כאן ב"העין השביעית", אבל גם במקומות אחרים, התלוננו כי התקשורת מדברת בקול אחד ביחס למלחמה בעזה (לבד מהשמאלנים המיידיים דוגמת גדעון לוי ועמירה הס). התקשורת הישראלית אכן חווה שוק של פטריוטיות כאשר מלחמה מתלקחת באזורנו. זהו רפלקס קיומי מבורך, שלא מעיד על אובדן שיקול הדעת והתבונה, אלא רק על כך שיש רבדים ועומקים מתחת ומעל לשיקול הדעת והתבונה. הבעיה נוצרת כשתבונת המעמקים מתנגשת עם תבונת פני השטח ואינה מוכנה לפנות את מקומה. או אז מקבלים תקשורת מושחתת, חנפה, אומרת הן, מתלהמת ורצחנית. תקשורת כמו זו הנפוצה בעולם הערבי.

העיתונות הישראלית אינה שרויה בתהום הזו, למרות טענות מקטרגיה משמאל (שמתעוררים באופן קבוע בתחילת מלחמה, ואז מפנים את מקומם למקטרגים מימין, המלינים על העדר הפטריוטיות). עיתוני היום – אבל לא רק הם – מוכיחים זאת. עוויתות הרפלקס הקיומי שככו, וטורי הפרשנים, המובאים לקדמת השערים, מגישים דעות שונות ומגוונות.

כן ולא ולא וכן

"נקודת היציאה הבאה שבה אפשר יהיה לדון על הסדר תהיה ככל הנראה ולרוע המזל רק אחרי השלמת המהלך הקרקעי המוגבל והשתלטות על 'אזור ההחזקה' [השטח העירוני של הרצועה]", כותב אלכס פישמן בסופה של הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". נחום ברנע כותב בכפולת הדעות בדיוק ההפך: אסור לצה"ל להיכנס למלכודת של תוככי עזה, על המדינאים לסיים את המלחמה מיד עם תום השלב הראשון של הפעולה הקרקעית.

באותה כפולת עמודים מתפרסמים טור של יגאל סרנה, שממנו אפשר להבין כי המבצע הזה הוא רוע צרוף, בשל ההרג הגדול שאנו מבצעים בעזה; טור של אליקים העצני, שממנו אפשר להבין כי המבצע הזה הוא איוולת גמורה, משום שלא יגשים את המטרה האמיתית: החזרת תושבי גוש קטיף לבתיהם; וטור של ירון לונדון, שכותב שהמבצע הזה מיותר, ולא היה בו צורך אם היו נוהגים כעצתו ומשיבים אש מיד כשנורו הקסאמים ומוותרים על טקסי הבלגה למיניהם. איתן הבר כותב טור שתחילתו מתפרסמת על השער, חלקו השני בעמוד הלפני אחרון של העיתון, וסיכומו שאלת "נו, מה עושים?", שאין עליה תשובה.

במדור הדעות של "מעריב" כותב קובי ניב כי המטרה המוגבלת של המבצע (החלשת שלטון חמאס לזמן מוגבל כלשהו) היא טיפשית ומעידה על כך שהמבצע מונע רק משיקולי אגו מרושעים, ועמוס גלבוע כותב כי המטרה המוגבלת של המבצע (החלשת שלטון החמאס לזמן מוגבל כלשהו) היא מטרה טובה ומוצדקת וראוי לצאת למלחמה בגללה (ובאותו מדור כותבת יעל פז-מלמד טור בכייני אופייני, שבו מודפסת השורה הלא הגיונית: "בהמולת הקרב וברצון להגיע ליעדים, הערך העליון הוא חיי הילדים-החיילים הללו". כאילו יציאה לקרב אינה הצהרה על כך שחיי החיילים דווקא אינם ערך עליון, אלא חיי האזרחים וקיומה של המדינה).

במדור הדעות של "הארץ" קורא מאמר המערכת ל"הפוגה עכשיו". אברהם בורג ועקיבא אלדר כותבים נגד המבצע, ובעצם נגד מלחמה בכלל (קונספט נחמד). אמיר אורן קורא להחלפת שלטון חמאס בשלטון עבאס (דבר שכמעט כל הפרשנים כתבו כי אינו אפשרי).

בת-היענה והקונספציה החדשה

"התקשורת משפיעה, לדעתי, 99% בעמודי החדשות ואחוז אחד בכל השאר. מפני שהחדשות מעצבות את תמונת העולם של הקורא. כשאתה קורא מאמר של אורי אבנרי, אתה יודע שהוא רוצה לשכנע אותך לכיוון מסוים, ואז חוש הביקורת שלך מופעל. כשאתה קורא חדשות, אין נורה אדומה וחוש ביקורת בכלל". את הדברים האלו אמר אבנרי לאורן פרסיקו בראיון שנערך עימו כאן לכבוד יום העצמאות ה-60. אתמול הזכיר פרסיקו את התובנה הזו של אבנרי כאן בסקירת העיתונות, והדגים כיצד הסיקור החדשותי של מלחמת עזה הוא תועמלני ומגויס.

צריך להבדיל כאן בין שני עניינים: הדיווח החדשותי כמעצב דעת קהל, והדיווח החדשותי ככלי ביקורתי, נשמת אפה של העיתונות, הדרך לחשוף מחדלים, טעויות וכשלים בהתנהלות המדינית והצבאית.

מבחינת התפקיד האחרון, נראה שהעיתונים אכן מתקשים למלא את תפקידם. ייתכן כמובן שאין מחדלים, טעויות וכשלים בהתנהלות המדינית והצבאית, ולכן אנחנו לא קוראים על כך כלום, אולם נראה שבגלל האיפול התקשורתי שהנהיג הרמטכ"ל אשכנזי והאגרסיביות של דובר צה"ל הנוכחי אבי בניהו ("איפול חסר תקדים", מכנים אותו הבוקר כתבי החדשות של "ידיעות אחרונות"), לא היינו שומעים עליהם גם אם היו.

עוד דבר שלא שומעים עליו כל-כך, אף שהוא קיים גם קיים, הוא המצב בעזה. ענותה של האוכלוסייה שם לא באה לידי ביטוי מספיק בעמודי החדשות של העיתונים. ייתכן שכלי התקשורת העבריים חוששים מדה-מורליזציה, ייתכן שסבלם של מי שאינם ישראלים אינו מעניין אותם. אבל מי שיסבול מכך הוא אנחנו, הישראלים. אם נתעלם מתוצאות מעשינו – נופתע כפל כפליים כשהם יתורגמו לפעולות כלפינו. טמינת הראש בחול מפני הסבל וההרס שאנחנו גורמים – בצדק או שלא בצדק – היא חומר הבנייה של "קונספציות" למיניהן. אבל גם בחזית הזו נרשם שיפור: אפילו "ידיעות אחרונות" מקדיש חצי עמוד ל"מצב הנורא" בעזה, תחת הכותרת "תוהו ובוהו", ואפילו מדפיס תמונה של פעוט פלסטיני פצוע.

תעמולה, שכרה ושברה

העניין השני הוא הדיווח החדשותי כמעצב דעת קהל. העיתונים היום, כמו העיתונים שלפניהם, מביאים בעמודי החדשות דיווחים פטריוטיים נוטפי מור וגריז. כך, למשל, הכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לחיילים פצועים שרוצים רק לחזור לשדה הקרב (תחת כותרת הענק "הפצעים של עזה"), ולהספד פטריוטי על חייל צה"ל שנפל. הכפולה השלישית מוקדשת לתושבי הדרום המופגז שהתגייסו לצה"ל תחת הכותרת (הענקית): "נלחמים על הבית". עמ' 7 מוקדש לגיוס חיילי המילואים תחת הכותרת הגדולה: "חיכינו לזה". עמודים 13-12 מוקדשים לד"שים וסיפורים אישיים של משפחות של חיילים.

כמובן שאין בכך כל רע. רק מי ששונא את עצם קיומו של הצבא, שמאמין באיזה חלום שווא של קיום ללא מאמץ, שמתעלם באופן עקבי מהמציאות והמרחב שבו אנו חיים, יכול להביע סלידה מהאמפתיה שמרגישים כתבי העיתונים ועורכיהם לחיילי צה"ל. אלא שטעם רע בהחלט יש כאן. הבומבסטיות, הסנסציוניות, העילגות, ההתלהמות – כל המאפיינים של הסיקור הטבלואידי – אינם מסתתרים בבונקרים, אלא פועלים לאור היום. האמפתיה לצה"ל אכן עטופה ומרוחה בכל אלה, וזה, באמת, דוחה למדי.

לסיום העניין הזה, שתי מובאות מעיתוני היום: עפר שלח, שקרא לסיום המבצע כבר סמוך לתחילתו, כותב היום ב"מעריב" על "ההנחה הפבלובית" של ההנהגה שלפיה דחיית סיום המבצע "טובה לישראל": "לכך תורמת לא מעט גם התחושה שהציבור הישראלי לא רק שמח שהפלסטינים חוטפים, אלא גם בולע בצמא סיפורים על הצלחות צבאיות, אחרי החבטה התודעתית של ביצועי הצבא במלחמת לבנון השנייה. הקצינים יודעים היטב את ערכו האמיתי של האויב שניצב מולם; הציבור רוצה ניצחון, ולא שואל על מי". והזמן, כותב שלח, פועל דווקא לרעתנו, שכן לחמאס מספיקה "תמונת ניצחון" אחת שתשים לאל את כל ההצלחות של צה"ל.

אמיר אורן מאיר ב"הארץ" פן אחר, הפוך, של התעמולה במדורי החדשות, או יותר נכון, המורך והאימפוטנטיות שעלולים להימסך בהם. "אנטי-תעמולה" אם תרצו, או היכנעות לתעמולה של האויב: "ביסוד הצלחת צה"ל לפנות בזריזות, בתקיפות וללא חללים את ההתנחלויות מעזה עמדה הנכונות להפעיל מהר עוצמה בלתי מידתית. גישה זו ננקטה גם בספטמבר 2005 ('גשם ראשון'), לנוכח האויב שנחפז להתעורר, חמאס, במטח הקסאמים שבעקבות התאונה שאירעה לאנשיו בעת תהלוכה בג'בליה. אלא שבתוך חודשים זנחה ממשלת אולמרט-פרץ את הגישה ההתקפית. ההחלטה לפעול נגד שיגור רקטות גם בירי ארטילרי בוטלה בבהלה כשאסון פקד את משפחת ראליה בחוף עזה. בת המשפחה, אילהאם ראליה, אושפזה באיכילוב והודתה שם באמת ההפוכה מהתעמולה הפלסטינית: אביה הוא שגרם במו ידיו לפיצוץ הקטלני, לאחר שהתעסק בנפל פגז מאירוע קודם. מקבלי ההחלטות בממשלה ובצה"ל גנזו משום מה את הההודאה שזיכתה את ישראל. הרפיון תרם לכישלון בסיכול ההתקפה והחטיפה של גלעד שליט בכרם-שלום".

מה בכל זאת קורה?

הכותרת וכותרת המשנה של "הארץ" מסכמות היטב את תמצית האירועים אתמול: "צה"ל ביתר את הרצועה ומכתר את העיר עזה", היא הכותרת. כותרת המשנה היא: "נשיא צרפת ינחת היום בישראל בניסיון להביא להפסקת אש; ישראל תנסה לגבש הסדר שייכפה על החמאס. הלחימה מתנהלת מטווח קצר וכוללת עשרות תקריות: בצה"ל מעריכים כי סיכלו ניסיון לחטוף חייל. כ-40 פלסטינים נהרגו, 45 רקטות נורו לישראל". מתחת לכותרת מודפסת תמונתו של סמ"ר דביר עמנואלוף, שנהרג אתמול בעזה.

לפי איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", ישראל מנסה להגיע להסכם חד-צדדי עם כמה מדינות, בתקווה שהן יאכפו אותו על חמאס. אייכנר מדווח מישיבת הממשלה: ראש השב"כ וראש אמ"ן נתנו סקירות אופיטימיות ולפיהן החמאס הוכה קשות, התחרט על הפרת הרגיעה ומוכן "להגמיש את עמדותיו". האווירה בישיבה, כך אייכנר, היתה "לוחמנית".

גאידמניה

הקריירה התקשורתית של ארקדי גאידמק בישראל היתה רצופה ראיונות "ראשונים". הראיון הראשון אחרי שהואשם בכך וכך, והראיון הראשון אחרי שנחשד בזה ובהוא, והראיון הראשון אחרי ההתפרצות ההיא או ההודעה התמוהה הזו וכן הלאה. לפני כחודשיים השיג יניב טוכמן מספורט "מעריב" את הראיון הראשון עם אוליגרך הביזאר אחרי תבוסתו בבחירות בירושלים. שלמה מן כתב כאן כי ספורט "ידיעות אחרונות" הוכה מכה ניצחת. היום מביא עופר פטרסבורג ראיון עם גאידמק במוסף הספורט של העיתון.

מדוע הכתבה, שעניינה עסקיו של גאידמק, מתפרסמת במוסף הספורט ולא במוסף העסקים? מדוע הכתב הכלכלי פטרסבורג מגיח פתאום במוסף "ספורט" ולא במוסף "ממון"? האם עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" לא התאפק ו"חטף" את הראיון ממוסף למוסף כדי לכפר על ההפסד ל"מעריב" לפני חודשיים? אולי. עיתונאי ספורט הם, מן הסתם, חובבי תחרויות.

הדבר המטריד יותר הוא תוכן הידיעה, שכאילו נתפרה למידותיהם של יועצי התקשורת של גאידמק: הוא עדיין עשיר כקורח לפי הכתבה, הוא בעצם לא חייב אגורה לאף אחד, אכלו לו, שתו לו, ישראל מדינה כפוית טובה וכן הלאה וכן הלאה, הניגון המוכר, ללא מלת ביקורת. האם כדי לקבל את הראיון הבטיחו ב"ידיעות אחרונות" ללבוש כפפות משי? כך זה נראה אם משווים את המידע המובא בראיון לזה שהובא ב"הארץ" בשבועות האחרונים, ובמיוחד לכתבה של יוסי מלמן במוסף "הארץ" לפני כשבועיים. מצד שני, עיתון "הארץ" לכאורה לא נקי לחלוטין בעניין זה: הוא נתבע על-ידי גאידמק בתביעות דיבה של מיליונים רבים, נגד יוסי שריד ונגד יוסי מלמן, ושרוי בעיצומו של מאבק משפטי. מסובך. ובכל זאת, לא מסובך בכלל: אז מה אם "הארץ" נתבע דיבה על-ידי האוליגרך. זכותו וחובתו להמשיך לסקר את גאידמק. תביעות משפטיות אינן אמורות להיות מגן מפני סיקור עיתונאי.