ג'ונתן מירסקי חשב לתומו שהדיון על חופש העיתונות ב"פורום החירות" בלונדון, בינואר השנה, הוא אוף-דה-רקורד, שיחה סגורה בין ידידים על מצב העיתונות. מירסקי, כתב בכיר ביומון הבריטי היוקרתי "טיימס", שפך את לבו בפתיחות יתרה, נדירה למדי: לא בכל יום מספר עיתונאי מה הוא באמת חושב על הבעלים ועל העורכים בעיתונו.
זו היתה, בסך הכול, אי-הבנה בין המארגנים לבין העיתונאי. מה שנאמר בחדרי חדרים הופיע אחרי יומיים באתר האינטרנט של "פורום החירות", ארגון אמריקאי העוסק בקידום חופש העיתונות. המסר של מירסקי היה חד-משמעי וברור: העיתון הלונדוני המכובד מסקר את הנעשה בסין בכפפות של משי כדי שלא לחבל בקשריו העסקיים של הבעלים של העיתון, איל העיתונות רופרט מרדוק, עם שליטי בייג'ין.
מירסקי, בן 65, בעל תואר דוקטור, שנשא בתואר "עורך לענייני מזרח אסיה" ב"טיימס", הביא שורה של דוגמאות לסיקור המעוות והמוטה. הוא סיפר כי במשך כמה חודשים, מאז הועברה הונג-קונג בשנה שעברה לידי סין, חדל העיתון המכובד לסקר את הנעשה במושבת הכתר לשעבר. "קוראי ה'טיימס'", טען מירסקי, "יכולים היו לחשוב שהונג-קונג הוטסה לכוכב הלכת פלוטו, כאילו היא פשוט נעלמה".
מירסקי טען כי הטיפול בהונג-קונג היה רק אחד התסמינים למדיניות הסיקור של ה"טיימס", הממעט לדווח לאחרונה על המתרחש בסין, ונוהג זהירות מופלגת בכל הקשור למצב זכויות האדם שם. הוא סיפר על ידיעות ופרשנויות שהעביר לעיתון, שמרביתן נגנזו ולא פורסמו. "בגלל האינטרסים העסקיים של מרדוק", האשים מירסקי חד וחלק, "ה'טיימס' פשוט החליט שלא לכסות את סין בצורה רצינית".
לדבריו, מרדוק מעולם לא הסתיר את מניעיו כאשר מדובר בסין. רשת הטלוויזיה האסיאתית שלו "סטאר", המשדרת מהונג-קונג, הפסיקה להעביר את שידורי הבי.בי.סי לאחר שהסינים הביעו את מורת רוחם מן הסרט של הבי.בי.סי על חייו של מאו, שבו נחשפו פרטים על חיי המין שלו. מרדוק גם מכר את חלקו בעיתון "סאות צ'יינה מורנינג פוסט", שהופיע בהונג-קונג ונקט קו ביקורתי כלפי סין. על-פי גירסת מירסקי, אמר אז מרדוק: "אינני רואה מדוע עלי להיות אחראי לדברים המרגיזים את שליטי סין, כאשר אלה הם האנשים שאיתם אני מבקש לעשות עסקים".
מירסקי תיאר בין היתר את מסעו המביך של עורך העיתון, פיטר סטותארד, לבייג'ין לפני כשנה, ביקור שבמהלכו אמור היה להתקיים ראיון של בכירי העיתון עם הנשיא זיאנג זֶמִין. הנשיא לא היה זמין, הראיון לא נערך, וכתחליף הופגשו העורך ומלוויו (מירסקי לא הוזמן להצטרף) עם סגן ראש הממשלה. כאשר ניסו להציג שאלה על מצב זכויות האזרח בסין, חטפו נזיפה בנוסח: "איזו מין שאלה זאת? זו איננה שאלה שחברים ותיקים שואלים איש את רעהו". העורך, כך טען מירסקי, הבין את הרמז ולא העז יותר לשאול על הנושא הרגיש, עדות להשפלה המקצועית שנאלצו העיתון ועורכו הראשי לספוג ("הורדנו את הראש אל תוך האסלה", כלשונו של מירסקי), כדי שלא לפגוע בעסקים של הבעלים.
מירסקי סיפר שכאשר העלה את טענותיו בפני עיתונאים אחרים ב"טיימס", הציעו לו לשתוק. "מה אתה צריך את זה?", שאלו אותו עמיתיו, והזכירו לו שתחת מרדוק הכפיל ה"טיימס" את תפוצתו -- בזינוק הגדול ביותר בהיסטוריה במכירות לברודשיט (עיתון איכות במתכונת של עמודים גדולים). מישהו בקהל ב"פורום החירות" הרים אצבע וביקש לשאול אם איננו חושש לדבר כך נגד מעבידיו. "אני מפורסם מדי וזקן מדי מכדי שיעשו לי משהו", השיב מירסקי.
נדרש עוד כחודש עד שדבריו החריפים של מירסקי ייצאו מאתר האינטרנט ויעוררו סערה של ממש. לשם כך נדרשה שערורייה אחרת שבה מעורבים מרדוק וסין: המדובר בפרשת ספרו של כריס פאטן, המדינאי הבריטי השמרן שהיה המושל האחרון של הונג-קונג בטרם העברתה לסין. הספר שכתב פאטן ("מזרח ומערב: המושל האחרון של הונג-קונג") עמד להופיע בהוצאת הספרים "הרפר קולינס", שאף היא בבעלותו של מרדוק. איל התקשורת זעם כאשר נודע לו שהספר כולל ביקורת חריפה על הסינים -- והורה לצנזר קטעים נכבדים ממנו. מבחינתו עדיף היה שהספר כלל לא היה מתפרסם בהוצאה בבעלותו.
פאטן הגיב בזעם רב והודיע שהוא יפרסם את ספרו בהוצאת ספרים מתחרה. העורך הראשי של "הרפר קולינס" התפטר, וחילופי ההאשמות החריפים סביב ספרו של פאטן הזניקו את פרשת מירסקי לכותרות, כעדות נוספת לכך שאיל התקשורת איננו חושש לנצל את האימפריה חובקת העולם שלו והשבועון כדי לקדם את עסקיו, על חשבון האתיקה העיתונאית.
התקפתו של מירסקי על מרדוק עשתה כותרות בעיתונים המתחרים. החל בכך ה"טלגרף" ומיד הצטרפו למערכה שני עיתוני איכות, "אינדיפנדנט" ו"גרדיאן", שנהנו לנגוס במוניטין המכובדים של ה"טיימס", שהיכה קשות בתפוצתם בשנים האחרונות. הפרסום הנרחב עורר גם סוגיה משפטית עם היבטים פוליטיים: כאשר רכש מרדוק את ה"טיימס" בשנת 81', זכה לפטור מחקירה מקפת של העסקה על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים בבריטניה, בין היתר על סמך התחייבות מפורשת שלא יתערב בהחלטות מערכתיות של העיתון.
מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית, פאדי אשדון, נופף עכשיו בדברי מירסקי ותבע בפרלמנט מן הממשלה הנוכחית לחקור אם האשמותיו של מירסקי אינן מוכיחות שמרדוק הפר את הבטחותיו.
ה"טיימס" מיהר להגיב בהכחשה נמרצת וצפויה של הטענות כאילו מרדוק התערב בתכניו של העיתון. פיטר סטותארד גם פרסם מאמר תגובה תחת הכותרת "מסתרי סין". הוא דחה את טענותיו של מירסקי והציג גרסה אחרת לדו-שיח שניהל עם הבכיר הסיני על זכויות האזרח. הוא הזכיר כי כאשר ביקרה בלונדון משלחת של "יומון העם" הסיני (שמרדוק שותף עמו בהוצאת מהדורת האינטרנט שלו), קיבלו כשי גיליון ממוסגר של ה"טיימס", שבעמודו הראשון מופיעה, בין היתר, ידיעה על ביקורתו של הנשיא קלינטון על מצב זכויות האדם בסין.
העימות החריף באמצע חודש מרץ, כאשר מירסקי התפטר מן ה"טיימס" ופרסם את גרסתו במאמר בשבועון "ספקטייטר", שצוטט במלואו ב"גרדיאן". "תשעים אחוז מן החומר שהעברתי למערכת אחרי מסירת הונג-קונג לסינים לא פורסם", טען מירסקי, "בגלל הצנזורה הפנימית הכבדה שנועדה לרצות את הבוס מרדוק".
העורך סטותארד שיגר ל"גרדיאן" מאמר תגובה עוקצני. הבעיה, כך הסביר, לא היתה בקשר בין מה שפורסם לבין עסקיו של מרדוק, אלא במירסקי עצמו, שאותו תיאר כפרימדונה המרוכזת רק בעצמה ובשטח הסיקור שלה. כמו כתבים אחרים, חשב מירסקי שכל מלה שהעביר למערכת ראויה לפרסום, ובהבלטה. "המאמרים של מירסקי לא שונו משום סיבה אחרת -- פרט לצורך להפוך אותם למובנים יותר",
בשלב זה ברור היה שה"טיימס" הסיר את הכפפות ועבר ממגננה על שמו הטוב של העיתון למתקפה על אישיותו של מירסקי ועל כישוריו המקצועיים. הפרשן לענייני תקשורת של ה"טיימס", בריאן מקארתור, הגדיר את הכתב כמי ש"רדוף על-ידי עניין אחד בלבד", וכפרשן שלא הצליח לכתוב בסגנון עיתונאי, לא ידע "למכור" את סיפוריו ואף לא לנסח פתיחים הולמים, שימשכו את הקורא אל תוך כתבותיו. ההתקפות האישיות הכעיסו לא מעט עיתונאים: רוב בראון, פרשן התקשורת של המתחרה "אינדיפנדנט", שאל בתגובה מדוע החזיק ה"טיימס" את מירסקי ככותב בכיר במשך ארבע שנים, וכיצד הצליח עוד קודם לכן לרכוש לעצמו מעמד כאחד המומחים הבולטים לסין במשך כעשרים השנים שבהן כתב על מדינה זו בעיתון "אובזרבר".
האשמותיו של מירסקי העלו על פני השטח טענות קשות הנשמעות בבריטניה כבר שנים, על התערבות ישירה של בעלי עיתונים בהחלטות עיתונאיות מקצועיות. כאשר יצא ה"טיימס" למגננה, הזכיר לאחד ממבקריו כי בסוף חודש מרץ פרסם העיתון "טלגרף" בעמודו הראשון תצלום של סופרת בשם ברברה עמיאל. הגברת עמיאל, עקץ ה"טיימס", היא לא רק סופרת כשרונית, אלא גם רעייתו של קונארד בלק, הבעלים של "טלגרף"...
אבל הפרשות הסיניות של פאטן ומירסקי אינן היחידות שמשכו לאחרונה אש לעברו של מרדוק. התקשורת הבריטית -- לפחות זו שאיננה בבעלותו -- עוסקת הרבה בשיחת טלפון שניהל בחודש שעבר ראש הממשלה טוני בלייר עם ראש ממשלת איטליה, כדי לסייע למרדוק במאמציו לרכוש חלק מאימפריית התקשורת של סילביו ברלוסקוני. האם היתה זו שיחת טלפון לגיטימית של ראש ממשלה המבקש לסייע לאיש עסקים בריטי במדינה זרה, או שיש משהו לא כשר בקשר בין שני האישים? ה"סאן" של מרדוק, שתמך במשך שנים ארוכות בשמרנים, שינה את עורו לפני הבחירות האחרונות וקרא למיליוני קוראיו להצביע בעד הלייבור ובלייר, לאחר ששני האישים נפגשו באוסטרליה. בלייר דחה את הטענות נגדו. "אין לי אשליות באשר לבעלי עיתונים", אמר בפרלמנט, "הם מבקשים לקדם את עסקיהם".
גיליון 14, מאי 1998