שליט לוב מועמר קדאפי, בראיון בן 22 שניות שנתן אתמול לתחנת הטלוויזיה של לוב (צילום מסך)
לא אתנחתא, לא קומית
"צבא לוב הפגיז את המפגינים מהאוויר; יותר מ-600 הרוגים במהומות עד כה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "קדאפי מפציץ את עמו", נכתב בזו של "ישראל היום". "קורס" היא הכותרת הראשית של "מעריב", מיד אחרי כותרת המשנה "אפקט הדומינו מפורר את לוב". המלה "הנפילה", מתחת לתצלום משותף של שליטי לוב ומצרים, קדאפי ומובארכ, היא כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות", שמצטרף היום לעיתונים האחרים אחרי שאתמול דחק לפינת השער את המאורעות בלוב לטובת ידיעה על פיטורי מילואימניקים.
"קדאפי מרגיש את הסוף מתקרב – ומורה לצבאו לטבוח במפגינים ללא רחם", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". "יותר מ-500 נהרגו, חלקם בהפצצות מהאוויר. בנו של שליט לוב, סייף אל-אסלאם, התייצב מול מצלמות הטלוויזיה ואיים במלחמת אחים: 'אם ייפול המשטר, נהרות של דם יישפכו. מאות אלפי אנשים ייהרגו. אבא לא ברח, הוא מפקד על המערכה, עד הכדור האחרון". "לוב נמצאת על סף מלחמת אזרחים, מוקד המהומות עבר לטריפולי", נכתב במשנה לראשית של "הארץ".
"במשך 41 שנות שלטונו – תקופת השלטון הארוכה ביותר ממנה נהנה שליט כלשהו בעולם", כותב מנחם גנץ במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", "הפך קדאפי לסמל של רודנות אלימה וברוטלית שלא בוחלת באמצעים על מנת להשתיק התנגדות". גנץ אולי מגזים בתואר שהוא מחלק לתקופת שלטונו של קדאפי, אבל נראה שלא בתיאור אופיה.
לא רק רודן אלים וברוטלי, אלא גם אדם בלתי שפוי בעליל, כפי שעולה מהתיאורים המוכרים שגנץ חוזר ומגולל על פני כפולת עמודים. במשך שנות שלטונו "מועמר קדאפי סיפק לנו גם לא מעט אתנחתות קומיות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של גנץ.
על רקע התזכורות האלה מייאש ומזעזע להיזכר גם כי בשנה שעברה נבחרה לוב, ברוב גורף של 155 מדינות, לחברה במועצת זכויות האדם של האו"ם, או כי קדאפי הוא מייסדו של הפרס הבינלאומי למען זכויות אדם (שהאחרון לקבלו היא ראש ממשלת טורקיה, ארדואן). ועל רקע כל ההיסטוריה הזו, ועל רקע כל ההווה הזה, של מאות הרוגים בידי שליט מולדתם, כל-כך דוחה להיזכר בטון המשועשע – שגם היום לא נעלם לגמרי – שליווה תמיד את הדיווחים על האיש המתועב הזה.
"הסלמה בעימותים האלימים בלוב", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "מרחץ הדמים בלוב הזניק את מחיר הנפט ל-91 דולר לחבית", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "האלימות בלוב מאיימת על מקור ההכנסה העיקרי של המדינה", נכתב בכותרת המשנה במוסף "עסקים" של "מעריב". מחיר החבית עומד כבר על 104 דולר.
"ספק גדול אם הפסגה השנתית של הליגה-הערבית תתקיים, כמתוכנן, בסוף החודש הבא", כותב עקיבא אלדר במדורו הקבוע, "ביקורת גבולות", בחלק ב' של "הארץ". "מנהיגים רבים יודעים שאם ייסעו לבגדד, המארחת התורנית, לא יהיה להם לאן לחזור". בקריקטורה היומית של עמוס בידרמן המופיעה מעבר לדף נראים שליטי מצרים, לוב וטוניס כשהם נופלים ארצה ממטוס החג בשמים. ליד דלתו הפתוחה מביט בהם בחשש נשיא איראן, אחמדינג'אד.
תשומת הלב שמופנית ללוב מוסחת ממוקדי הכותרות האפשריים של הימים הבאים. בעמ' 5 של "ישראל היום" מצטטים כתבי העיתון את סוכנויות הידיעות ומדווחים כי נשיא תימן הודיע אתמול כי לא יפרוש עד לבחירות בעוד שנתיים והודה שהורה לירות במפגינים "רק כהגנה עצמית". דיווח על הנעשה במרוקו טוען כי ההפגנות בעד דמוקרטיה הפכו "לפרצי אלימות וביזה", אולם מקורו המפוקפק הוא השלטון עצמו (הלא-דמוקרטי).
בשולי עמ' 6 של "דה-מרקר" נכתב בידיעה קצרה כי "למרות נסיונם של פעילים מקומיים בסין לעורר מהפכת יסמין במדינה בהשראת המהפכות הדמוקרטיות במזרח התיכון, נראה שהממשלה הצליחה לדכא את ההתקוממות בשלביה המוקדמים לאחר שעצרה פעילים דמוקרטיים, חסמה הודעות טקסט שכללו את המלה 'יסמין' וצינזרה אתרי אינטרנט. מעטים בלבד הגיעו להפגנות שתוכננו שלשום, והפגנות נוספות לא נערכו ביום שני".
לא חילונית, חולנית
"ההתנגדות החולנית לביקורים באתרים שממזרח לקו שביתת הנשק נראית כחלק מחרם נרחב יותר של האזור כולו", כותב משה ארנס במדור הדעות של "הארץ" על רקע התנגדות בעלי טורים, "בהם גם כותבים בעיתון זה", ליוזמת שר החינוך לטיולי תלמידים אל מערת המכפלה. "בין שמדובר באריאל או בחברון, כף רגלם של הישראלים האלה, חסרי השורשים, לא תדרוך בהם. בעמדתם הם מחזקים את התעמולה הערבית, ולפיה טענות היהודים בדבר קשר היסטורי לארץ אינן אלא בדיות".
ארנס טועה. לא מדובר בבעלי אמונה מול חסרי שורשים, אלא במעמד של בעלי דת מול המחזיקים בדת אחרת. הנה באותו עמוד, מאמר המערכת של "הארץ" ממשיך במה שהפך כבר למסורת: שינון רפטטיבי של עיקרי אמונה במסווה של טור עיתונאי. הדת היא חלוקת הארץ, המשיח הוא הסכם שלום והאנטי-כרייסט הוא נתניהו. נושא המאמר היום הוא עזיבתו של עוזי ארד את משרת ראש המועצה לביטחון לאומי (המל"ל).
כבר בפתח המאמר חובט "הארץ" בנתניהו על שלא הצליח למנות את ארד לשגריר בלונדון ("חולשתו הגוברת" של נתניהו מול ליברמן, שטירפד את המינוי), ועל כך שארד עוזב את תפקידו ("נטישת מקורב כמו ארד משקפת משבר עמוק בתפקודו של נתניהו").
אלא שמינויו של ארד לשגריר היה ממילא מפסיק את כהונתו כראש המל"ל; כיצד ניתן לבקר את נתניהו על שלא הצליח להעביר את ארד מתפקידו ובה בעת לבקר אותו על שארד עזב את התפקיד? יתר על כן, הרקע לניסיון למנות את ארד לשגריר הוא, מן הסתם, רצונו של נתניהו להעבירו מתפקידו הנוכחי. אם כן, מדוע עזיבתו של ארד – כלומר מילוי מבוקשו של נתניהו – היא משבר תפקודי של נתניהו?
המאמר מוקדש, לכאורה, לסקירה היסטורית של פעילות המל"ל מאז הקמתה לפני תריסר שנים, ביקורת על שאינה ממלאת את ייעודה ומשפט מסכם הקובע כי "שיפור עבודת המטה ומינוי ראש מל"ל חזק ותכליתי ייאלצו להמתין לראש ממשלה אחר". מדוע בעצם? הרי גם לפי המאמר, המל"ל מעולם לא מילאה את ייעודה, ומדוע דווקא נתניהו אשם ולא כל ראשי הממשלה האחרים בתריסר שנים? (אגב, היום במדור הדעות של "מעריב", עפר שלח כותב כי מעמדה של המל"ל דווקא השתפר תחת שלטון נתניהו).
לפני המשפט המסכם מודפס במאמר המערכת של "הארץ" משפט אחר: "כשלונות הממשלה נובעים בעיקר מאופיו של נתניהו ומהקו-הלא-קו המדיני שלו". המשפט הזה הוא מפתח למאמר כולו, ואולי למאמרי הזמן האחרון כולם, דווקא מפני שאין לו קשר למשפט שלפניו או לזה שלאחריו. לא מדובר ברגע של היסח הדעת או ביטוי של רשלנות מקומית, אלא בקריעת מסך: המבנה של נימוקים וטיעונים הוא פסאדה בלבד. איפה הליגה נגד כפייה דתית כשצריך אותה.
איך כותבת באותו מדור ניבה לניר, בטור הקובל על כך ש"ממשלת נתניהו שותקת ומשותקת": "הניסיון לדלות הישג, תקווה או שמחה משתי שנות כהונת הממשלה כרוך בעוגמת נפש". ומי רוצה להיעגם.
הוונדטה של "מעריב"
ולא שחייבים כל הזמן להיות עגומים. הנה "נתניהו נגד ליברמן: ארגוני השמאל לא ייחקרו", נכתב בכותרת דיווח של מזל מועלם על שער "הארץ". "נתניהו נענה לדרישת השר גדעון סער לאפשר חופש הצבעה על יוזמת ישראל-ביתנו: 'צריך לחשוב מה העולם יגיד'", נכתב בכותרת המשנה. לפי מועלם, הסגת תמיכת הליכוד מהיוזמה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ארגוני השמאל וזכויות האדם "חורצת את דינה לגווע".
מועלם מזכירה עובדה נוספת: לפני שבועיים תמכה סיעת הליכוד בהקמת ועדת חקירה; למעשה שתיים. אחת ההצעות היתה של ח"כ דני דנון – מהליכוד. ועוד עובדה: נתניהו הצביע נגד היוזמה.
על רקע העובדות הללו, מוזר לקרוא כיצד מדווחים על העניין ב"מעריב": "הנקמה של נתניהו" היא הכותרת על השער, וההפניה קובעת כי "ליברמן ביטל בשידור חי את מינוי עוזי ארד לשגריר בלונדון? ראש הממשלה מחזיר לו בביטול חקירת ארגוני השמאל".
בינתיים, ב"ישראל היום" משתבחים בפעולה אחרת של ראש הממשלה. "מקבל מימון מממשלה זרה יוגדר 'סוכן זר', כמו בארה"ב", קובעת הכותרת עטורת המרכאות על השער. "רה"מ יוזם הרחבה של חוק חובת הדיווח על קבלת מימון מישות מדינית זרה, שעבר אתמול בכנסת", כותבים מתי טוכפלד וגדעון אלון בעיתון עצמו.
באותה ידיעה מצוטט "בכיר בסביבתו של נתניהו" כאומר שבניגוד לחוק ועדת החקירה של ישראל-ביתנו, ההרחבה לחוק חובת הדיווח היא "בעלת שיניים חדות וקשות". לא מצוין בידיעה מה הן השיניים הללו ומה משמעות ההגדרה "סוכן זר".
משחק הדמעות
"הדמעות של הדס שליט", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אחותו של גלעד יצאה בוכה מהרצאה של אלוף (מיל') שטרן: אמר לחיילים שהוא נגד החזרת החטוף בכל מחיר, ולא ידע שהיא באולם". הנה כל מה שפגום בסיקור העיתונאי של פרשת שליט: החייל השבוי הוא "גלעד", מי שמעז להביע עמדה אחרת מזו שמכתיב העיתון הוא נבל בעל כורחו (ידע שהיא באולם? נבל. לא ידע שהיא באולם? גם כן נבל), והעמדה שהעיתון מכתיב היא זו של הדמעות, לא של המלים.
אי-צדק פואטי
"הבוקר: שלב הטיעונים לעונש במשפט קצב", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "האם משה קצב צריך להישלח לשנים ארוכות לכלא", שואלת כותרת "ראש בראש", המדור הפותח את המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "כן", עונה סמדר שיר; נימוקיה: "אם בחרת או נבחרת ליהנות מכל ההטבות שכרוכות בכתר, עליך לשלם את המחיר: תמיד יהיו אנשים שיידעו מתי אתה משתין" ו"אולי הייתי הולכת לקראתו אילו ביקש סליחה, אילו הודה שאפילו נשיא המדינה הוא לא יותר מגבר חרמן שנכנע לאיבר הקטן". היא מסכמת: "רצית לשחק אותה כמו גבר – בבקשה".
מול הגבבה הוולגרית הזו וטיעוני השוק הללו עונה יגאל סרנה "לא" וכותב בנפש ולשון עשירות על מי ש"נהמת לבם באה לא אחת מיצר הנקם ואף מפחד מן האופל שבנפשם הם". על עצמו ש"טעמתי פעם קצה קצהו של כלא ולא אשכח", ועל קצב ש"תיעבתי את נפתוליו ושקריו ולא היה רגע שבו נטיתי לו חסד או חשתי חמלה" ו"גם אם ישתחרר בגיל 70 חייו ייוותרו בגבו". לפי הבלוג "ולווט אנדרגראונד", סרנה פוטר השבוע מ"ידיעות אחרונות" משום שהוא מקבל משכורת שאינה נמוכה דיה ("חתום על חוזה קיבוצי").
ענייני תקשורת
ב"גלובס" מדווח לי-אור אברבך על עוד קשיים במימוש מתווה העסקה שבמסגרתה רכש זכי רכיב את השליטה ב"מעריב". לפי אברבך, החלטת רכיב לפנות לגיוס הון בבורסה, "יחד עם העיכוב ושינוי מתווה העסקה הצפוי מול בנק הפועלים, מעידים כי שככל שעובר הזמן, בעל הבית החדש מבין טוב יותר את חומרת המצב בו שרוי העיתון, ואת גודל הזרמות ההון שיידרשו ממנו כדי להוביל לשיפור משמעותי במצבו.
"[...] ב-9 החודשים הראשונים של 2010 עמדו הפסדי העיתון על 65.8 מיליון שקל, והובילו את 'מעריב' להציג גירעון של 4.5 מיליון שקל בהון העצמי. יתרת המזומנים המצומקת של החברה, שעמדה בסוף ספטמבר האחרון על פחות מ-10 מיליון שקל – טרם השקעת רכיב – מעידה גם היא על הצורך האקוטי של החברה במזומנים, ועל הקשיים שבהם היא עלולה להיתקל בהחזר תשלומי החובות שלה. התחייבויותיה השוטפות של 'מעריב' לבנקים עמדו בסוף הרבעון השלישי אשתקד על כ-166 מיליון שקל".
"משרד התקשורת אישר את הקמתו של כבל אינטרנט נוסף שיחבר את ישראל עם אירופה", נכתב בכותרת על שער מוסף "עסקים" של "מעריב". "מזה 15 שנה שולטת חברת מד-נאוטילוס, בבעלות טלקום איטליה, במרבית התקשורת הבינלאומית העוברת בין ישראל לעולם", כותב הדר חורש בטור פרשנות, ומאשים את השליטה הבלעדית הזו בכך שמחירי הגלישה בישראל הם מהגבוהים בעולם.
חורש מדווח כי חברת טמרס-טלקום, בבעלות פויו זבלדוביץ', קיבלה היתר ממשרד התקשורת להנחת הכבל, יחד עם שותף בינלאומי גדול "ששמו טרם נמסר לפרסום". עלות המיזם נאמדת ב-300 מיליון שקל. חורש מזכיר גם כי חברת בזק-בינלאומי כבר קיבלה היתר להנחת כבל דומה, ואף החלה בעבודות.
ב"גלובס" מקדישה לילך סיגן את טורה לביקורת התקשורת: העורכת הבכירה מאשימה את העיתונים שהם מתעלמים מ"הסערה הגדולה והמסוכנת ביותר שהתרחשה בעולם הערבי" ומעדיפים להתעמק דווקא בסכסוך בין ליברמן לנתניהו. מה לעשות שבימים האחרונים כותרות העיתונים עוסקות באופן עקבי בסערה בעולם הערבי, ואילו הפוליטיקה הישראלית נדחקת לשוליים? איך כותבת סיגן, "עם המציאות הזאת נצטרך להתמודד".
"מסתמן: עמידרור יחליף את עוזי ארד", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". מי שהיה סמנכ"ל העיתון, נתן אשל, כבר מכהן כראש לשכתו של נתניהו. כעת "מסתמן" כי אחד מבכירי הפרשנים של העיתון יחצה גם הוא את הקווים. תחי הסימביוזה.