שולה זקן, לשעבר יד ימינו של אהוד אולמרט כשהיה ראש עיר, שר וראש ממשלה, אתמול בבית-המשפט לפני שהורשעה בעבירות של הפרת אמונים בפרשת רשות המסים (צילום: אורן נחשון)

שולה זקן, לשעבר יד ימינו של אהוד אולמרט כשהיה ראש עיר, שר וראש ממשלה, אתמול בבית-המשפט לפני שהורשעה בעבירות של הפרת אמונים בפרשת רשות המסים (צילום: אורן נחשון)

הכותרות

כל עיתון מציג היום כותרת ראשית שונה. סיכומו של עניין: המצב לא משהו. "ידיעות אחרונות" מתלונן על העלייה במחיר הבנזין ("משמעת דלק"), "הארץ" על העדר שיחות שלום ("הקיפאון המדיני עלול להוביל לאלימות בגדה"), "ישראל היום" על סגירת מפעל ("להציל את פרי-גליל"), "מקור ראשון" על אפשרות לפינוי יישוב ("התפוצץ המשא-ומתן בין המדינה לתושבי מגרון"), ו"מעריב" על המשך התגובות הציבוריות לביטול חוק טל ("אמש: פגישת חירום בהולה נגד גיוס אברכים לצה"ל").

לפי בן כספית ב"מעריב", החרדים "יצאו מההלם" ומגבשים חזית נגד הכוונה לשנות את הסטטוס-קוו שלפיו צעירים חרדים אינם מתגייסים לצה"ל. בטורו, המתפרסם בכפולה הפותחת המוקדשת כולה לנושא, טוען כספית שהחרדים "מבינים שככה זה לא יכול להימשך". ציטוטי ההנהגה המפלגתית החרדית, שמביא חיים גריידינגר, מעידים ההפך. מנגד, הפרופיל הקצר שמצייר גריידינגר לרב אהרון שטיינמן, שבביתו נערכה הפגישה, מתאר אותו כ"פרגמטי" ומזכיר כי תמך בהקמת הנח"ל החרדי ("כפתרון לצעירים שלא הצליחו ללמוד בישיבות"). במדור הדעות של "הארץ" טוען פרופ' יגיל לוי כי ביטול חוק טל יביא בסופו לביטול שירות החובה, כתוצאה מכינונו של שירות אזרחי רחב ושיפור שכרם של המגויסים.

ב"ידיעות אחרונות" בוחרים לטפל בנושא הראשי שלהם בסנסציוניות הרגילה, אבל באופן יוצא דופן עם קורטוב הומור: התמונה המרכזית על השער היא של אדם רוכב על זוג אופניים המזכירים כאלו שבהם משתמשים במופעי ליצנות, ועם דגש על פתרונות סביבתיים: "חבל על כל טיפה", נכתב בכותרת המשנה לראשית, "מקומות עבודה מסייעים למי שיבחר להגיע באופניים. מתרחבת ההתארגנות לנסיעות משותפות. הטיפים לחיסכון בדלק נשלפים מהמגירה. והשאלה המרגיזה: כמה מרוויחה המדינה מההתייקרות". על השער ננקב המחיר לליטר: 7.99. בידיעה על שער "הארץ" המחיר הוא 7.76. מצד שני, ההפרש מתקזז אם משקללים את מחיר העיתון.

בלי להגיד נאצים

המאורעות בסוריה זוכים גם היום להבלטה על שערי העיתונים. "העולם שוב שותק", נכתב בכותרת טור של נח קליגר על שער "ידיעות אחרונות". את קליגר, ניצול שואה, אפשר להגדיר ככתב השואה הרשמי של העיתון, וטור "על הטבח בסוריה" תחת הכותרת האמורה הוא מיניה וביה העמדה של המתרחש שם בשפל אחד עם האירוע הטראומטי מספר אחת בהיסטוריה הקרובה של עם ישראל (בעמוד הפנימי ממהר קליגר לכתוב בפתח הטור: לא מדובר בשואה, אלא ברצח עם).

הרציחות הבלתי פוסקות של אסד בסוריה לא העסיקו את העיתונים בכמות ובאיכות הראויות, לא במדור הדיווחים, לא במדורי הדעות והפובליציסטיקה, וגם לא בשדה ההחלטות העריכתיות הכלליות יותר. זאת על אף שמדובר בטבח המתחולל מרחק יריקה מטפורית מגבולותינו. על רקע זה בולטת ההחלטה של עורך "ידיעות אחרונות" להבליט את הכריכה של טבח ערבים בשואת היהודים ולהסתכן בהררי הרגישויות שהשוואה כזו עלולה להפיל על ראשו.

גם ב"הארץ" מקדישים את מאמר המערכת לשתיקה לנוכח הטבח. "בגנות השתיקה" היא הכותרת, המגנה את הגינויים האימפוטנטיים של מדינות העולם ואת העדר הגינוי מצדה של מדינת ישראל. מאמר המערכת מצפה מישראל לא רק לגנות את סוריה, אלא גם להגיש סיוע הומניטרי.

הטבח בסוריה מגיע גם לשער "מעריב". "ההצגה של אסד", נכתב בכותרת, "משאל עם על חוקה, ובאותו זמן – טבח". לצד הכותרת תצלום של אסד משלשל פתק לקלפי כשלצדו אשתו אסמה. כותרת המשנה מזכירה את מניין ההרוגים היומי בסוריה: 28.

יהודים יהודים, זאב זאב

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" הקדישו אתמול שניהם את הכותרת הראשית לאירוע אלים שהתרחש בחיפה, גם "מעריב" ו"הארץ" דיווחו על האירוע. הסיבה להתעניינות התקשורתית: המותקפים היו יהודים שטענו כי התוקפים הערבים היכו אותם נמרצות באגרופים ובמקלות רק בשל היותם יהודים. "ידיעות אחרונות" ו"מקור ראשון" קיבלו את הגרסה הזו במלואה, "ישראל היום" היה מעט זהיר יותר, ו"מעריב" זהיר הימנו. "הארץ" הצטיין בקור רוח.

ואכן, כבר למחרת התקיפה (אתמול), בטרם יבש הדיו על העיתון, התגלו ספקות ביחס לגרסת המותקפים (בין השאר, בשאלת היותם מותקפים). למעשה, כפי שהעיר כאן אתמול אורן פרסיקו, הספקות התגלו עוד לפני שהדיו הושפרץ אל העיתון, וההבדל היה בין עיתונאים ובין מי שסירבו לתת לחוסר-העובדות לבלבל אותם.

והיום? "טעות בזיהוי או כמעט לינץ' על רקע לאומני?", שואל ליאור אל-חי בפתח ידיעה בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות". "בשעות הבוקר הודיעה המשטרה כי הרקע המסתמן לתקיפת שני חיילי צה"ל בחיפה הוא בריונות, והחשודים טענו כי טעו בזיהוי כשחשבו שהחיילים השליכו אבנים על ביתו של אחד מהם". במקום להמשיך בהתנצלות על הדיווח המוטעה אתמול, ממשיכה הידיעה באפולוגטיקה: "מאוחר יותר טען נציג המשטרה בבית-המשפט: באירוע היו גם סממנים לאומניים".

ב"ישראל היום" מחביאים את הידיעה עמוק עוד יותר, בעמ' 13, ונתלים בדברי השופט – "האירוע בחיפה הזכיר את הלינץ' ברמאללה" – המגיעים לכותרת, כדי לנסות לשוות לאירוע בכל זאת נופך של טרור. "מכל מקום", כותב דניאל סיריוטי בתוך הידיעה, "טרם נקבעה סופית הסיבה לתקיפה".

בעוד שב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" דוחקים את הבושה לעמודים הפנימיים, ב"מקור ראשון" לא מבינים עדיין שיש במה להתבייש. "פסיקה מקלה למבצעי לינץ' – גרימת מוות ברשלנות", כותרת טור פרשנות של זאב קם המופיע על השער, ומתעקש לקשר מקרה אחר (רצח הומלס על-ידי ערבים) לזה הנוכחי. "אם הזדעזעתם מהלינץ' שביצעה בסוף-השבוע חבורת ערבים בשני החיילים בחיפה, מסתבר שלא כולם מרגישים כמוכם", פותח קם. לא, הוא לא מתכוון למי שצרך מוצר תקשורתי שאינו "מקור ראשון" ולכן יודע שהמשטרה לא קבעה כי מדובר בלינץ' של ערבים ביהודים, אלא, כמובן, לבית-המשפט (הסיבה הפעם, כאמור, פסיקה מקלה. אבל מי צריך סיבה).

"המכות שחטפו שני החיילים באו לעולם רק בגלל שהם יהודים", ממשיך וקובע קם. "בני המיעוטים לא נזקקו הפעם אפילו לתירוץ העלוב של בקשת הסיגריה. הפכנו לנרדפים, כאן אצלנו במדינת ישראל. אין צורך להרחיק לאירופה". לא ברור מדוע מדינת ישראל מחזיקה משטרה ומשלמת משכורת לחוקרים כשאפשר פשוט לפנות לפרשן "מקור ראשון" ולקבל ממנו את כל העובדות, כפי שכנראה קרא אתמול בפייסבוק.

אגב, קם, ועיתונאים אחרים, מתעקשים להמשיך להשתמש בביטוי "חיילי צה"ל" על אף שהללו, לפי "מעריב" (היחיד שהתייחס לסוגיה הזו), כלל לא לבשו מדים. כנראה שבעיני העיתון הלאומי כל העם צבא וכל יהודי חייל. כך או כך, "ערביי הלינץ' מחיפה אינם האשם האמיתי", פוסק קם הרחום והחנון, "הם בסך-הכל עשו מה שלימדו אותם בבית ואת מה שהוטף להם במסגד השכונתי. מי שתפקידם לעצור את האלימות והשנאה הם האנשים שיושבים על כס השיפוט. אבל הם עסוקים, כנראה, בהמצאת שמות מכובסים לרצח".

במוצאי שבת בחיפה אכן השתוללו אלימות ושנאה, יש לשער שבהרבה יותר ממוקד אחד, כבכל סוף-שבוע, אך אלו, כפי שמסתמן, היו קשורים לטבע האדם באופן כללי ולא לסכסוך הישראלי-ערבי. העובדה שהשנאה ממשיכה להשתולל ב"מקור ראשון" גם בבוקר יום שני מעידה שמקורה בעיתון הזה אינו אלכוהול או בריונות, אלא שנאת ערבים. אם בית-המשפט ייענה לדרישתו של קם ויקפוץ לביקור במסגדים, אולי כדאי לבקר גם במערכת העיתון שמעסיק את קם.

ההתכחשות של "מקור ראשון" למניע הלאומני של הסיקור שלו ממשיכה גם בכפולה הפותחת: "גרסאות סותרות במשטרה בנוגע לתקיפת החיילים בחיפה", נכתב בכותרת ידיעה של שבתי גרברציק. "כזכור", מתגונן גרברציק, "שלשום דווח בכל כלי התקשורת כי מדובר בתקיפה על רקע לאומני", וממשיך וטוען כי לאחר שהמשטרה חזרה בבוקר יום ראשון מהגרסה הלאומנית של מוצאי שבת, בצהרי היום בבית-המשפט טען נציג המשטרה בהארכת המעצר כי לתקיפה היו "סממנים לאומניים" וכי השופט (הערבי) אמר כי התקיפה הזכירה לו את הלינץ' ברמאללה. אם כן, עיתונאות על-פי "מקור ראשון": במקרה של מציאות מעורפלת וגרסה מזוגזגת של נציגי המשטרה, על הכתבים לדבוק בגרסה המתאימה לדעות הקדומות והיצרים האופייניים לקהל המדומיין של קוראי העיתון ולהציג אותה כעובדה מוגמרת.

ולא, לא כל כלי התקשורת דיווחו באותו האופן, כאמור. היו עיתונים ועיתונאים שלא קפצו על רסיסי המידע ממוצאי שבת כדי להשתמש בהם להכנת רימון רסס של התלהמות והתססה. היום ב"מעריב" שואלים בכותרת הגג: "רקע לאומני או פלילי?", ויונתן הללי מתמקד בגרסאות שונות שמסרה המשטרה. הכותרת מוסרת את דברי השופט, כמו ב"ישראל היום", אולם הידיעה עצמה מצננת מעט את להט הרטוריקה שלו. "למרבה המזל, הגיעו לזירת האירוע מאבטחים מבית-החולים רמב"ם, שאלמלא כן לא ניתן לשער ולהעלות על הדעת את התוצאות שהיו עלולות להיגרם כאן", כתב השופט, והללי מזכיר כי סגן קצין הביטחון של רמב"ם אמר ל"מעריב" כי כשהמאבטחים הגיעו, התוקפים כבר נמלטו "וכל מה שראו היה מכונית שברחה מהאזור".

ב"הארץ" לא שמעו על הגרסה הנוספת, השלישית, של משטרת חיפה, שלפיה "המשטרה לא שוללת" גם את הכיוון הלאומני, וקובעים בכותרת כי המשטרה דווקא שוללת. ואם אכן שמעו, הרי שכמו ב"מקור ראשון", גם ב"הארץ" נותנים לנארטיב להשפיע על הדיווח. הדיווח עצמו מספק גם את הגרסה הלאומנית, מפיהם של מקורבי המותקפים. כך או כך, הדיווח אינו מלווה בגילויי שנאה על רקע לאומני.

דרוש תכנון

רפורמת התכנון והבנייה של נתניהו עומדת להשפיע באורח ניכר ועמוק על אורחות חיינו כאן בישראל למשך שנות דור, ובכל זאת העיתונים אינם ממהרים לעסוק בה, בלשון המעטה. "דה-מרקר" מרים היום את הכפפה המבוישת הזו ומעניק לה כותרת ראשית: "הרפורמה שמאריכה, מסרבלת ומייקרת את המירוץ לדירה", נכתב בה.

"רפורמת המרפסות של נתניהו מסתבכת: 'חוק התכנון והבנייה החדש מנוסח באופן לא ברור', טוענים מומחי נדל"ן", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של אריק מירובסקי ורנית נחום-הלוי. "בעלי קרקעות פרטיים ושכנים לפרויקטים גדולים צפויים לספוג את הפגיעה הקשה ביותר. מפנה של הרגע האחרון: ועדת הפנים דחתה בכמה ימים את ההצבעה על החוק". התקופה הקרובה היא ההזדמנות האחרונה, פחות או יותר, של העיתונות, להשפיע על אופיו של החוק הזה לפני שייהפך לעובדה מוגמרת. עיתון אחד לא יכול לשאת במעמסה הזו לבדו.

הצעה לפתרון

עניינם של עובדי מפעל פרי-גליל ("העוגן הכלכלי של חצור-הגלילית", על-פי "הארץ") מעסיק היום את כל העיתונים. ב"הארץ" מתפרסמת, עם הפניה מהשער, רפורטז'ה עמוסת רשמים של גדעון לוי ("לעובדי פרי-הגליל נמאס להיות בני-ערובה") תחת הכותרת "פרי באושים". אלי אשכנזי מתמקד בדיווח החדשותי במאבק בין העובדים וההסתדרות ובין בעלי המפעל, זכי שלום ומוטי קופרלי, הבעלים של הרשת חצי-חינם, ובכעסם של הראשונים על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא מסייע ולא מתערב, לדבריהם, על אף שבסופו של הסיבוב הקודם של איומים לסגור את המפעל הגיע לעיירה והתקבל בכבוד רב.

ב"מעריב" הבעלים הם הרכב אחר של אנשים, ותיוגם כנבלים במחזה ברור יותר: "המפעל נסגר, אף שהבעלים הרוויחו מיליוני שקלים", נכתב בכותרת הדיווח של יהודה שרוני ויובל גורן. "העובדה שהרווח התפעולי של פרי-הגליל הגיע בשנת 2010 ל-15 מיליון שקלים ונותר ללא שינוי ב-2011 לא מנעה מהבעלים, אושיק אפרים וזכי שלום, לסגור אותו", נכתב בכותרת המשנה, המספקת גם הכחשה של הסכום מפיו של אפרים.

"זרקו אותנו כמו כלבים" היא הכותרת הישירה על שער "ידיעות אחרונות". "240 עובדי פרי-הגליל בדרך הביתה בגלל ביורוקרטיה, חלמאות ומאבקי כוח", נטען בכיתוב התמונה. "240 עובדים בדרך הביתה – בלי סיבה", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", לשם מפנה שער "ידיעות אחרונות". אושרת נגר-לויט מתארת כיצד בעלי המפעל, שלום ואפרים, שרכשו אותו לפני כמה שנים כשהיה על סף סגירה, השתמשו בעובדים כדי לקבל הבטחה למענק ממשלתי. ההבטחה לא נחתמה, המענק לא שולם, והעובדים משמשים כעת נשק מול הממשלה פעם נוספת – הפעם שלא ברצונם ושלא בטובתם. קיצורו של דבר: מדובר בסכסוך כספי בין בעלי המפעל ובין הממשלה.

"ישראל היום", כאמור, מקדיש למשבר במפעל את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת. טור הפרשנות של אהרון לפידות נפתח אפילו בקביעה הנועזת כי "הבעיה של מפעל פרי-גליל מונחת לפתחה של הממשלה". האומץ ובהירות המחשבה אינם מלווים את הטור לאחר משפט הפתיחה. הפתרון של העורך הבכיר ב"ישראל היום" לוויכוח על תקציב ממשלתי הוא זה: "קנו תוצרת פרי-גליל [...] סוג של מחאה פוזיטיבית", הוא קובע ומקנח בזיכרון מתוק מטעמו של המזון המיוצר במפעל שהרכיב את מנות הקרב שאכל בצבא. כיצד כל זה ישפיע על ועדת הכספים להעביר את המענק או את בעלי המפעל לסגת מדרישתם? מי יודע, תאכלו קצת תירס מקופסה ותשתקו.

נגישות

שולה זקן, ראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הורשעה אתמול בפרשת רשות המסים בעבירות של מרמה והפרת אמונים. בפסק הדין נכתב כי גרסתה "אינה מחזיקה מים" ומחמאות דומות. "בכתב האישום נטען כי זקן ניצלה את מעמדה כראש לשכתו של אולמרט בזמן שכיהן כשר האוצר כדי לקדם את ענייניו של אחיה, איש העסקים יורם קראשי, ברשות המסים", כותב ירון דורון ב"ידיעות אחרונות". "כן נטען כי ראש הרשות דאז ג'קי מצא פנה אל זקן כדי שתתאם לו פגישה עם אולמרט לאישור מינוי סמנכ"לים ברשות, ואילו היא עיכבה את הפגישה מכיוון שמצא לא התכוון למנות את מקורבו של אחיה לאחד מתפקידי הסמנכ"ל, כפי שסיכמו ביניהם".

הידיעה מקבלת עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת התקיפה "התביעה תדרוש: מאסר לשולה זקן". טוב, כעת זקן לא יכולה להציע פתרונות נגישות לא רק לאחיה ולחבריו, אלא גם לעיתונאים.

עיתון כלכלי מוביל

אגב, הבורסה ממשיכה להתרסק: "הבורסה של תל-אביב רשמה אתמול את יום המסחר הגרוע ביותר שלה מתחילת השנה", כותב אורן פרוינד במוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". מתחילת השנה ירד מדד תל-אביב ב-1.1%. גם הנתון הזה מציג באור עגום מאוד את הסקירה הנלהבת של בלומברג, סוכנות הידיעות הכלכלית הבינלאומית המובילה, כפי שציין כאן עומר שרביט בשבוע שעבר וכתב אתמול איתן אבריאל ב"דה-מרקר".

"כתבנו הצליח להיות הגבר הראשון בהופעה חיה של הזמרת אודהליה ברלין שיועדה לנשים בלבד, והצטער שלא היה יכול להפסיק, אפילו לזמן קצר, להשתייך למין שנהנה ממירוצי מכוניות והימורים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה תמוהה (למה לעזאזל להסתנן להופעה לנשים בלבד של זמרת דתייה? מה חשבת שתראה שם?) של עמיחי אתאלי במוסף "המגזין" של "מעריב". הנה פנינה: "באותו רגע קשה היה להתעלם מהמחשבה שאנחנו, הזכרים, הבאנו לעולם דברים טובים דוגמת מירוצי מכוניות, סיגרים והימורים, אבל לצדם גם את הלחץ והתחרותיות". לפי רשימת הקרדיטים, בצוות המוסף נכללים גם גברים וגם נשים. לא היה מזיק צירוף של מבוגר אחראי.

בתוך "המגזין" מסתתר מה שהיה מוסף התרבות "ז'ורנל". היום מובלטת שם סדרה של שבעה תצלומים של כוכבנית טלוויזיה שבכולן היא מצולמת מאחור, תחת הכותרת "ישבן ולעניין".

כל העיתונים מדווחים על בחירתו של עיתונאי רשות השידור, יעקב אחימאיר (74), לחתן פרס ישראל לעיתונות. "ישראל היום" מקדישים לכך הפניה זעירה בשער, "מעריב" פורשים עמוד וחצי כולל טור מהלל של ירון דקל. ב"ידיעות" מסתפקים בידיעה מעל לידיעה על קבלת פרס אגודת זכות הציבור לדעת על-ידי כתב "כלכליסט" גולן חזני. ידיעה בעניין מתפרסמת גם במדור חדשות התרבות והבידור ב"הארץ".

כל העיתונים למעט "הארץ" מדווחים על טקס האוסקר שהתקיים אתמול לפנות בוקר. מאחר שהעיתונים הודפסו לפני האירוע, הדיווחים אינם כוללים שום תוכן. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגלים מודעות לפרט החשוב הזה ומסתפקים ברצועה צרה בתחתית עמוד השער המפנה לאתרי האינטרנט שלהם. "ישראל היום" עוד מתקשה בכך ופורש כותרת גדולה על השער. לשונה: "זכינו?". "הבוקר ב-6:00 הוכרז איזה סרט קטף את הפסלון בקטיגוריית הסרט הזר. האם סוף-סוף נחגוג אוסקר?", שואלת כותרת המשנה ומפנה לעמ' 9, המוקדש כולו לסיקור המאורע שעוד לא היה. כצפוי, כולו קש וגבבה, באדיבות הפרשנית שיר זיו והכתב ערן סויסה, שנשלח לשם כך עד לוס-אנג'לס. כי ב"ישראל היום" יודעים היכן חשוב להשקיע את הכסף של שלדון. אגב, בכל העמוד לא תמצאו מלה אחת על הסרט עצמו. הנה כי כן, ב"ישראל היום" לא חיכו לחקירת המשטרה וקבעו: האוסקר הוא אירוע לאומני.

"מרדוק פתח דף חדש", מכריזה כותרת במדור חדשות החוץ של "מעריב". "יו"ר ומנכ"ל ניוז-אינטרנשיונל, רופרט מרדוק, השיק אתמול בלונדון את גרסת סוף-השבוע של הצהובון 'הסאן', שיודפס מדי שבוע בשלושה מיליון עותקים", נכתב בידיעת כיתוב התמונה לצד תצלום של איש העסקים הקשיש מציג לראווה גיליון של הטמטומון החדש (כתבת השער: ראיון עם שופטת בתוכנית ריאליטי), האמור להחליף את זה הישן, "ניוז אוף דה-וורלד", שנסגר לאחר שהגועל הציבורי משיטות העבודה של עיתונאיו עלה על גדותיו. אגב, מרדוק הוא יו"ר ומנכ"ל ניוז-קורפ, חברת-האם היושבת בניו-יורק, ולא ניוז-אינטרנשיונל, הזרוע הבריטית של הקבוצה.