מאמרו של עוזי בנזימן ב"עין השביעית", אשר בו נטען שהשב"כ רודף את העיתונאי בלאו, מחייב תגובה. העיתונאי בלאו לא בסדר. אין שום הצדקה, לא עיתונאית ולא אחרת, שיחזיק בידו שלא כדין, ללא שום זכות ובניגוד לחוק, בין בדיסק ובין במודפס, 2,000 מסמכים מסווגים (אפילו לא היו נגנבים מצה"ל אלא היה מוצא אותם במזבלה) שמהם 700 מסווגים כ"סודיים" ו"סודיים ביותר".

הטענה שכל 2,000 המסמכים חשובים לו "לצורך כתבות בעתיד" אינה רק מגוחכת, אלא גם קרוב לוודאי שקרית. גם פרסומיו בעבר, מוצדקים ככל שיהיו, אינם מצדיקים החזקת כ-2,000 מסמכים שאין להם שום קשר לפרסומים שנעשו.

הוא גם לא בסדר כאשר סירב להחזיר את הרכוש הגנוב בכלל, והסודי בפרט, לפי דרישת המדינה, בעלת הרכוש הגנוב. הוא גם מאוד לא בסדר כאשר רימה במצח נחושה ובטיפשות את השב"כ ונתן להם 50 מסמכים תוך העלמת העובדה שהוא מחזיק 1,950 מסמכים נוספים (אולי בהנחה שהוא חכם ואנשי השב"כ מטומטמים).

מעשיו אלה של בלאו הם חמורים כשלעצמם.

ולמען הסדר אציין שלדעתי הוא גם לא היה בסדר כאשר הסכים לקבל את 2,000 המסמכים מהחיילת קם (והוא הרי אינו חיילת צעירה ואולי תמימה) כאשר מסרה לו אותם, והוא גם היה בלתי הוגן כלפיה כאשר פירסם מסמכים מהמסמכים שמסרה לו, אף שביקשה ממנו במפורש שלא יפרסם מסמכים.

הטענה שדרישתו של השב"כ מהילד הטוב בלאו להחזיר את ה"צעצוע", החומר הבטחוני הגנוב שבידו, אשר אין לו כל זכות חוקית להחזיקו, ואשר ייתכן שיש להחזקתו בידיו (במקום ראוי ומאובטח) סכנה כלשהי לבטחון המדינה, היא התנכלות אינה מחזיקה מים.

אם יוכח שהחיילת קם, שמעלה באמון שניתן בה, אכן הוציאה מרשות הצבא חומר מסווג שלא כדין, כי אז היא ראויה לעונש חמור, למען יידע כל חייל וקצין בעתיד שעל הוצאת חומר מסווג מרשות הצבא ללא רשות נענשים בכל חומר הדין. חיי אדם תלויים בכך.

וגם אם היה חומר זה "מופקר" בלשכה, אין זה תירוץ. היה עליה להפנות לכך את תשומת לב יחידת בטחון השדה ולא לקחת אותו לרשותה, כשם שאם היתה מוצאת כלי נשק זרוק או מופקר, לא היתה רשאית לקחתו לעצמה והיה עליה למוסרו לרשות צה"ל.

אם יוכח שבידי בלאו חומר בטחוני רב שהוא מסרב להחזירו, כנטען, כי אז ראוי הוא לעונש חמור, וזאת למען יידע כל אדם, ולא רק עיתונאי, שאין להחזיק מסמכים צבאיים מסווגים ללא רשות, ואם הגיעו לרשותו, עליו למוסרם לרשויות המוסמכות (ולפי מיטב הפרסומים, בלאו אינו טוען שלא ידע שאסור לו להחזיק ב-2,000 המסמכים).

בלאו ראוי לעונש חמור גם למען יידע כל עיתונאי שגם עיתונאים אינם מעל החוק ושיש קווים אדומים שהם אינם רשאים לחצות, בין בהחזקת רכוש גנוב בכלל ובין רכוש בטחוני בפרט, ובמיוחד בניגוד לדרישת המדינה להחזירו, בין שהיא דורשת זאת מטעמי חשש לבטחון המדינה ובין פשוט מפני שהוא שלה.

תמיכתו של עיתון "הארץ" בהתנהגות הבלתי ראויה של כתבו, בלאו, היא בלתי ראויה אם לא שערורייתית. עצת העיתון לבלאו להתחמק ולהישאר בחו"ל ולא להתייצב לחקירת השב"כ, אשר מתבקשת כל-כך לאחר שהתברר מחקירת החיילת קם שרימה ומסר לשב"כ רק 2.5% מהחומר שנתנה לו ושהיה בידו, תוך הצגת מצג כוזב שכביכול אותם 2.5% הם 100% של החומר, היא הוספת חטא על פשע.

ואם נכון מה שנכתב בדבר מימון שהותו של בלאו בחו"ל בעת התחמקותו מלהתייצב, הרי העיתון הוא שותף לעבירה, אם לא רק בעת מעשה, כי אז גם לאחר מעשה.

ראוי היה שעיתון "הארץ" ("העיתון לאנשים החושבים", כהגדרתו) "יעשה חושבים", שמא הכללים והחוקים החלים על כל אזרח ותושב חלים גם עליו ועל כתבו, ואולי יבין ש"זכות הציבור לדעת", אשר כבודה במקומה מונח, ושלעתים היא מצדיקה הפרת חוק (אולי תוך נכונות לשאת בתוצאות הפרת החוק), אינה מתירה לעיתון ולעיתונאי לעשות, רק מתוקף היותם כאלה, ככל העולה על רוחם ולפי שיקול דעתם הבלעדי.

לכן שוגה "העין השביעית" במאמרו של עוזי בנזימן בהצגת דרישתו של השב"כ מבלאו כרדיפה בניסיון לסתום פיות וטועה במתן גיבוי לו, ובאשר לתמיהה שבמאמר, מה אפשר לעשות כאשר המסמכים שבידי העיתונאי בלאו כבר "מצויים במוחו", התשובה היא פשוטה: כמה שנים בכלא יהפכו את המידע שבמוחו לבלתי רלבנטי, וגם ייתנו לצה"ל את הזמן הדרוש לביצוע כל השינויים המתחייבים מהחשש שהחומר (אפילו רק בחלקו) דלף לידיים בלתי מורשות.

תיאודור אורין הוא עורך-דין