על היחסים של דב מורן והתקשורת נכתב כבר לא מעט. סיפורו של הישראלי שהמציא את הדיסק-און-קי, ופנה לנסות להקים "נוקיה ישראלית" כשהוא סוחף איתו משקיעים ומיליונים רבים של דולרים, הסעיר את העיתונאים, ואלו העניקו למודו, החברה שהקים מורן, חשיפה שעמדה ביחס הפוך לגודלו של מכשיר הסלולר המיניאטורי שייצרה. מורן, מצדו, לא חדל להתלונן.
"אנחנו אומה צינית שמושפעת מתקשורת ביקורתית, עורכי עיתונים שסובלים ממחסור בכללי מוסר בסיסיים [...] הסקפטיות, הביקורתיות, העובדה שלכל אחד יש משהו רע להגיד, לא מעודדים באופן כללי מוטיבציה יזמית", אמר מורן לפני שנתיים לגיא גרימלנד מ"דה-מרקר".
"אחד הקשיים הכי גדולים שלי בחברה הוא התמודדות עם העיתונות הישראלית. כמות הזבל שנשפכת עלי, חוסר האהדה, החכמולוגים שחושבים שהם יודעים הכול וכותבים עלי דברים נוראיים, שחלקם חצאי המצאות וחלקם שקרים מכוונים", אמר מורן בחודש שעבר לאורן הוברמן מ"כלכליסט", רגע לפני הנפקה מתוכננת בבורסה בתל-אביב, שהיתה אמורה להציל את החברה מקריסה.
לנופת הצופים של העיתונות, בעיקר הכלכלית, אפשר היה לתת כל מיני הסברים: מורן כיכב בכנסים שאירגנו העיתונים וזכה עקב כך לכתבות פרומו מהללות, מודו ובעלי ההון שקשורים בה העניקו ידיעות בלעדיות שזיכו אותם בסיקור חיובי, העיתונות הכלכלית מעוניינת לייצר הייפ חיובי סביב מושאי הסיקור שלה, ובכלל – לעיתונאי הרבה יותר קל ונוח לפרגן, למרות הדימוי צר העין של המקצוע. אולי כל ההסברים נכונים ואולי אף אחד מהם, כך או כך, הדיסוננס שבין האופי החיובי של הסיקור ובין הדרך השלילית שבה הוא התקבל אצל מושא הסיקור עצמו היה צורם במיוחד במקרה של דב מורן.
"לא ברור למה מורן חושב שבחו"ל נפרשים בפניו שטיחים אדומים הכוללים פרסים וסיקור עיתונאי אוהד בעוד בארץ 'מחכים לו בפינה'", כתב גל מור לפני שנה על תסמונת "מיוחצנים ובוכים" של מורן. "תמוה למדי שהכתבים מאמצים את הפרנויה הזו כעובדה מוגמרת ולא כציטוט של המרואיין. מעבר על הכותרות הרבות שהוקדשו למודו בשבועות האחרונים (ותזכורת – עוד לפני שהמכשיר הראשון יוצר) מוכיח אחרת [...] שלל תקשורת חיובית, ורק ידיעה אחת ביקורתית". עידו קינן הדגים את התסמונת בטור שהתפרסם באותו יום כאן ב"עין השביעית": שלל ידיעות ניטרליות או חיוביות ופרצוף נעלב בתמורה.
בשבוע שעבר כשלה ההנפקה בתל-אביב, ומודו הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. החברה עדיין פועלת, אבל רוב עובדיה מפוטרים או עתידים להיות מפוטרים, והחלום על מכשיר סלולר ישראלי נראה כעת בדיוק כזה: חלום. ההנפקה הכושלת, ששמה את החותמת הסופית על תהליך כואב שכלל הפסדי עתק ופיטורים המוניים, הנפיקה גל כתבות וראיונות נוסף שמודו ומורן במרכזם, ואלה חשפו את השלב השלישי ביחסי מורן והתקשורת: "מיוחצנים, בוכים ומאשימים".
"רק בשבוע שעבר כינו את מודו T בעיתונים ההודיים 'הפלא הקטן'", סיפר מורן לאסף גלעד ב"כלכליסט". "תראה לי עוד מוצר ישראלי שמתקבל ככה בעולם. זה גרם לי לחשוב שאוכל לצאת להנפקה". אייל לוי ציטט ביום שישי ב"מעריב" את צחי וייספלד, מי שהיה סמנכ"ל השיווק של מודו: "'יש הרבה חכמים שיגידו 'הכישלון היה כתוב על הקיר'. עובדה שהצלחנו ליצר בתקופה קצרה הרבה מאוד עניין. הגענו למצב שערוץ הטלוויזיה הממלכתי באיטליה עשה כתבה, אייטם של חמש דקות וארבע מתוכן על מודו. יצאנו מהתערוכה עם 1,200 כתבות, ארבעה עמודים ב'ביזנס ויק'. החזקנו ביד טלפון שעבד כנגד כל הסיכויים. חשבנו שתוך כמה חודשים אנחנו נכנסים לשוק עם דבר מדהים".
אז מה היה לנו כאן? איש עסקים שמקבל סיקור עיתונאי מפרגן ומהלל שעוזר לו לגייס מיליונים רבים של דולרים, איש עסקים שמתלונן שוב ושוב על מעט חִצי הביקורת שנשלחים לעברו ומאשים את התקשורת כי היא רודפת אותו, ולבסוף, אחרי שאיש העסקים כושל ומתברר בדיעבד שדווקא המבקרים צדקו, יש לנו איש עסקים שמצטדק ואומר: מה אתם רוצים? היו כאלה כתבות מפרגנות בעיתונים שהיינו בטוחים שההצלחה כבר מונחת לנו בכיס.
מה ניתן ללמוד מהאספקט התקשורתי של עלייתה ונפילתה של מודו (חוץ מזה שהתקשורת תמיד אשמה)? שעיתונות שמעדיפה פרגון על חשבון ביקורתיות מפסידה פעמיים: גם כשהיא חוטפת ממושאי הסיקור ביקורת על כך שהיא לא מפרגנת מספיק (זה אף פעם לא מספיק) וגם אם וכאשר מתברר שהביקורת היתה נכונה. שפרגון עיתונאי מוגזם מסב נזק למפורגנים, שמתחילים להאמין למה שהם רואים בראי הוורוד שהתקשורת מציבה מולם, ושכל זה לא משנה והכול יחזור חלילה ברגע שתצוץ כאן המודו הבאה: שוב התקשורת תפרגן, שוב יימצאו עיתונאים שיגרמו ליזם התורן להאמין שהוא גדול מהחיים ושהעיתונות שהוא מקבל היא דווקא שלילית, ושוב יימצא היזם שיאמין לכל זה.
הנה, למשל, מיד עם היוודע דבר ההנפקה הכושלת, כתבה לילך סיגן ב"גלובס": "כשאנשים מוצלחים מפסידים, התקשורת בדרך-כלל מרגישה שהיא צריכה לדחוף להם את זה לפרצוף. אז הנה כמה מלים שרוב הסיכויים שמורן לא יראה במקום אחר: אלה שמנסים, לפעמים נכשלים. You win some, you lose some. אבל אף אחד לא ייקח ממך את הכישרון שלך, את ההתלהבות שלך ואת האמונה שלך במה שאתה עושה. את ההפסד המקומי תמיד אפשר להפוך לניצחון של הפעם הבאה, והפעם הבאה מתחילה היום. בהצלחה".
להתראות בסיבוב הבא.