באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים פלסטינים אוטובוס אגד שעשה את דרכו בקו 300 מתל-אביב לאשקלון. הם החזיקו את הנוסעים כבני-ערובה כשהם דורשים לשחרר 500 מחבלים שהיו כלואים בישראל. בפעולה משולבת של השב"כ וצה"ל שוחררו נוסעי האוטובוס, שניים מהמחבלים נהרגו ושניים נלכדו. לאחר מכן הרגו אנשי השב"כ את שני המחבלים הנותרים.

לציבור נמסר כי ארבעת המחבלים נהרגו תוך כדי מבצע החילוץ של האוטובוס, אך צלם העיתון "חדשות" אלכס ליבק הנציח את שני המחבלים הלכודים כשהם מובלים כבולים על-ידיהם של כמה מהלוחמים הישראלים.

התצלום עורר סערה ציבורית גדולה משום שהוא הוכיח שכוחות הביטחון הישראליים רצחו בדם קר מחבלים שבויים שהיו בידיהם ושהשלטונות מוסרים לציבור מידע כוזב.

השערורייה הולידה חקירה רשמית, שהולידה שערורייה נוספת כי התברר שראש השב"כ אברהם שלום ופקודו הבכיר אהוד יתום, וכן אנשי שב"כ אחרים, מסרו עדויות שקר לוועדת החקירה ואף טפלו על איציק מרדכי, אז קצין בכיר בצה"ל, עלילת דם כאילו הוא זה שגרם למותם של שני המחבלים השבויים.

איש שב"כ נוסף, יוסי גינוסר, שהיה חבר בוועדת החקירה, תיפקד כסוכן כפול: מצד אחד, מילא לכאורה את תפקידו כשופט-חוקר חסר פניות; מצד שני, שיתף את אברהם שלום במידע על הנעשה בוועדה וכיוון באופן זה את עדויות אנשי השב"כ.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (מימין) ושר המשפטים יעקב נאמן. ירושלים, 24.2.10 (צילום: דוד ועקנין)

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (מימין) ושר המשפטים יעקב נאמן. ירושלים, 24.2.10 (צילום: דוד ועקנין)

מה קרה לאנשים החשובים האלה לאחר שנחשפה ערוותם? הם קיבלו חנינה מראש מנשיא המדינה, חיים הרצוג; הם זכו לגיבוי של ראש הממשלה שמעון פרס ושל ממלא-מקומו יצחק שמיר; הם המשיכו למלא תפקידים חשובים למדי בחיים הציבוריים.

מדוע אני מעלה באוב את הפרשה העגומה ההיא? בגלל אורי בלאו.

אורי בלאו קיבל אתמול (23.3.11) הודעה כי בדעת המדינה להעמיד אותו לדין על החזקת מסמכים סודיים, כפוף לשימוע שיתנהל בפני היועץ המשפטי לממשלה.

הודעת דובר משרד המשפטים מציגה את השתלשלות העניינים שהובילה להחלטה הזו, או מוטב לומר את גרסת המדינה לאירועים. מההודעה עולה שההחלטה להעמיד את בלאו לדין פלילי (כפוף לשימוע) נובעת בעיקר מהכעס על כך שהוא הוליך שולל את חוקרי השב"כ: הוא מסר להם רק כמה מהמסמכים הסודיים שהיו בידיו, בעוד שהעמיד פנים כאילו העביר לחוקריו את כל השלל (כך על-פי הפרקליטות). השב"כ אינו יכול לשאת שקרים, כמתואר לעיל.

בכנס שהתקיים לפני כמה שבועות הסביר ראש השב"כ יובל דיסקין כי ארגונו לקח על עצמו לאתר את מקורותיו של בלאו משום שהעיתונאי הזה "הכניס את האצבע לעין (השלטון) וגם סובב אותה". רצה לומר, החירות שנטל על עצמו בלאו לא רק להסתמך על מסמכים חסויים כדי לפרסם כתבה לא נוחה לצה"ל, אלא גם לפרסם את תצלום המסמכים האלה בעיתונו, היא בבחינת התגרות שהשלטון אינו מוכן לסבול.

דיסקין אמנם הכחיש כי המניע לרדיפה שרודף עתה השב"כ את בלאו הוא יצר נקמה ורצון לבוא איתו חשבון, אבל מהודעת דובר משרד המשפטים אתמול עולה כי זו בדיוק הסיבה.

השב"כ (ופרקליטות המדינה המחרה-מחזיקה אחריו) אינם טוענים כי בלאו גרם נזק למדינה כתוצאה מהחזקת המסמכים (לבד, כמובן, מאי-הנעימות שגרם עצם פרסום הכתבה, שעברה, כמובן, את מסננת הצנזורה), או שהוא מסר אותם לגורמים זרים, או שהוא חשוד באיזושהי עבירת ריגול (זה הסעיף שעל-פיו הוא אמור להישפט).

לא, הרושם הברור העולה מהודעת דובר משרד המשפטים היא שההליך השיפוטי העומד להינקט נגד בלאו (כפוף לשמוע) מקורו בזעם השב"כ על שבלאו שיקר אותו (לטענת השירות) וגם ברצון להרתיע את כל ציבור העיתונאים.

לבלאו יש גרסה משלו על התפתחות הפרשה ויש לו הסבר משלו להתנהלותו מול חוקרי השב"כ. הוא אינו מאמץ, בהכרח, את טענת השב"כ כי שיקר. אבל גם אם גרסתו אינה משכנעת, אי-אפשר להשלים עם ההחלטה להעמיד עיתונאי לדין פלילי – על עבירות המסכנות כביכול את בטחון המדינה – מפני שכיזב, או התחכם או עיגל פינות. לא השב"כ ולא פרקליטות המדינה הם הכתובת לבירור התנהלותם האתית של עיתונאים.

החירות שנוטלים לעצמם השב"כ ופרקליטות המדינה להעמיד לדין עיתונאי, כל עיתונאי, באמתלה שברשותו מסמכים שאין בסמכותו להחזיק פורצת פרצה גסה בחומת המגן הבלתי פורמלית שהגנה עד כה על עבודת העיתונאים בארץ ועל זכותם לשמור על חסיון מקורותיהם.

התקשורת הישראלית ממלאה את שליחותה החברתית בהצלחה אך ורק בזכות יכולתם של עיתונאים לקבל הדלפות. והדלפות לובשות, לא פעם, צורה של מסמכים סודיים.

באה עתה המדינה ומבקשת לשלול את היכולת הזו. אין סוף לדוגמאות המצביעות על התועלת שמפיקה החברה הישראלית מהדלפות, למרות אי-הנוחות שהן גורמות למושאי הסיקור: החל מהתנהלויות בטחוניות בעייתיות ("עסק הביש" ו"הפרשה" של אמצע שנות ה-50 וה-60, הרמייה של מלחמת לבנון הראשונה, המחדלים של מלחמת לבנון השנייה), דרך שערוריות כלכליות (משבר מניות הבנקים בשנות ה-80, פרשת האי היווני, מעלליו של דודי אפל בקרקעות שבאזור לוד) וגמור במקרי שחיתות מרעישים שבהם מעורבים הון ושלטון (אשר ידלין בשנות ה-70, פרשת חברון-בר און, אריה דרעי, הולילנד).

רבים מהממצאים החמורים של מבקר המדינה בשנים האחרונות מקורם בתחקירים עיתונאיים שהתבססו על הדלפות ועל מסמכים חסויים. כל אדם בר-דעת מבין שהחברה הישראלית יצאה נשכרת מחשיפות אלו.

עכשיו אומר משהו קשה, לא הוגן: המאבק המובן מאליו של השלטון, כל שלטון, בהדלפות אמור להיות מופנה כלפי המקורות המדליפים, לא כלפי העיתונאים המביאים את תוכן ההדלפות לציבור. בוודאי שאין להשלים עם מאבק נגד עיתונאים הנזקק לשימוש בחוק הפלילי.

היחסים בין העיתונות למדליפיה אינם פשוטים, ולפיכך אינם מוגדרים. הנחת היסוד בהתנהלות העיתונאית היא שמוטלת על העיתונאי חובה עליונה לשמור על חסיון מקורותיו, אך בה בעת גלומה בה מוסכמה נוספת: אין העיתונאי מסוגל לערוב לשלומם של מקורותיו, אם ייחשפו (ובלבד שלא הוא גרם לחשיפתם).

ייתכן ו"הארץ" נהג בפזיזות כאשר פירסם את תצלומי המסמכים שעליהם הסתמך בלאו בכתבתו. גם אם כך, לא עליו האחריות לתוצאה המביכה שאולי נגרמה עקב כך: חשיפתה של ענת קם כמקור המידע.

ככל שהדבר נשמע צורם: ביסוד ההסכם הבלתי כתוב המתקיים, בדרך כלל, בין עיתונאי למקור מונחת ההבנה שהמקור מודע לסיכון שהוא נוטל על עצמו במסירת המידע שברשותו לעיתונאי; הוא עושה זאת מטעמיו (אם הם אנוכיים ואינטרסנטיים ואם הם אידיאליסטיים ואידיאולוגיים), ואין הוא יכול לצפות שהעיתונאי ישמש לו מגן אם תארע תקלה וזהות המדליף תיחשף.

העיתונאי הוא אכן שליח ציבור: הוא מקבל מהמדליף מידע שיש בו עניין לציבור כדי להביאו לידיעת הכלל. זה מה שעשה אורי בלאו בכתבה שפירסם במוסף "הארץ" ב-28 בנובמבר 2008, ויהיה זה אות קלון למדינה אם תעמיד אותו לדין על כך.