הרפז

"מערכת הביטחון מודיעה בתדהמה", נכתב בכותרת כתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ". "הלסת שלי נשמטה 20 פעם לפחות בכל ראיון", אמר הבמאי דרור מורה לנירית אנדרמן על הראיונות שערך עם שישה ראשי שב"כ, ושנערכו לסרט אהוב הביקורת "שומרי הסף". כל השישה, כותבת אנדרמן, "מודים בסרט כי הסיטואציה של הכיבוש גורמת נזקים אדירים גם לצד החזק במשוואה" ("מי שעוזב את שירות הביטחון ונושא עימו את זכר הפשיטות הליליות לבתים של משפחות מבוהלות – 'הופך להיות שמאלן קצת'", היא מצטטת את עמי אילון).

"אגב, אני לא חושב שהם מביעים דעות פוליטיות בסרט", אומר מורה על מרואייניו, "אני לא חושב שהם באים משמאל או מימין, אלא שהם מאוד פרגמטים, ומדברים מתוך הבנה עמוקה של מה הסכסוך הזה גבה, גובה וימשיך לגבות אם הכל ימשיך להתנהל כפי שהוא מתנהל. הם מכירים את זה, הם השתמשו בכוח, הם עשו בשליחותנו כל מה שאפשר כדי לדכא את הדבר הזה, והם באים היום ואומרים, 'די, אי-אפשר יותר, מספיק עם הכוח, זה לא עובד, וזה גם לא יעבוד'. הבעיה היא שהדרג המדיני והפוליטי שצריך להחליט לאן הוא רוצה לקחת את המדינה הזאת לא תמיד ממלא את תפקידו. עם זאת, חשוב לי שלא ייצא מזה שהצד הפלסטיני הוא פרטנר נפלא. זה לא המצב. אבל מה שהם אומרים זה שקודם כל אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו".

אם "שומרי הסף" יזכה באוסקר לסרט התיעודי, ידיעות בעניין ודאי יתפרסמו בעמודים הראשיים של העיתונים. היום מוקדשים אלו באופן אקסקלוסיבי לדו"ח שהתפרסם אתמול ועוסק בנעשה בלשכות הפנימיות ביותר של מערכת הביטחון, דו"ח מבקר המדינה על אודות מה שנודע כ"פרשת הרפז" ועניינו היחסים העכורים בין לשכות שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי. "פוטש לא היה, לכלוכים היו גם היו" היא הכותרת הראשית של "גלובס" המובילה לטור של יובל יועז. נדמה שזהו סיכום ממצה של הדו"ח, וממילא הדבר מעורר מחשבה באשר לעיתונות הישראלית, שהקדישה משאבים ותשומת לב נרחבים כל-כך לעיסוק בלכלוכים הללו.

ואולם, ההיבט הבולט יותר בסיקור של אותה "פרשת הרפז" לא היה דווקא תשומת הלב המופרזת למה שהוא במובנים רבים חומר למדורי הרכילות, אלא עובדת ההתגייסות של כותבים שונים שכיסו את הפרשה לטובת צד זה או אחר. כך בלטו במחנה ברק דן מרגלית ("ישראל היום") ורונן ברגמן ("ידיעות אחרונות", שם לא הרבה לכתוב על הפרשה), שאף כתבו ספר בעניין ("הבור", שבגינו הודיע כעת בועז הרפז כי יתבע אותם דיבה), ולצדם ארי שביט ואלוף בן מ"הארץ", שבמאמרים נסערים באופן פתטי מעט הודיעו על "מרד גנרלים" ו"פוטש בקריה". מנגד, במחנה אשכנזי (או אולי מחנה בניהו), בלטו בעיתונים בן כספית ב"מעריב" ואמיר אורן ב"הארץ", ובמידה מסוימת גם יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" (שעובד ככתב ולא כפרשן).

"דו"ח הרפז הסופי: לשכת אשכנזי אספה בידיעתו מידע מכפיש על שר הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", הבוחר להבליט בכותרת את הביקורת על אשכנזי. על הידיעה הראשית חתום עמוס הראל, מי שלא זוהה באף שלב של סיקור הפרשה עם אחד מהצדדים המעורבים (ולא הידרדר לדרמטיזציה שאיפיינה כמעט את כל הכותבים האחרים בעיתון על הפרשה), אולם נטה לקבוע כי אשמתו של אשכנזי גדולה יותר – כפי שאכן קובע הדו"ח, וכפי שכותב הראל גם היום בפתח דבריו. העובדה כי פרשנותו של הראל קלעה יותר מזו של עיתונאים שהרבו לכתוב את דעתם על הפרשה "ממקור ראשון" מוכיחה כי קרבה לבעלי העניין מבטיחה עניין, אבל לאו דווקא מידע.

"המבקר קובע כי לשכת אשכנזי אספה מידע מכפיש על שר הביטחון אהוד ברק וסביבתו 'בידיעה ולו חלקית' של הרמטכ"ל לשעבר", כותב הראל. "המבקר אמנם מותח ביקורת על התנהלות ברק ביחסיו עם אשכנזי, אך הוא קובע שהפגמים בהתנהלות השר אינם יכולים להצדיק התנהגות כזו של הדרג הצבאי כלפי הדרג המדיני הנבחר. בכיר במשרד המבקר אמר ל'הארץ' כי זה 'לבו של הדו"ח' בן 294 העמודים".

"ההערכה היא כי לא תיפתח חקירה פלילית", מדווח עוד הראל. כותרת טור הפרשנות שלו היא "נדרשת חקירה פלילית" (מומלץ לקרוא את כולו). אלוף בן הגון דיו להזכיר כי כתב בעבר שיש קשר קצינים נגד ברק, אולם המלה "טעיתי" אינה מופיעה בטורו. בכל זאת הטור מעניין כשהוא דן בסוגיה הרחבה יותר של יחסי הדרג המדיני והצבאי. בולט בהעדרו טור של ארי שביט, המחמיץ את ההזדמנות להכות על חטא קביעותיו הדומות, והלא נכונות. מנגד, כן מתפרסם טור של אמיר אורן, שעבורו פרסום הדו"ח אינו סוף פסוק. הדו"ח, הוא קובע, אינו נכון, ואשמתם של ברק – וגם של נתניהו – רבה וגדולה. באופן אירוני, כותרת הטור הסמוך, של גידי וייץ, היא "להקת המעודדות של אשכנזי" (חברים בלהקה, על-פי חומרי החקירה שמהם מצטט וייץ: רוני דניאל ואמנון אברמוביץ', מי שפירסמו את מסמך הרפז, אז מסמך גלנט, ועוררו את חלקה הפומבי של הפרשה).

פרשני "הארץ" הם המצטיינים מבין הפרשנים בעיתונים היום בניסיון להתייחס לסיפורים הגדולים שמעבר לסקנדל הפיקנטי – יחסי המשילות בין הדרגים ברמה העקרונית והוויכוח על אודות התקיפה באיראן ברמה האסטרטגית.

"דו"ח מלחמה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הסיקור היום נראה כמשתדל להיות סימטרי, בניגוד לציטטה שמביא הראל מפיו של אותו "בכיר במשרד המבקר". ממילא ניתן לראות במוצר שמגיש היום "ידיעות" כזה החובט בברק. "כאשר התפרסם דו"ח המבקר אתמול, השאלה שרבים שאלו היא מי חטף בדו"ח יותר, אהוד ברק או גבי אשכנזי", כותב נחום ברנע. "[...] עם כל הכבוד, לא זאת השאלה". ברנע מחלק לברק ואשכנזי מנה שווה, וחותם בבקשה "להעביר דף". איתן הבר קובע לעומתו כי מדובר ב"דו"ח נורא" וחסר תקדים, אולם אינו מלווה קביעה זו בתובנות חדשות או מעניינות. הפרשן הצבאי הבכיר אלכס פישמן מדגיש את חומרת מעשיו של מחנה אשכנזי ("תת-תרבות עבריינית"). שמעון שיפר, המוגלה למדור הדעות, חריף עוד יותר בהתבטאויותיו; האשם העיקרי שלו הוא בנימין נתניהו. טור של רונן ברגמן לא מתפרסם.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא ציטוט מהדו"ח: "מערכת היחסים בין הלשכות לא יכולה להצדיק התנהלות של דרג צבאי כלפי דרג מדיני נבחר באיסוף המידע על השר ברק בידיעה – ולו חלקית – של הרמטכ"ל". בולט בהיעדרו: כספית, שכבר אינו עובד בעיתו ומחמיץ הזדמנות להכות על חטא. בידיעה הראשית כותב עמיר רפפורט כי בידיו מסמך עדות של הרפז שלא התפרסם ובו הוא טוען כי הוא "חייל בצבא אשכנזי". בהתחשב במידת האמינות שמייחסים להרפז אנשי המבקר והעיתונאים, כולל רפפורט עצמו, לא ברור מה ערכה של עדות זו, ובכל אופן, כפי שגם רפפורט כותב, "היועץ וינשטיין אינו נוטה להורות על פתיחת חקירה פלילית".

בטורי הפרשנות הפזורים בעיתון חתום בן-דרור ימיני על טור מיותר ותמוה במיוחד ממי שמציג עצמו כעיתונאי, ולפיו אין טעם בפרסום הדו"ח, כי "אם מישהו חושב שחשיפה תגרום לשינוי [...] טעות בידו" (כרגיל אצל ימיני, הטור מסתיים בהסתייגות מתוכנו); פרופ' סוזי נבות, החתומה על הפרשנות המשפטית, מאמצת את הגישה שלפיה הסיפור "לא סימטרי" וממילא היחס לאשכנזי ואנשיו צריך להיות מחמיר הרבה יותר, ואילו אמנון לורד מנצל את ההזדמנות כדי לקבוע כי הצמרת הבטחונית מורכבת מאנשים בעייתיים – כמו למשל יובל דיסקין, שהעז למתוח ביקורת על בנימין נתניהו. לעיתון מצורף, במקום מוסף "המגזין", גיליון ובו עיקרי הדו"ח. זו החלטה משובחת.

"התנהגות לא ראויה" היא כותרתו הראשית של "ישראל היום", לצד תצלום של גבי אשכנזי, מתחרה אפשרי לנתניהו עם תום תקופת הצינון. ברק, שתקופת המתיחות ביחסיו עם נתניהו חלפה עברה לה, ממוקם בתצלום קטן יותר בתחתית המסגרת. כותרת המשנה קוראת לחקירה פלילית. ההפניות לטורי הפרשנות מתחרות במציאת מלות תואר מעליבות יותר להתנהלות המתוארת בדו"ח. מרגלית כותב כמובן כי אשמתו של אשכנזי הוכחה מעבר לכל ספק ("תרבות של מזימה וקנוניה") וכי ברק חטא רק בכך ש"נהג לא כשורה". "לא פוטש, אבל פסול" היא כותרת הכפולה הפותחת, המוכיחה כי ב"ישראל היום" מועסקים נותני הכותרות הגרועים ביותר, ללא תחרות.

ראויה לציון ידיעה קטנה בעמ' 5, המדווחת על הביקורת שמתח המבקר על אי-ההתערבות של נתניהו במאבק בין הרמטכ"ל לשר הביטחון. גם הפרשן המשפטי של "ישראל היום", אביעד הכהן, קורא לפתוח בחקירה פלילית. דרור אידר חובט, בצדק, באמנון אברמוביץ' (מורן שריר משלים את התמונה בטיפול שהוא מעניק לרוני דניאל בטור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ").

ואילו מרדכי גילת כותב: "מסמך הרפז הוא נייר עלוב, שקרי על פניו, שבכמה שיחות טלפון פשוטות – אחת עם אייל ארד – אפשר היה לדעת שהוא מפוברק". ממילא גילת טועה. הרי אם אפשר היה להוכיח שהמסמך מפוברק בכמה שיחות טלפון פשוטות, הוא לא היה מתפרסם והפרשה לא היתה יוצאת לאור. אי-אפשר היה להוכיח אמיתותו של מסמך מזויף בשיחת טלפון אחת עם מי שהוכתם כמחברו, מאותה סיבה שאיש סתרים נכלולי הצליח לסובב על אצבעו את מפקד הצבא ולשכתו, שר ביטחון נכנס לסחרור משתק מערכת וראש ממשלה עמד מן הצד ולא נקף אצבע.

בחירות 2013

"לבני, יחימוביץ' ולפיד נפגשו אמש", נכתב בכותרת משנה על שער "ידיעות אחרונות" מתחת לכותרת "פגישה לילית". "הערכות: יתקשו להגיע להסכמה על היערכות משותפת מול נתניהו". ואם ב"ידיעות אחרונות" מעריכים כך, נראה שלנתניהו אין מה לחשוש.

"המשטרה בדקה חשד שנתניהו קיבל כסף מאיש עסקים באמצעות נהגו", נכתב בכותרת דיווח של עפרה אידלמן בשער "הארץ". אידלמן מסתמכת על פרסום אתמול בערוץ 10. "המשטרה בדקה את החשד שהתעורר בעת בדיקת פרשת ביבי-טורס במשרד מבקר המדינה, והגיעה למסקנה כי אין תשתית ראייתית לפתיחת חקירה פלילית נגדו. מסקנתה נבחנת כעת על-ידי צוות מיוחד בפרקליטות המדינה, לצד מידע נוסף שהועבר ממשרד המבקר לגבי נסיעות נתניהו לחו"ל כחבר-כנסת".

וב"גלריה" כותב נעם בן-זאב על העדרן של האמנות והיצירה ממצעי המפלגות.

כותרות כלכליות

"מסודרים במגזר הציבורי: השכר בנמלים טיפס ב-17.5% בשנתיים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", השאובה מדו"ח הממונה על השכר שהתפרסם אתמול ומתמקדת באחד הנושאים האהובים על העיתון: העובדים החזקים במגזר הציבורי. "פערי שכר קיצוניים, תמריצים הניתנים לעובדים בלי הבטחת תועלת לציבור ועובדים המרוויחים קרוב לשכר המינימום – כך נראה המגזר הציבורי בישראל בדו"ח השכר ל-2011 שהתפרסם אתמול", נפתחת הידיעה המרכזית בסיקור המקיף של הדו"ח שמציע היום העיתון. בין השאר מדווח נתי טוקר על חריגות השכר ברשות השידור.

ב"כלכליסט", לעומת זאת, מעניקים את מרכז הבמה למי שהיה (ועודנו?) הכוכב הראשי של "דה-מרקר". "דנקנר מבקש דחייה של עד 15 שנים בהחזר החוב", נכתב בכותרתו הראשית של העיתון. "למרות ההתעקשויות של קבוצת אי.די.בי כי היא לא נזקקת להסדר חוב, הגיש אתמול נוחי דנקנר למשקיעים המוסדיים הצעה הכוללת דחיית תשלומים ב-5–15 שנים מהיום בתמורה לתשלום ריבית גבוהה יותר", נכתב בכותרת המשנה אחרי הלוגו "בלעדי ל'כלכליסט'". גם ב"כלכליסט" מתפרסם סיקור של דו"ח השכר. "למה פועל בנמל משתכר פי 10 מקופאית בסופר", נכתב בכותרת "ניתוח 'כלכליסט'" מאת שאול אמסטרדמסקי.

גם ב"דה-מרקר" יש התייחסות לנעשה באי.די.בי. "נוחי דנקנר מביט על הפירמידה שהרכיב באי.די.בי ועיניו כלות", מתפייט עמי גינזבורג בפתח טור ביקורת על מהלכים ("תחבולות") שונים שמבצע דנקנר כדי להתמודד עם החובות העצומים של חברת האחזקות שבשליטתו, ובהם "עסקת בעלי עניין תמוהה למדי" שבמסגרתה אמורה כור לרכוש את כלל-ביטוח. גינזבורג מעיר על הברור מאליו: במהלך שנועד לנסות לסתום חובות עתק בחברת האחזקות שבמעלה הפירמידה, הטובה הטמונה לחברות המוכרות והנמכרות עצמן – מפוקפקת. ביקורת חריפה יותר נפרשת על פני כפולת עמודים במדור שוק ההון ב"כלכליסט".

ביקורת על העסקה מצוטטת גם מפיו של אנליסט בידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב", היכן שעד לפני זמן לא רב אי-אפשרהיהלמצואמלהרעהעלדנקנרוענייניו. רק במוסף "ממון" נותרה אותה רוח חנפה. "דנקנר רוצה למכור לעצמו את כלל-ביטוח. האם זה חכם?", שואלת ההפניה על השער, וכותרת טור הפרשנות עונה: "הפעם זה הגיוני". הפרשן והמדווח, רועי ברגמן, כותב על עסקה עם "פוטנציאל אמיתי להצלחה". גם הדיווח וגם הפרשנות מציגים עולם הפוך, כזה שבו טובתו של איל ההון היא הראשונה, אחריו זו של חברות האחזקה הלא יצרניות שלו, אחריהן זו של החברות הריאליות ובסוף זו של המשקיעים והציבור.

ובחזית מאבק העובדים בפלאפון: "הנהלת פלאפון וההסתדרות הסכימו לספור יחד את העובדים שהתאגדו בהסתדרות", מדווחת כותרת ידיעה של חיים ביאור ב"דה-מרקר". כותרת דומה מתפרסמת ב"כלכליסט" (מיקי פלד ואתי לוי) ואפילו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", לידיעה קצרה של נעם ברקן. ידיעה דומה וקצרה יותר של ברקן, הפותחת במלים "היסטוריה בענף הסלולר הישראלי", הגיעה עד ל"ידיעות אחרונות", לשוליו של העמוד הלפני אחרון.

עוד בענייני זכויות עובדים: "לא נמשיך ביבוא עובדי בניין מסין – כדי למנוע סחר בבני-אדם", נכתב בכותרת כתבה של הילה ויסברג ב"דה-מרקר", ציטוט של מנכ"ל רשות הההגירה אמנון בן-עמי, ש"מתעקש שעובדי בניין יבואו לישראל רק במסגרת הסכמים עם מדינותיהם, באופן שימנע מחברות כוח אדם לגבות מהם תשלומים גבוהים". לפי כותרת המשנה, התאחדות הקבלנים טוענת ש"בעקבות הסכמים עם בולגריה באו לישראל רק מאות עובדים – ונוצר מחסור בידיים עובדות".

ובחזרה לדו"ח השכר, שי ניב כותב ב"גלובס" את הטור המעניין ביותר על הדו"ח שקראתי בעיתונות ביומיים האחרונים: "שנים ספורות מהיום, והדו"ח של הממונה על השכר יקבל לכל היותר עמוד פנימי יחיד בעיתונים, בלי כותרות גדולות וזועקות בשער. זה יקרה כשהנתבים הוותיקים בנמלים ייצאו לפנסיה, כמו אותו נהג אוטובוס מפורסם מחברת החשמל או המציל מעיריית תל-אביב שנהגו לככב בטבלאות האקסל של האוצר. כשאלה ילכו הביתה, יישארו המספרים המשעממים, אלה שמספרים את הסיפור האמיתי של המגזר הציבורי. יישארו העובדים הסוציאליים שנזקקים בעצמם להשלמת הכנסה, כמו 30% מהסקטור הזה, יישארו השוטרים בשכר של 5,000 שקל בזמן שהמפכ"ל שלהם מרוויח 81 אלף שקל, ויישארו כל אותן נשים שמרוויחות הרבה פחות מחבריהן הגברים, שממילא מביאים הביתה שכר נמוך עד בינוני.

"כן, יישארו גם עובדי נמל המכונים דור ב', עם משכורת ממוצעת של 17 אלף שקל בחודש. רחמנא ליצלן, מנופאי עם משכורת של רואה-חשבון. איך זה תמיד מעצבן אותנו שפועל יכול להרוויח טוב, אפילו טוב מאוד. מחגיגת השכר במגזר הציבורי תישאר רק חגיגה של פערים, של ניהול מנוון, של סיסמאות על שמן ורזה או על פרה גדולה שלא נותנת חלב. כמה אירוני שכל השומנים בפרה הזו נמצאים בהנהלות, במינהלות ובמטות, שהולכים ותופחים על חשבון השירות, על חשבון פקיד הקבלה שבתחתית הפירמידה".

עוד ידיעת כלכלה

"בשקט, מבלי לתת לכך פרסום רחב, שינתה ממשלת ישראל את המדיניות שלה כלפי כלכלת רצועת עזה בעקבות מבצע עמוד ענן", כותב דני רובינשטיין במדורו ב"כלכליסט", תחת הכותרת "מי מחזק את כלכלת עזה?". "לראשונה מאז הקמת ממשלת חמאס ברצועה, מעניקה ממשלת נתניהו אישורים ואף סיוע לעבודות השיקום הנרחבות בעזה. [...] התמונה שעולה כעת מן השטחים הפלסטיניים היא של פעילות נמרצת בעזה, באישור ישראל ובמימון נסיכות קטאר, שתרמה לחמאס 450 מיליון דולר למען עבודות השיקום, אל מול המצוקה הכספית וחוסר האונים של ממשלת הרשות ברמאללה – שם אבו-מאזן לא מקבל את הכסף שהובטח לו ממדינות ערב ולא מצליח לשלם משכורות".

ענייני תקשורת

"כך הוצנח מנהל בכיר מצים לתפקיד הרגיש של מנכ"ל הרשות השנייה", נכתב בכותרת כתבה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "שי באב"ד נבחר לתפקיד הרגולטור של ענף הטלוויזיה אף שלא עסק מעולם בתקשורת והציג את הציון הנמוך ביותר מבין המועמדים הסופיים לתפקיד", נכתב בכותרת המשנה. "בענף טוענים לניגוד עניינים מאחר שמשפחת עופר, המחזיקה בצים, שולטת גם ב-51% מזכיינית ערוץ 2 רשת".

עוד ב"דה-מרקר": "הרשויות בבריטניה פירסמו באתר פליקר את תמונותיהם של פושעי המס הגדולים במדינה", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן". "זהו תרגיל סנובי וצבוע", מצטטת כותרת המשנה דברי ביקורת על המהלך, "ששם במרכז עבריינים שבשולי התופעה ומתעלם מהמיליארדים הקבורים בשווייץ". על המצב בישראל כתב כאן אתמול איתי רום.

ועוד ב"דה-מרקר": "חוק חדש בטורקיה המאיים להכניס לכלא את מי שמסקר באופן שלילי את השווקים שלה" גרם לבנקים זרים להפסיק את הסקירות שלהם על המדינה. "הביקורת הבינלאומית על טורקיה בנוגע לחוקי חופש הביטוי התעצמה ב-2012. באוקטובר פירסמה הוועדה להגנה על עיתונאים בניו-יורק כי בטורקיה נמצא המספר הגבוה ביותר של עיתונאים כלואים וכי ראש הממשלה, רג'יפ טייפ ארדואן, מוביל את 'אחת המפולות הגדולות בחופש העיתונות בהיסטוריה'", נכתב בדיווח המתורגם מ"בלומברג" (הדיווח הנוסף באותו עמוד, המתורגם מ"אקונומיסט", מוכתר בכותרת "אומת ההייטק החדשה במזה"ת: טורקיה").