הדיל

הצטרפותה של קדימה לקואליציה בראשות בנימין נתניהו ממשיכה לעמוד בקדמת סדר היום של העיתונות הישראלית. "אחרי שלושה ימים של שבהם היגגו לנו ופירשנו לנו פרשנויות עד זרא, לא נשאר לי חשק להוסיף עוד מלים למדורה", נפתח טורו השבועי של אורי אליצור המודפס באופן חגיגי על שער המוסף "יומן" של "מקור ראשון". באופן סימבולי, מהפסקה אכן נשמטו מלה או שתיים, כפי שוודאי שמתם לב, אולם אליצור בכל זאת מוסיף כמה מלים למדורה:

"כולם מדברים על תדהמה והפתעה מוחלטת וסודיות של סיירת מטכ"ל, אבל העיתון שאתם קוראים היה כנראה היחיד במדינה שבכל זאת ידע. בעמוד השער של יום שישי שעבר, בידיעה של אריאל כהנא, נכתב ש'נתניהו בוחן אפשרויות פוליטיות בלתי צפויות שיחזירו את השד לבקבוק וימנעו הליכה לבחירות מוקדמות. ההערכה היא כי מדובר בצירוף קדימה לממשלה'".

"מקור ראשון" הוא העיתון היחיד שמנסה היום להעניק לטיפול שלו בענייני הקואליציה מוקד חדשותי, ולא רק רכילותי או פרשני. "ההבנות הסודיות בין נתניהו ומופז", מבטיחה הכותרת הראשית של "מקור ראשון". "התוכנית: חוק הגיוס יאושר. יהדות-התורה תפרוש. תיק הבריאות יימסר לקדימה", נכתב בכותרת המשנה, שמשוכפלת משום מה בכותרת משנה נוספת: "חשיפה: בכירים בליכוד ובקדימה אישרו ל'מקור ראשון' כי על-פי התוכנית, החוק שיחליף את חוק טל יגרום לפרישתה של הסיעה החרדית מהממשלה, והתיקים יתפנו לטובת השותפה הקואליציונית החדשה" (סופיה רון-מוריה).

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" ההתייחסות על השער לענייני מופז ונתניהו ממוקדת בראיון שהעניק מופז לשני העיתונים. "לא אכפת לי מה יגידו עלי" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "פעלתי נכון" היא הכותרת על שער "ישראל היום", "מופז עונה למבקרים בראיון מיוחד", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לראיון במוסף של העיתון של השותף הבכיר בקואליציה החדשה. "צריך אומץ לעמוד מול הביקורת". אכן, מופז יכול ללמוד מעיתונאי "ישראל היום" דבר או שניים ביכולת עמידה מופלאה מול ביקורת.

ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "חשש בארה"ב: האחדות מעלה את הסיכוי לתקיפה באיראן". "בבית-הלבן ביקשו מירושלים הבהרות על כניסתו של שאול מופז לממשלה. בשבוע הבא: ברק בוושינגטון", נכתב בכותרת המשנה לידיעה המרכזית, של אלי ברדנשטיין. באקט שפשרו אינו ברור, בוחרים ב"מעריב" לעטר את הכותרת בתמונה גדולה התופסת את מרכז השער ובה נראה מפקד חיל האוויר החדש בתא הטייס של F-15. "האלוף אמיר אשל מונה אתמול למפקד החדש של חיל האוויר במקומו של עידו נחושתן", נכתב בכיתוב התמונה, המצטט את אשל כאומר: "לפנינו עומדים מבחנים משמעותיים, ואנו מוכנים לכל משימה לה נידרש". בשישי הבא תצורף לעיתון מסכת אב"כ? עד אז מדווח חנן גרינברג בעמ' 2 כי "נתניהו החל לערוך דיון שבועי על מוכנות העורף". כותרת הגג היא "מכין את הקרקע".

גם ב"הארץ" מעדיפים לסקר את הפוליטיקה הישראלית דרך עיניים מערביות. ברם, בעיתון זה הנושא אינו תקיפה באיראן אלא הסכם עם הפלסטינים, בהתאם להעדפות המסורתיות של העיתון. "קלינטון לנתניהו: אחרי צירוף קדימה, אין עוד סיבות לעיכוב המשא-ומתן", נכתב בכותרת ידיעה של ברק רביד על השער. במדור הדעות משבח נחמיה שטרסלר את היציבות שמביאה עימה קואליציה רחבה. בכלל, בניגוד לצווחות של כמה מהפרשנים המקורבים לראש הממשלה, בניכוי כל הזעם המוצדק על השקרים הגסים שאפפו את המהלך של נתניהו ומופז (במיוחד מצדו של מופז), הרחבת הקואליציה התקבלה בתקשורת בסך-הכל באופן שנע בין אהדה ממש לחיוב האפשרויות שהמהלך פותח.

כך, בעוד שב"הארץ" מצפים מנתניהו לנצל את הקואליציה הרחבה שלו לקימומו של ריטואל הסכמי השלום, ב"מקור ראשון" דוחקים בו לנצל אותה כדי לשבור לימין. בהמשכו של טורו ב"יומן" דוחק אליצור בנתניהו להכשיר את הבנייה בשכונת האולפנה בבית-אל, שכן כעת הוא "לבדו מול משפט ההיסטוריה", ללא איומים פוליטיים. דא עקא, שההיגיון הפוליטי פועל כאן דווקא לטובת "הארץ": הקואליציה הרי התרחבה לשמאל, לא לימין.

כך או כך, ראש הממשלה קשוב לציפיות שיצר בשמאל ובימין. "היום: האולפנה; בשבוע הבא: חלופה לחוק טל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "רה"מ יכנס את היועמ"ש והשרים מופז, ברק, יעלון ובגין. ינסו למצוא פשרה שתמנע הרס בתים בבית-אל. החלו המגעים לגיבוש חוק שיאפשר גיוס חרדים", נכתב בכותרת המשנה.

ובכנסת: "ראש הממשלה והשרים יקיימו היום דיון מיוחד: פינוי בשכונת האולפנה או חוק שיעקוף את החלטות בג"ץ", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "עוקף נתניהו" היא הכותרת לידיעה באותו נושא ב"ידיעות אחרונות". "רה"מ ידון היום עם בכירי השרים בפתרון משבר האולפנה. אבל הח"כים מאחורי החוק שעוקף את הכרעות בג"ץ לא מתכוונים לחכות". "יוזמי חוק ההסדרה: נעלה אותו בשבוע הבא להצבעה בכנסת כדי למנוע פינוי גבעת האולפנה", נכתב בכותרות הגג והמשנה.

ועוד ב"ידיעות אחרונות": "כניסתה של קדימה לממשלת האחדות יצרה אולי יציבות קואליציונית, אבל גרמה לבעיה חמורה אחרת בכנסת: השרים והח"כים גילו לפתע כי מכיוון שבאופוזיציה נותרו רק 26 ח"כים, יהיה להם קשה מאוד למצוא עם מי להתקזז כדי להעדר מההצבעות במליאה", כותב צביקה ברוט. "המשמעות העגומה היא: אין יותר טיסות לחו"ל, סיורים בשטח או עבודה מחוץ לכנסת בזמן ההצבעות במליאה".

"זה לא טוב לישראל ולא טוב לו", כותב עוד אליצור על הקואליציה הרחבה ועל כוחו הפוליטי המתעצם של נתניהו. "הממשלה החדשה דומה קצת למבני הפירמידה של הטייקונים הגדולים [...] לא בריא למשק שקודקוד אחד שולט באימפריה ענקית רבת שותפים, ודווקא מכיוון שהם רבים כל-כך, לכל אחד מהם בנפרד יש מעט מאוד השפעה על הנעשה בשותפות [...] זה לא טוב גם לו עצמו, כי הניסיון מלמד שנתניהו במיטבו כאשר הוא זהיר ומדוד, מרבה להתייעץ ומתמרן בין לחצים מכיוונים שונים, ואילו כאשר הוא זחוח, בלתי תלוי ולא מקשיב, הוא מאבד את קסמו וכשרונו ועושה שגיאות".

ובינתיים, בקריית-מלאכי

"ראש העיר ניצל מינית עוד נשים", נכתב באותיות גדולות בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד הלוגו הצהוב "חשד". "המשטרה חושדת שלראש עיריית קריית-מלאכי, מוטי מלכה, היתה שיטה: כשנשים קשות יום ביקשו את עזרתו, הוא דרש מהן לקיים עימו יחסי מין. ג', שהתלוננה על אונס, אמרה למקורביה: 'אני יודעת על לפחות עוד שתי קורבנות וקוראת להן ללכת למשטרה'". גם על שער "ישראל היום" מודפסת כותרת: "המשטרה חושדת: ראש העיר פגע בנשים נוספות". ועל שער "מעריב": "ראש עיריית קריית-מלאכי: היו יחסי מין, אבל בהסכמה'". "מקור ראשון" מוותר על התייחסות בשער לפרשה.

"קשר השתיקה הזה נמשך זמן ארוך מאוד", כותב מתן צורי בעמ' 2 של "ידיעות אחרונות". "השמועות על כך שראש העיר מוטי מלכה, ממלא-מקומו יוסי סולימני ואחרים מעורבים לכאורה באונס ובניצול מיני של אשה קשת יום עברו מפה לאוזן ונפוצו במהרה ברחבי קריית-מלאכי. ובכל זאת, איש לא יזם תלונה למשטרה. 'זה בדיוק כמו שקרה עם משה קצב', אמר אתמול גורם בעירייה, 'גם אז שהתפוצצה הפרשה אף אחד לא היה מופתע'". מדוע אף אחד לא דיבר, לא חברי מועצה, לא רבנים ולא דמויות אחרות שנחשפו למעשי הפשע לכאורה? "גם חשוב לזכור שראש העיר מלכה נחשב לאדם אהוד בעיר", פותח צורי בניסיון להשיב.

ב"מעריב" מראיין ליאור אבני את בעלה של הקורבן לכאורה של ראש העיר: "הבעל הוסיף כי אף שידע כי לכאורה ראש העיר מנצל מינית את אשתו, הוא בחר להבליג ולשתוק. הוא ציין עוד כי החקירה הנוכחית לא החלה בעקבות תלונה שהוא או רעייתו הגישו במשטרה. 'לא רציתי להתעמת עם ראש העיר', הוא אומר, 'התלונה נגד ראש העיר בכלל לא הגיעה מאיתנו. לנו לא היה שום רצון להתלונן נגדו. כנראה שמישהו אחר פתח את הפה במשטרה, ואז החלה החקירה'".

ועל שער "הארץ", אחת משלוש הכותרות תחת הלוגו "מיוחד ל'הארץ'", מוסרת כי "עו"ד ציון אמיר תושאל במשטרה בגלל עדות המתלוננת על האונס בקריית-מלאכי: 'פניתי אליו לפני שנה וחצי וסיפרתי על המקרים, וכעת הוא מייצג את ראש העיר'".

נישואים

"בעקבות אובמה, שרים וח"כים: לבחון נישואים חד-מיניים", לשון הכותרת הראשית של "הארץ", המנסה לייצר סדר יום אחר, לגמרי, מזה של העיתונים האחרים. המציאות, עולה מהידיעה עצמה, אינה ממהרת לשתף פעולה. "השר שטייניץ: 'אני מבין את הצורך של אנשים בקהילה לחיות ביחד'", נכתב בכותרת המשנה. ושטייניץ, "מתארח בתא הגאה של הליכוד בתל-אביב", מככב בתמונה המרכזית על השער, אולם הידיעה עצמה (אילן ליאור, יהונתן ליס ואופיר בר-זהר) נפתחת בתיאור דברים שאמר שר האוצר באותו ביקור: "אם הייתי צריך להצביע על זה היום, אני מניח שהייתי מתנגד. אני בכלל בישראל בעד נישואים דתיים, ברבנות", הוא אומר.

"בפוליטיקת הזהויות המורכבת והבלתי צפויה של ארה"ב, המחווה הדרמטית של אובמה כלפי אגף אחד במפלגה הדמוקרטית עלולה לסבך אותו עם אגף אחר", כותבת יעל שטרנהל בטור פרשנות. "מרבית השחורים וההיספנים, שבלעדיהם אובמה אינו יכול להיבחר, מתנגדים לנישואים חד-מיניים. התנגדותם נטועה בסיבות תרבותיות ודתיות עמוקות, ולמרות שינוי מסוים שמתחולל בעמדותיהם עם הזמן, היא עדיין שרירה וקיימת".

אלימות

הדרמה הפוליטית קטעה באיבה לא רק את הכנותיהם של העיתונים לבחירות, אלא גם, מסתבר, את גל הפשע שהכריזו עליו בתחילת השבוע בעקבות כמה מקרי רצח שאירעו בסוף-השבוע הקודם. זו הסחת דעת מבורכת, שכן הטיפול העיתונאי העונתי באלימות רחוב הוא בעצמו, בדרך כלל, אלים ומזיק. עם זאת, מאחר שהאלימות עצמה נותרה עימנו, גם אם לא בממדים הסנסציוניים שהעיתונים (ולפעמים המשטרה) מנסים למכור לנו, יש טעם שהעורכים לא יחכו לרצח חסר הטעם הבא, אלא יעניקו לתופעה של אלימות אזרחית רצחנית תשומת לב עמוקה ומתמשכת. הם מסוגלים לעשות זאת בקלות: שיקראו לזה בינם לבינם "בר רפאלי".

ב"מעריב" סימנו בתחילת השבוע נתיב מבטיח לטיפול עיתונאי כזה: עורכי העיתון הפנו את הזרקור לעובדה שאירועים אלימים רבים מתרחשים בגינות ציבוריות. זו אינה מציאות טריוויאלית, אלא סוגיה הדורשת פיצוח. היא מזמינה ניתוח תכנוני, כלכלי וחברתי, ובצדה אפשרות להסקת מסקנות וקריאה לפעולות מעשיות. במקומון "חולון-בת-ים" של "מעריב" מגישים היום פרויקט המנסה לצעוד בכיוון הזה, למפות את אזורי הסכנה ולשרטט את אופן ההתמודדות העירונית, אולם משאביו של העיתון מוגבלים עד כדי גיחוך ומדובר רק בקריאת כיוון.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", בימה בעלת עורף קשוח יותר, מסמנים כיוון אחר: גדעון מרון כותב על שהות של חודש בטייבה, עשר דקות מכפר-סבא, "המערב הפרוע של ישראל", "עם יותר מ-70 נרצחים ב-20 שנות סכסוך דמים בין שתי משפחות יריבות". דיון בסוגיית האלימות בחברה הישראלית שלא יכלול התייחסות לחברה הערבית יהיה חסר תוחלת. כל הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על החלק היחסי המבהיל של ערביי ישראל בעקומת מקרי הרצח והאלימות, ביחס הפוך למידת תשומת הלב שמשקיעה בהם התקשורת המרכזית.

במקום לאפסן את לוגו היד האוחזת בסכין ואת טורי העצבנות והנהי רק כדי לשלוף אותם מחדש אחרי עוד שבת עקובה מדם, העיתונות המרכזית יכולה לתרום משהו לכך שהשבת הזו תתרחק עוד יותר.

פינת המטפורה

"לא רק דגי אמנון", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עמיר בן-דוד ב"ידיעות אחרונות". "באחרונה התגלו בכינרת עוד שני סוגי דגים המתעוורים בגלל מחלה מסתורית. משרד החקלאות: 'מחלת העיניים מוכרת ונמצאת בבדיקה'".

ענייני תקשורת

מסימני האפוקליפסה: המדור היהיר והמטומבל "ועדת המדרוג" עדיין מתפרסם במוסף "הארץ".

טורו הקבוע של יאיר לפיד במגזין סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" ממשיך להשיל מעליו כל מסווה להיותו תעמולת בחירות לכל דבר ועניין. זו אינה רק עבירה על חוקי האתיקה ויריקה בפרצופם של הקוראים, אלא גם הפרה בוטה של ההבטחה שנתן לפיד עצמו, שלפיה הטור לא יעסוק בהתנהלותו הפוליטית, אלא בחייו האישיים. זו, כמובן, היתה הבטחה בלתי אפשרית: ככותב טור וכפוליטיקאי יאיר לפיד מוכר מוצר אחד בלבד, אותו עצמו. ממילא לא ניתן להשאיר את סיפורי מעמד הביניים שלו לעיתון ואת האידיאולוגיה והמצע לכנסים. מה גם שהיותו של לפיד חבר במעמד הביניים או בעל אידיאולוגיה כלשהי הם ממילא המצאה ספרותית. בונוס: כמה מלים על טורו הקודם של לפיד.

גם ביום שישי זה מככב אליעד שרגא בהקשר שלילי ביותר על שער מוסף "עסקים" של "מעריב", והסיפור גם זוכה להפניה לא צנועה משער העיתון. על הכתבה חתום גידי ליפקין, מי שבא לעיתון מספורט "ידיעות אחרונות", שם היה אחד מכתביו של ניר חפץ, העורך הנוכחי של "מעריב". בשישי שעבר החל העיתון להציג בהבלטה את סיפורה של תביעה המתנהלת נגד שרגא, ועשה זאת באופן שהזכיר את הטיפול של "ידיעות אחרונות" בתביעתה של עוזרת הבית את הזוג נתניהו. דהיינו: כתבה הנשענת אך ורק על המסמכים המשפטיים, אולם מוגשת באופן המודגש ביותר האפשרי, ובמלים אחרות: אריזה של חיסול חשבונות. דבר התביעה כיכב בהבלטה במהלך השבוע באתר האינטרנט של העיתון, וכעת חוזר לקדמת הבמה במוסף המודפס.

מוסף "עסקים" הוא החוליה החלשה של "מעריב", לא רק מבחינת עצם התוכן העיתונאי, אלא גם מבחינת יכולת העמידה הלא קיימת בפני האינטרסים של בעל הבית, נוחי דנקנר. במדור זה הודגם פעמים רבות כיצד המוסף מדגיש תכנים הנוחים לאג'נדה של דנקנר ומצניע כאלה שאינם נוחים לה. ההתנהלות הזו מודגמת כעת באופן בוטה גם בסיקור הכמעט בלתי קיים במוסף של ההתרסקות הבורסאית של תאגיד אי.די.בי של דנקנר.

האיבה בין התנועה לאיכות השלטון, שאלעד שרגא עומד בראשה, לתאגיד של דנקנר, על רקע הקמפיין של התנועה נגד הריכוזיות, היא מן המפורסמות. האופן שבו מסקרים ב"מעריב" את הטענות נגד שרגא, גם בהשוואה לאופן שבו מסוקר הנושא בעיתונים אחרים וגם בהשוואה לאופן שבו מטפלים ב"מעריב" בעניינים קצת יותר מהותיים, מעורר חשד למעורבותם של שיקולים זרים בהכרעות העורכים במקרה זה.

מזל טוב ל"מקור ראשון", שאליו מצורף היום מוסף "שבת הגדול", הרחבה של מוסף "שבת" המצוין של העיתון, הנערך על-ידי יואב שורק, מי שערך עד לא מזמן את "שבת" (והעביר את התפקיד לעורך הנוכחי המוצלח, אלחנן ניר). "מוסף הגות יהודית. שלוש פעמים בשנה", נכתב על שער המוסף החדש.

ב"הארץ" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על התמודדות העיתונאים עם עלייתה של המפלגה הנאצית ביוון.

"את יודעת מה מדהים בעיני, ברדיו?", משיב בני בשן לשאלה בראיון במוסף "הארץ", "כמות האנשים היפים והחכמים והרגישים שעולים אצלנו לשידור, זה כאילו יש עוד מדינה סודית שאף אחד לא מדבר עליה. אני רואה ברחוב מה קורה, ופתאום עולים אצלי בשידור כל מיני, ומקריאים יונה וולך ונתן זך ומדברים ומתרגשים, וכאילו - איפה כל האנשים האלה?".