צצ צצ צצ
קשה בקיץ. לעיתונאים, הכוונה. חם, העניינים יגעים, אנשים נופשים, מוסדות יוצאים לפגרה. אין כוח לכתוב ואין על מה לכתוב. מה שנקרא "עונת המלפפונים". לפני שלוש שנים החליטו ב"מעריב" להתמודד עם משבר אוגוסט על-ידי העלאת הטמפרטורות ופתחו בקמפיין ריקני ואלים נגד האלימות. תחת הסיסמה "די לאלימות" ולוגו של ידיים מוכתמות בדם ואוחזות בסכין, ניצלו עורכי העיתון רצף מקרי של רציחות שאירעו באותו החודש כדי להכריז על גל פשע ששוטף את המדינה. הכתבים סיפקו תיאורים קשים, העורכים סיפקו כותרות פורנוגרפיות, ובעלי הטורים – חיל הפרשים של כל קמפיין א-עיתונאי – סיפקו צקצוקים עזים כל-כך עד שבקרליבך נצפו לשונות מדממות. כעת נראים סימנים מדאיגים לקיץ מוקדם ב"מעריב".
בשבוע שעבר, ערב יום השואה, הבליט העיתון, יחד עם שאר העיתונים המרכזיים, פרשה לא ברורה שאירעה בחוף בוגרשוב – ספק אונס קבוצתי, ספק אורגיה פומבית, ספק שום כלום – מיסגר אותה כהתרחשות דרמטית ומדאיגה ופירסם על השער ועל פני רוב העמוד הפותח מאמר היסטרי של אחד מסגני עורך העיתון (שי גולדן), שהכריז, לא פחות, על מותה הסופי והמוחלט של הסולידריות ובעצם של החברה הישראלית בכלל. טור היסטרי פחות ובולט פחות התפרסם גם ב"ידיעות אחרונות" (מרב בטיטו). בהמשך השבוע, כשהתבררו העובדות ותיאור המקרה התקרב לאופציה השלישית שהוזכרה לעיל, שינו הטבלואידים את טעמם ומיסגרו את הסיפור באופן שונה לגמרי: לא "התפוז המכני", אלא "אסקימו לימון".
היום מסתמן כי אותה אפיזודה העירה באופן מסוכן תא טעם שחשבנו שנרדם בלשונות של עורכי "מעריב". במרכז עמוד השער מתפרסמת הכותרת "בושה בתיאטרון", מעל תצלום של שחקני הקאמרי ולצד כותרת המשנה המזדעזעת והארכנית הבאה: "בערב יום השואה הגיעו מאות תלמידי תיכון מתל-אביב, ראשון-לציון ורמלה להצגה 'גטו' והתפרעו לכל אורכה. השיא – בזמן ששחקן שגילם קאפו היכה יהודי, עודדו אותו מהקהל: 'תן לו בראש'. בסוף המחזה נעמדו השחקנים מול התלמידים ואמרו להם: 'ביישתם את העם היהודי ואת זכרון השואה'. ומה עשתה אחת המורות? שלחה מכתב נזיפה לצוות ההצגה".
לצד הכתבה, עם הפניה בולטת מהשער, טור של אותו סגן עורך, המשחזר את הלך הרוח שהפגין בשבוע שעבר כשכתב על המקרה בחוף בוגרשוב. כעת הוא קושר את ההתרחשות בחוף עם ההתפרעות בתיאטרון (ועם קטטה שפרצה בסוף-השבוע במגרש כדורגל) כדי לקבוע כי "אנרגיה רעה" ש"מבעבעת מתחת לפני השטח" "רוחשת ורוגשת ומרעילה", וכי "הרעל אחז בשורשים" ו"תיכף העץ ימות" וזו "שעה שבה מגיחים מכל הפינות שדים ישראליים רעים" כי "משהו נרקב כאן" ו"משהו כאן חולה מאוד". את הקביעות הסהרוריות הללו הוא מתבל בקלישאות שנדמה היה שפסו מן העולם, כמו "האם זו המדינה שלה התכוונו הורינו כשהקימו אותה?", וחותם בתיעוב סתמי כשהוא קובע ש"העתיד [...] עת ימשול הדור הזה בישראל" הוא "מציאות של בלהה".
אם כן: תלמידים מארבעה תיכונים התפרעו וביזו את זכר השואה, המורים שלהם צידדו בהם והתקיפו את מי שהעיר להם, הרעל אחז בשורשים והאנרגיה הרעה התפרצה. אלא שכשקוראים את הכתבה עצמה, הנפרשת על פני הכפולה השנייה של העיתון, מתגלה תמונה שונה, אפורה הרבה יותר, קיצונית הרבה פחות. לפי מה שמוסר "מעריב", המורים שהסתייגו מהנזיפה הבוטה של השחקנים היו מבתי-הספר בראשון-לציון ובתל-אביב, והסיבה לא היתה קהות חושים ועזות מצח, אלא משום שתלמידיהם אכן לא התפרעו ולא צעקו. כך מוסר כתב "מעריב", והדברים מוצגים כעובדה. לעומת זאת, בבית-הספר ברמלה מסרו כי תלמידיהם הם אלו שצעקו והתפרעו, ואף שלחו מכתב התנצלות.
ב"מעריב" לא טורחים לציין זאת, אולם בית-הספר האמור ברמלה הוא בית-ספר לנוער בסיכון. לתלמידים בבית-הספר, כך על-פי אתר האינטרנט שלו, "רקע המאופיין בבעיות רבות, כגון: משפחות בלתי תפקודיות, בעיות התנהגות ואף עבריינות, קשיי למידה חמורים ופערים לימודיים גדולים, לקויות למידה, בעיות קשב וריכוז ועוד". ייתכן כי ב"מעריב" הרגישו לא נוח להציג בקלונם קבל עם ועדה בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות. אפשר להתווכח עם הסנטימנט הזה ואפשר לקבל אותו, אולם הוא בשום פנים ואופן אינו יכול לשמש תירוץ להשחרת פניהם של כלל בני הנוער במדינת ישראל בטורים מפעפעי ארס ושנאה כמו זה שפירסם היום "מעריב".
יש, אכן, קו מקשר בין התגובה ההיסטרית של "מעריב" לאירוע בחוף בוגרשוב והתגובה הדומה לאירוע בתיאטרון הקאמרי (של"מעריב" לקח שבוע להגיע אליו): האיבה לנעורים. כך המצקצקים כלפי הנערים מחוף בוגרשוב (אלו ממין זכר לפחות) זורים לאוויר את מנת הצביעות שלהם כאילו מעולם לא היו בני 16, כאילו הצעה מינית מאשה מבוגרת לא היתה נחשבת אז בעיניהם מוצפות ההורמונים לאיזו מתנה נפלאה ומשונה מהגורל, ולא להתמוטטות מוסרית של החברה הישראלית.
וכך המצקצק (במקרה הזה מדובר באותו מצקצק) כלפי הנערים מתיאטרון הקאמרי מפזר מאחוריו רסיסי רוק כאילו מעולם לא היה בן 16 שהגיב באופן פרוע לתכנים שאיימו על עולמו הילדותי. "יש לציין שיש בהצגה מספר סצנות מיניות לא פשוטות, ותגובת מבוכה של תלמידים היא צפויה", כתבה המורה ש"מעריב" לועג לה במקום לנסות להקשיב לדבריה. למרבה האירוניה, זו אינה תגובה בוגרת, אלא תגובה תינוקית: כשם שתינוק חי בהווה מתמשך ללא עבר, כך המקטרים על "הנוער של היום" אינם מודעים לכך שהם יוצקים את עצמם כרפליקה של מקטרים ומקטרגים מסוג זה שקמים עלינו בכל דור ודור.
"ההרגשה היתה שהתלמידים לא מבינים למה הם התכנסו. מעשי האלימות שמועלים על הבמה במחזה כזה אמורים לעורר שאט נפש בקרב בני-אדם בכלל", מצטט הכתב את רמי ברוך, שחקן בהצגה. "מה שעורר בנו עוד יותר כעס היא העובדה שהמורים לא ממש נקפו אצבע", הוא אומר עוד. זה אותו רמי ברוך שרק לפני חודשיים דיווחו לנו העיתונים כיצד "התפרע", "ניפץ" ו"שבר" לאחר שלא הכניסו את בנו ואת חבריו בחינם להצגה. בחברה הישראלית יש, אכן, אלימות. יש קשיי חינוך. יש בעיות. כמו בכל מקום. סיקור היסטרי ומתלהם כמו זה שמדגים "מעריב", הצובע את המציאות במכחול עבה ומטשטש של ייאוש ותיעוב, אינו תורם להתמודדות. אולי להפך.
אתנחתא
כפולת האמצע של המוסף היומי של "ידיעות" מוקדשת ל"גאווה ישראלית". תחת הכותרת "העולם כולו בעדנו" מספרים שגרירי מדינות "מה הם הכי אוהבים בישראל". "הפתיחות והערבות ההדדית", עונה כריסטוף ביגו, שגריר צרפת. בקונטרס החדשות מדווח איתמר אייכנר כי "שגריר צרפת בישראל נשדד". "השגריר ביגו, שמרבה לצאת להליכות רגליות ברחבי הארץ, החליט לטייל הפעם מנבי מוסא למצודת הורקניה שבמדבר יהודה", מוסר אייכנר. "הוא יצא לטיול לבדו, כאשר לפתע עצרו אותו שני רעולי פנים, איימו עליו ודרשו את הארנק והטלפון שלו".
ערב יום הזיכרון
העיתונים מתכוננים ליום הזיכרון, שעומד השנה, מבחינת העורכים, בסימן של טרגדיה אזרחית ושל אובדן דרך מסוים. הטרגדיה היא זו של משפחת בצלאלי, שאיבדה את בתה בהתמוטטות גשר התאורה בהר הרצל בשבוע שעבר; אובדן הדרך היא מסכת הכזבים והפרות ההסכמים (המפוקפקים מלכתחילה) של עורכי עיתונים בדרך להשגת כותרת שהקוראים העיקריים שלה הם עורכי עיתונים אחרים.
כפי שחשף דוד אברהם בוואלה, ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", ובעקבותיהם בעיתונים אחרים, הפרו סיכומים עם דובר צה"ל באשר לעיתוי פרסום ואופי ההבלטה של חומרים (ראיונות וטורים אישיים) שמככב בהם הרמטכ"ל בני גנץ. אובדן הדרך משולש: הכניסה להסכם כובל ולא מוצדק עם הממסד הבטחוני; ההפרה של הסכמים והזלזול בהתחייבויות העיתון; והמחשבה המתעתעת שכדאי להבטיח הבטחות בעייתיות ואז להפר אותן באופן נבזי, רק כדי להגיש לקוראים "לפני כולם" ציטוט תפל מאישיות ציבורית מוכרת לעייפה, ציטוט שכמותו קראו עשרות פעמים גם מי שלא קנו עיתון בחייהם.
אם יום הזיכרון לא היה עצוב דיו, עורכי העיתונים מגישים לקוראים לא רק מאבקי אגו בינם ובין עורכים אחרים, אלא גם מאבקים על כבוד וכיבודים בין המשפחות השכולות עצמן. במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מוקדש עמ' 6 לכתבה של ראובן וייס תחת הכותרת "ראוי לציון": "במהלך השנים שלושה חיילי צה"ל הסתערו על רימון, הצילו את חבריהם ושילמו על כך בחייהם. שניים מהם קיבלו את עיטורי העוז והמופת ואחד, רב"ט יצחק-משה טובל ז"ל, קיבל רק צל"ש. כעת בני משפחתו יוצאים למאבק על כבודו האבוד ולא מבינים למה בצה"ל מתעקשים לסרב". ועל שער "מעריב", כותרת: "הורים לחללי צה"ל: נחזיר את העיטורים לנתניהו", זאת משום שהם "זועמים על הכוונה לחרוט את אות המופת על מצבות צוערי השב"ס".
ואם יום הזיכרון לא היה עצוב דיו, באה תאונה טרגית ומקאברית, עת ההכנות לטקס יום העצמאות פצעו ולקחו נפש. כאמור, זו משמשת נושא מרכזי על שערי העיתונים, ותמונת הרמטכ"ל מצדיע אל מול קברה של הילה בצלאלי מופיעה על שערי כל העיתונים למעט "הארץ". "זוכרים את כולם" היא הכותרת על שער "ישראל היום", "מצדיע לה" ב"מעריב", וב"ידיעות אחרונות" "בוכים על הילה". זו אינה רק כותרת סחטנית, אלא גם לא מדויקת: גנץ הגיע לבקר את קברי שלושת "החללים האחרונים", שהאחרונה בהם היא בצלאלי, מציינים ב"ישראל היום" וב"מעריב". "הרמטכ"ל הצדיע – האם התייפחה", מכה באותיות שמנות כותרת הכפולה הפותחת ב"ידיעות". כאילו יום הזיכרון אינו עצוב דיו גם בלי שעיתונאי יישב בחדרון ויחשוב כיצד להעצים את הדרמה.
יש גם תוכן שיווקי ליום הזיכרון, חשבתי לעצמי כשהתגלגלה מאחד העיתונים החוברת "בנוגע לרגש", של עמותה בשם נט"ל, ותחת הכותרת "טראומה. נוגעת בכולם" הבטיחה ראיונות עם ידוענים ועם משפחות שכולות על אובדן וזיכרון. מסתבר שלא רק החברה הישראלית עוד קיימת, והסולידריות לא מתה – גם בעיתונים הציניות לא פשתה לגמרי. העיתון הופק על-ידי העמותה עצמה, כך נכתב בעמוד האחרון, והפצתו על-ידי העיתונים נעשתה בחינם.
המחאה החברתית
"דה-מרקר" מציע בכותרתו הראשית סיפור שנראה כאילו נכתב על-ידי אפרים קישון, או לפחות על-ידי חנוך לוין. "חברת הדואר מצנזרת את הדו"חות מחשש לתביעות ענק", נכתב בה. "העמודים המושחרים בדו"חות" נכתב על רקע אדום בכותרת הגג, ובתצלום נראים העמודים, והם אכן מושחרים. "בלעדי", פותחת כותרת המשנה, "חברת דואר ישראל חוששת מתביעה של אלפי עובדי קבלן שתאלץ אותה לשלם להם פיצויים במאות מיליוני שקלים. הנתונים צונזרו מדו"חות הדואר במשך שנים על-ידי השחרת הסעיפים הרלבנטיים. הגשת תביעה עשויה לפגוע בהתחייבויותיה של חברת הדואר כלפי בעלי האג"ח".
"מרבית העובדים שהועסקו בתנאים נחותים אינם מודעים עד היום לזכויות המגיעות להם על-פי חוק", כותב סיון איזסקו. "ככל שחולפות השנים, רבים מהם אינם יכולים להגיש תביעות בשל התיישנות, ולכן דואר ישראל מבטלת מדי שנה חלק מההפרשות שבוצעו ורושמת בגין כספים אלה הכנסות [...] למרות ההשלכות החמורות של החשש מתביעה על מצב הנזילות של החברה, החברה לא שמרה כספים בקופתה למקרה שהפרשה תיחשף [...] דואר ישראל", מוסיף איזסקו, "היא חברה ממשלתית המפוקחת על-ידי משרד התקשורת".
עוד מדווח ב"דה-מרקר" כי "חברות המזון שוב מעלות מחירים". "טונה סטארקיסט, מיונז היינץ וסבון כלים פלמוליב יתייקרו", מפרטת כותרת כתבה של עדי דברת-מזריץ בעמ' 6. "בכיר ברשת שיווק: 'סטארקיסט ביטלה בעבר העלאת מחירים בגלל המחאה החברתית – עכשיו יש שקט יחסי, אז היא תופסת טרמפ'. סטארקיסט: 'מחירי חומרי הגלם עלו ב-162% מתחילת 2010'", נכתב בכותרת המשנה. באותה כפולת עמודים מתפרסמות שתי כותרות נוספות: "מסתמן: הדלק יוזל ב-10 אגורות ל-7.7 שקל לליטר" ו"הממשלה אימצה פה אחד את ההמלצות של ועדת הריכוזיות". "זה צעד נוסף להורדת יוקר המחיה", מצוטט ראש הממשלה נתניהו בכותרת המשנה, "ראיתי בדו"ח של הלמ"ס שמחירי המזון ירדו בשנה האחרונה, אבל זה לא מספיק לנו".
"לפני שנים נהגנו לבקש מחברים שטסו לחו"ל לקנות עבורנו מוצרים שונים. מתברר שגם היום כדאי לרכוש מוצרים בחו"ל. יוקר החיים בישראל הוא בלתי הגיוני", כותב גד ליאור בטור הפותח את מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "המחירים עדיין גבוהים". "המחאה החברתית חוזרת ב-12 במאי", נכתב בכותרת הידיעה הפותחת של "כלכליסט". "תנועות ופעילים חברתיים יקיימו אירוע בכיכר רבין בתל-אביב בתקווה לחידוש מחאת הקיץ האחרון, תחת הסיסמה: 'להחזיר את הכוח לאזרחים'", מדווח מיקי פלד. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח רותם סלע תחת הכותרת "נתניהו והלמ"ס: מחירי המזון יירדו" כי מחירי המזון לא יירדו. "אין שום קשר, אפילו לא רופף ועקיף, בין ההמלצות של ועדת התחרותיות/ריכוזיות לבין רמת המחירים", כותב סבר פלוצקר במדור הדעות של "ידיעות". "להציג את ההמלצות של הוועדה כתרופה לרמת המחירים הגבוהה – זה הולכת שולל".
את האבסורד שמדגימה הכותרת הראשית של "דה-מרקר" משלימה כותרת אחרת על השער באירוניה: "הסינים מייצרים חולצות לקמפיין של עופר עיני, הישראלים מדביקים תווית 'יוצר בישראל'".
הגז המצרי
"מצרים סוגרת את ברז הגז", נכתב בכותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות". "חברת הגז המצרית ביטלה את ההסכם עם ישראל", מדייקת הכותרת הראשית של "מעריב". "ישראל: לביטול הסכם הגז אין קשר להסכם השלום עם מצרים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ראש חברת הגז המצרית אמר כי 'מדובר בעניין עסקי ולא מדיני'. הביטול לא צפוי לייקר את החשמל", נכתב בכותרת המשנה.
גם כותרות המשנה של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מוסרות את ההערכה שמגיעה ממקור ממשלתי שנשאר עלום שם. כך גם כותרת הגג על שער "ישראל היום", אולם הכותרת הראשית היא "סכסוך עסקי, חשש מדיני". ייתכן שיש בכך עדות לסתירה הפנימית שאיתה מתמודדים עורכי העיתון: מחד המחויבות לדברר את עמדת הממשלה, מאידך הגישה הפסימית הקבועה כלפי התמורות במצרים.
"הפיצוצים בצינור הגז לא פגעו בשכר של מימן", נכתב בכותרת ידיעה ב"כלכליסט". "יוסי מימן משך ב-2011 שכר בעלות של 1.8 מיליון דולר מהחברה שבשליטתו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של שניר הנדלר. "אמפל הפסידה 95 מיליון דולר, ומנהלת מו"מ להסדר חוב עם בעלי האג"ח".
עוד כותרת ראשית
"חנינה תמורת מידע על נעדר", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המדינה הסכימה לשחרר מהכלא שני אסירים פליליים אם המידע שהציעו למסור יוביל למציאת גופתו של הנעדר", נכתב בכותרת המשנה. הידיעה מופיעה גם בעיתונים האחרים.
ציטוט אחד
"לאחר שנכדו בן ה-13 של המלך ירה לעצמו ברגל, תהו רבים אם משפחת המלוכה אינה מחויבת עוד לחוק. 'נראה שהם מנהלים מסע הכפשה נגד עצמם', אומרת תושבת מדריד" (ציטוט מודגש מתוך כתבה של ה"גרדיאן" המתורגמת ב"הארץ", ועוסקת בקריסה התדמיתית של משפחת המלוכה הספרדית, שראשה יצא לצוד פילים בעיצומו של המשבר הכלכלי בארצו).
ענייני תקשורת
"ארגון העיתונאים החדש מציג: ועדי עובדים בשמונה כלי תקשורת", לשון כותרת ידיעה של חיים ביאור ב"דה-מרקר". "ארגון העיתונאים החדש הקים ועדי עובדים בשמונה גופי תקשורת", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". ידיעה דומה של רועי ברק מתפרסמת גם ב"גלובס".
"קשת משכה התלונה נגד 'ידיעות אחרונות'" ממועצת העיתונות ו"ארגונים חברתיים לרשות השנייה: 'מנעו הדרת נשים בקול-ברמה" הן כותרות ידיעות של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "קשת ביטלה את תלונתה נגד 'ידיעות אחרונות'", נכתב בכותרת ידיעה של רז שכניק בתחתית עמ' 22 של "ידיעות אחרונות". שכניק ועורכיו לא מוצאים מקום למסור לקוראים מידע רלבנטי כמו עילת הביטול: "ידיעות אחרונות" מחרים את מועצת העיתונות וסירב להגיב לתלונה נגדו.
אותו "ידיעות אחרונות" מתהדר בפרסום עם הלוגו הצהוב "חשיפה" בשער האחורי שלו. החשיפה: "בר בעירום מלא". הידיעה מבשרת כי "דוגמנית-העל הישראלית" הגיעה ל"הישג מרשים", והמהדורה הספרדית של מגזין נשים בינלאומי תקדיש לה "כתבת ענק מושקעת לאורך 37 עמודים, שבמרכזה תמונות חושפניות שלה". בתמונה המטושטשת נראית רפאלי שוכבת על בטנה כשהלוגו מסתיר את ישבנה. מדוע לא חולקים ב"ידיעות אחרונות" את ההישג המרשים עם הקוראים? משום שהעיתון פוריטני כשם שהוא צבוע, וצבוע כשהם שהוא צהוב.
אסף גילעם כותב בהרחבה ב"כלכליסט" על "חלון החיפוש הקטן ששווה מיליארד דולר", כדבר הכותרת על השער. "8 חברות ישראליות פיצחו את השיטה להשתלטות הוויראלית על שיטות החיפוש של משתמשי האינטרנט. בתחילה מציעים תוכנת תרגום, סמיילי או סרגל כלים מעוצב. בשלב השני המוצר ממוקם על המחשב האישי של המשתמש בתוספת חלון חיפוש. בשלב השלישי החברה גוזרת קופון מכל עסקה שבוצעה באמצעות חלון החיפוש. ככה עושים כסף מתיווך ברשת", נכתב בכותרת המשנה.
ב"24 שעות" כותבת סמדר שיר על שרה גנים, כתבת מקומון בפנסילבניה בת 24, שחשפה את פרשת ההתעללות המינית בילדים על-ידי מאמן הפוטבול של מכללת פן-סטייט וזכתה בפוליצר. גנים "ביקשה להזכיר לציבור הרחב שממצאיה נחשפו בזכות העזרה הקבועה שקיבלה מצוות העיתון", כותבת שיר. "באתר שלה היא מתארת יום עבודה שגרתי כשילוב לחוץ וצפוף בין מדיות שונות. 'ביום אחד', כתבה, 'אני מצלמת תמונות, עורכת סרטון וידיאו, כותבת מאמר, מעלה פוסט בטוויטר ומשדרת ברדיו. זה לא משנה באיזו דרך הסיפור מועבר מפני שבתוך תוכי אני נשארת אותו דבר – פשוט עיתונאית'".