שי להב פירסם באחרונה את ספרו "רשימת שידור: כך שינתה גלגל"צ את פני המוזיקה הישראלית" (הוצאת עם-עובד, עורך: שגיא גרין). הספר סוקר את הדרך שבה תחנת השידור הצבאית, שהיא בעצם פיצול בתוך תחנת הרדיו הצבאית הוותיקה גלי-צה"ל, הפכה מאז הקמתה באוקטובר 1993 לאחד המוסדות התרבותיים החשובים בישראל ובעלת יכולת השפעה חסרת פרופורציה על המוזיקה הישראלית.

להב מציג את אחורי הקלעים של המנגנון (הלא תמיד מורכב) הגלגל"צי, את שיקולי העורכים המוזיקליים של התחנה, ולא פחות חשוב מכך, מראה כיצד שיקולים אלו, במערכת של היזון חוזר, משפיעים על המוזיקה הישראלית שעושה את דרכה חזרה לגלגל"צ. טרם סיימתי לקרוא את הספר, אך עד כה התקשיתי למצוא בו סודות צבאיים כמוסים, אלא אם כן העובדה שמוזיקה מזרחית מודרת באופן קבוע מרשימת השירים המושמעת בתחנה, או שמידע על אודות הדרך שבה יחצנים הגיעו להתחנף לאנשי התחנה יום לפני ישיבת הפלייליסט, הם מידע צבאי מסווג שחשיפתו פוגעת אנושות בכוח ההרתעה של צה"ל אל מול הסורים המאיימים לפלוש בכל רגע ליפו כדי להשתלט על התחנה.

דווקא בשל העדר מידע מסווג כלשהו, מדהים לקרוא את המסמך הצה"לי שמוצג בסופו של הספר: טופס שנמסר ללהב על-ידי דובר צה"ל בתום חודשים של דיונים, ובו פירוט של רשימת תביעות והגבלות שעל להב לקבל על עצמו אם הוא רוצה לראיין חיילים ואזרחים עובדי צה"ל לצורך כתיבת הספר.

כך לדוגמה בסעיף ב' בטופס נכתב כי "דו"ץ [דובר צה"ל] ובעלי התפקידים מגלגל"צ יוכלו לבטל את הסכמתם לעריכת הראיונות המבוקשים בכל עת, ולפי שיקול דעתם הבלעדי, ללא צורך לנמק או להודיע מראש, וזאת אף במהלך כתיבת הספר עצמו". סעיף זה כל-כך חשוב, שהוא מוזכר במסמך פעם נוספת בנוסח שונה. סעיף ט"ז קובע כי "מוסכם בזאת כי דו"ץ יוכל להפסיק את כל פעולות הסיוע או חלקן בכל עת שימצא לנכון, וזאת ללא מתן התראה מוקדמת כלשהי". אנשים נחמדים.

בסעיף ו' מובהר כי גם אם יבוצעו הראיונות, אין בכך אישור לפרסם אותם, שכן הצנזורה הצבאית "או כל גורם ביטחון אחר" יוכל "לפסול קטעים אשר פרסומם עלול לפגוע בבטחון המדינה, או בבטחונם האישי של מי מחיילי צה"ל". לשם כך מתחייב להב "להגיש את כל החומר הכתוב ו/או המוקלט ו/או המצולם לבדיקת דו"ץ ענף תקשורת, מחלקת ביטחון מידע בצה"ל (להלן: מחב"ם) ו/או כל גורם במערכת הביטחון ומשרד הביטחון אשר ייקבע על-ידי דו"ץ או מחב"ם".

סעיף י"א הוא אולי הסעיף השערורייתי מכולם (אף שהתחרות בין הסעיפים צמודה). הסעיף קובע כי להב וההוצאה לאור מסכימים כי דו"ץ ומחב"ם יהיו רשאים לפסול קטעים מחומרי הגלם ו/או מהתוצר הסופי. "קטעים שייפסלו לא ייכנסו לספר, ולפי דרישת דו"ץ או מחב"ם יישארו כל ההעתקים בידי דו"ץ". קראתם נכון: דובר צה"ל עומד על כך שהוא יקבל את כל חומרי הגלם, יעיין בהם, ואם משהו לא ימצא חן בעיניו, הוא פשוט ישאיר אותו אצלו.

לבסוף נדרש להב לחתום על סעיף הקובע כי לא יוכל להפיץ את הספר שבו כלולים הראיונות אלא "לאחר שהתקבל אישור מפורש בכתב מדובר צה"ל", וכי "הפרת אחת ההתחייבויות לפי כתב זה תביא להפסקת שיתוף הפעולה ותמנע כל אפשרות לעשות שימוש בחומרים שיועברו לידינו ובתוכן הראיונות שהושגו במסגרת שיתוף הפעולה".

שיתוף פעולה? זה לא משתף פעולה. זה חוקר מצ"ח שעובד בכלא צבאי סודי ומתמחה בחקירת טרוריסטים החשודים שיש להם מידע על פצצה מתקתקת. חוקר מצ"ח זה כנראה התחפש לדובר צה"ל, אך גם דובר צה"ל מהסוג הזה, שאמון על הגנת האינטרסים של הצבא, אמור לזכור שהוא פועל, בפעם האחרונה שבדקתי, במדינה דמוקרטית שבה גם לחופש הביטוי יש מעמד חוקי וערך מוסרי.

גלי-צה"ל, ובוודאי גלגל"צ, נתפסים על פי רוב כתחנות רדיו עממיות שבהן משדרים צעירים חביבים ומוכשרים. נספח ג' בספרו של להב מספק תזכורת חדה למשמעותה של האות צ' בשם "גלגל"צ", ולא פחות חשוב מכך, לדרך שבה אותה צ' מגינה בברוטליות על המידע שנמצא ברשותה, הגם שאין כל סיבה – למעט שיקולי אגו וכבוד – שלא להציגו בפני הציבור.

המסמך המדהים מעלה שאלה חשובה אף יותר: אם כך מתנהג דובר צה"ל למחבר ספר העוסק בתחנת הרדיו של הצבא, אם זו רשימת התנאים המושתים על מי שרוצה לראיין את אלדד קובלנץ – תחת אילו תנאים ותחת אילו הגבלות עובדים כותבים המבקשים לתעד בספר את מחדלי הביטחון של צה"ל, לנתח מהלכים צבאיים, לעסוק בשיקולים אסטרטגיים ובהחלטות צבאיות של ממש, וכיצד ההגבלות האלו, במקרה שהן מתקבלות על דעת הכותבים, משפיעות על המוצר הסופי המגיע לידיו של הקורא הישראלי?

בניהו: נפתור הסוגיה

דובר צה"ל לא הגיב לנכתב כאן, למרות פניות חוזרות ונשנות. יומיים לאחר פרסום המאמר (ב-7.4.09) שלח דובר צה"ל אבי בניהו את התגובה הבאה: "לפני מספר שנים, בהיותי מפקד גלי-צה"ל, ביקש העיתונאי שי להב להיפגש עימי. בפגישה עידכן אותי כי התבקש על-ידי הוצאת עם-עובד לכתוב ספר בנושא גלגל"צ. השבתי כי אכן תופעת גלגל"צ ראויה למחקר ולתיעוד, וכי נשתף פעולה עם הספר.

"הודעתי לו כמפקד גל"צ כי למרות שגל"צ היא יחידה צבאית, ניתן לראיין בה מגישים ועורכים בכירים ללא אישור דובר צה"ל. כך נהוג כל השנים בגל"צ, בראיונות שמעניקים רזי ברקאי, יעל דן, מולי שפירא ונוספים, וכך יש לנהוג. באשר לחיילים בשירות חובה, המשמשים עורכים מוזיקליים ומגישים, יהיה עליו לפנות לדובר צה"ל ולקבל אישור.

"לדובר צה"ל נוהלי עבודה מסודרים עם גופי הוצאה לאור הנשענים על הוראות משפטיות הנוגעות להיבטים השונים של הוצאת ספר. יחד עם זאת, ברור כי ההסכם הקבוע של צה"ל ויחידת דובר צה"ל למול הוצאת ספרים אינו מתאים לאופי הספר על גלגל"צ, ולכן הנחיתי את ענף קשרי ציבור ביחידה לקיים עבודת מטה עם גורמי צה"ל השונים כדי לפתור סוגיה זו".