקירה תמציתית של פועלם המוזיקלי ועמד על ההבדלים ביניהם ועל האופן השונה שבו התקבל כל אחד מהם בקרב הקהל הישראלי – וגזר מכך אמירות מעניינות על מצבנו התרבותי.
היום על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום של כספי הצעיר כשהוא מגלגל את עיניו למצב פזילה. את הפטמה הימנית של חזהו החשוף מכסה הכותרת הראשית "מי אני?", וכותרת המשנה מנוסחת גם היא בצורת חידה לילדים: "'במהלך השנים השקעתי הרבה בספורט, אבל אין לי מדליות בארון'. אחד היוצרים המוכשרים שקמו בישראל חוגג 60 (לא שלמה ארצי) – מספק הצצה נדירה לאלבום התמונות האישי שלו. אז מי האמן שבתמונה? התשובה בפנים". כפולת העמודים המוקדשת לכספי מורכבת בעיקר מתצלומים שלו כפעוט וכנער, והוא מתעכב שם בעיקר על מיני זוטות מחייו האישיים.
ואם כבר, הנה מה שאומר הזמר מושיק עפיה לערן סויסה ב"מגזין" של "מעריב" בתשובה לשאלה "מה דעתך על ההצלחה הנוכחית של המוזיקה הים-תיכונית": "ברוך השם, זה מצוין וזה אחלה. הנה, כל מה שצעקנו כל-כך הרבה שנים מוכיח את עצמו סוף-סוף. אלה שיושבים ברדיו לא מחוברים לרחוב". לפחות בעיתון מחוברים לרחוב. הראיון מסתיים בציטוט נהדר, כאשר עפיה עונה על שאלה באשר לאפשרות שיתבלבלו בין שירו, "מזל שיש אותך", לשירו (הנפלא) של עמיר בניון, "ניצחת איתי הכל": "אם תשמע את שני השירים תבין שאין קשר בין האחד לשני. השיר של בניון הוא שיר אהבה למוזיקה, ושלי זה שיר אהבה לבחורה".
נושאים פרי
הכותרת הראשית שמציג היום "דה-מרקר" בוודאי תשמח את מבקרי העיתונות הכלכלית: לא עוד מכתם הערצה לטייקון, לא עוד דיווח על כך וכך מיליארדים שהחליפו ידיים משומנות, אלא דיווח צרכני החושף את ערוותה המצומקת של חברת ענק. "התרגיל החצוף של דפי-זהב" היא כותרת הידיעה של אמיתי זיו, שחושף כיצד הפנתה החברה לקוחות שהשתמשו בשירותי מדריך הטלפונים באינטרנט למספר ברשת מירס, שעלות ההתקשרות אליו גדולה פי כמה מאשר זו של התקשרות למספר הרגיל. דפי-זהב ומירס התחלקו אחר-כך ברווחים.
זיו קרא את האותיות הקטנות והגיש ידיעת צרכנות למופת, אולם הכותרת השנייה על השער, המנוסחת בצבעוניות ("יו"ר בנק + חלטורות"), היא אבן דרך משמעותית הרבה יותר בחזרה בתשובה של הכלכלונים (שנראה שמתקיימת בעיקר, אם לא רק, ב"דה-מרקר"). שרון שפורר צוללת לנבכי המשרות והתפקידים השונים של יעקב פרי, יו"ר בנק מזרחי-טפחות וראש השב"כ לשעבר, ומציגה תמונה מטרידה של איש עסקים שהחברות העסקיות שהוא קשור אליהן מתמוטטות בעוד הוא עסוק במציצת עוד משכורת ועוד תגמול ("שכר, כיבודים ואפס ביצועים"), ותהיות באשר לשקיפות ולעסקאות בעלי עניין הסובבות אותו. הירידה לפרטים, הציטוט ממסמכים ודיבוב המקורות מזכירים עבודה עיתונאית המקובלת בתחומי העיתונות הפוליטית או הפלילית, ופחות בזו הכלכלית.