ספק רב אם אילנה דיין, ועורך התוכנית שלה בשעתו, דורון גלעזר, דימיינו שפרשת סרן ר' תיקח אותם רחוק כל-כך. ספק אם, כאשר ישבו נרגשים בחדר העריכה, אי-שם בשנת 2004, וניסו לארוג סיפור עיתונאי ראוי ומעניין מהחומרים הנדירים שהגיעו לידיהם, יכלו לשער שבחלוף כמעט שמונה שנים עוד ימשיכו לעסוק בסיפור הזה.
בוודאי לא העלו על דעתם שהוא יתגלגל לפסק דין חשוב ומשמעותי כל-כך של בית-המשפט העליון בכל מה שנוגע לחופש העיתונות, הפרקטיקה העיתונאית ודיני לשון הרע. ביושבם אי-אז בחדר העריכה החשוך, עם ההקלטות מהקשר, התיעוד של עמדת התצפית, תצלומי החיילים החוגגים במוצב והווידיאו של סרן ר' מתוך החקירה במצ"ח, בוודאי לא יכלו לתאר שהם יוצרים את אחד ממקרי המבחן המרתקים בעיתונות הישראלית בכל מה שנוגע לשאלה שעומדת בבסיס העשייה העיתונאית, ביסודו של מעשה העריכה – שאלת ההוגנות.
סרן ר' בבית-המשפט העליון, פברואר 2011 (צילום ארכיון)
כל דיון בפרשה מחייב לחזור לעובדות המוסכמות בה: ב-5 באוקטובר 2004, בשעת בוקר מוקדמת, נורתה למוות הילדה הפלסטינית איימאן אל-המס כאשר נכנסה ל"אזור הבטחוני המיוחד" של מוצב גירית, ששכן בדרום רצועת עזה, קרוב למקום מגוריה ברפיח. היא היתה בת 13 ועשרה חודשים, ונשאה על כתפיה תיק בית-ספר.
באותה תקופה שהו במוצב חיילי גדוד שקד של גבעתי. הם קיבלו שוב ושוב התרעות על אפשרות של חדירה למוצב והיו בכוננות ובמתח מתמיד. כניסתה של הילדה לאזור האסור זוהתה רק בשלב מאוחר, בגלל כשל של החיילים שהיו אמורים להיות בעמדת התצפית באותו בוקר. כשהתקרבה הילדה אל שער המוצב, החלה האזעקה לפעול והחיילים פתחו לעברה בירי. אל-המס נפגעה מהירי בזמן שפתחה בריצה לכיוון מזרח. היא השליכה את התיק שעל גבה והסתתרה מאחורי תלולית חול.
סרן ר', מפקד הפלוגה, הוזעק בינתיים על-ידי פקודיו. הוא רץ לעבר שער המוצב, וכשהתקרב אל הילדה ירה בה שני כדורים מטווח קצר, כדי לוודא את מותה. הוא שב אחר-כך וירה עוד צרור לסביבתה של הילדה, וגם ירה בתיק שהשליכה. התיק לא התפוצץ. במשפט הצבאי שנערך לסרן ר' התברר כי לא שמע באותו זמן את הדיווח בקשר שלפיו מדובר ב"ילדה בת עשר בערך". זה גם היה הבסיס לזיכויו על-פי הדין הצבאי.
סיפור מותה של איימאן אל-המס הפך מהר מאוד להיות הסיפור על סרן ר'. מדוע הוא הפך להיות כזה? בעיקר משום שחייליו של סרן ר', שהיו עוינים כלפיו זה זמן וסירבו לקבל את סמכותו בענייני משמעת, היו אלו שדאגו להוציא אותו לעיתונות. השאלות שהם הציבו במרכז היו שאלות על תפקודו, שיקול הדעת שלו כמפקד. בעיקר העסיקה השאלה אם פעל נכון כשירה לעבר הילדה שני כדורים מטווח קצר: האם הצליח בכך לאזן בין ההוראות הבטחוניות באותה עת ובין הערך המוצהר של צה"ל המכונה "טוהר הנשק". אף אחד לא עצר לשאול בקול רם אם איזון כזה, בסיטואציה הנתונה, הוא בכלל אפשרי.
לשאלות על סרן ר' ניתנו שתי תשובות שונות בתכלית: החיילים של סרן ר' ציירו תמונה של קצין מצ'ואיסטי, שש אלי הדק, שלא נרתע לתקוע שני כדורים מטווח קצר בגופה של ילדה מדממת. סרן ר', כפי שעלה בבירור מהחקירה שלו במצ"ח, האמין שפעל נכון באותו בוקר, על-פי ההנחיות והכללים של צה"ל, כדי "לנטרל את האיום", ביטוי שעליו חזר שוב ושוב. אל תוך המחלוקת וסבך העובדות הזה ניסתה הכתבה של "עובדה" לצלול ערב הגשת כתב האישום נגד סרן ר'. החומרים התיעודיים היו נדירים, החיילים שמחו לשתף פעולה עם עיתונאים, הסיפור היה קשה ומטריד. גופתה של ילדה פלסטינית היתה מונחת במרכזו.
כשזוכה סרן ר' בבית-הדין הצבאי, הוא הרגיש שהוענקה לו ההוכחה הניצחת כי נעשה לו עוול מוחלט גם בכתבה ששודרה ב"עובדה". אם יצא זכאי לפי החלטת שופטי בית-הדין הצבאי, איך יכול להיות שיוצג אחרת על-ידי אילנה דיין? החלטתו לפנות לבית-הדין באמצעות תביעת לשון הרע גילגלה אל הזירה המשפטית מקרה סבוך ומעניין: איך שופטים אם עריכת כתבה, המורכבת ממקורות רבים, מפסקול, תמונות, קריינות וראיונות, היא הוגנת או לא?
זה היה הפתח לפסק הדין השנוי במחלוקת של השופט נעם סולברג. סולברג התבלבל. הוא חשב לרגע שהוא יושב בכיסא עורך הכתבה ושאילנה דיין, או למעשה כל עיתונאי, הם בגדר שופטים בבית-משפט ומחויבים לאותן אמות מידה. הוא כשל להבחין בין כללי המשחק של בית-המשפט לאלו של זירת התקשורת. זוהי אבחנה ששופט חייב להיות מצויד בה. בשקדנות של תלמיד חרוץ הוא פירק את הכתבה לגורמיה וחלקיה, בחן כל אחד מהם וניסה לחבר ביחד את הטיעון המוצק שלפיו הכתבה של דיין סטתה מן האמת.
פסק הדין החשוב של העליון מחזיר את השחקנים למגרש הטבעי שלהם. הוא מזכיר לסולברג כי "יש להישמר מפני התערבות משפטית ביצירה העיתונאית ובאוטונומיה של העורך", וכי על אף שגם השופטים בעליון ראו בכתבה כמה טעויות עריכה, הרי ש"הדברים נופלים בגדר 'מרווח הנשימה' שיש להתיר לעורך, ללא התערבות בית-משפט". השופטים, כפי שהיה ראוי לעשות, החזירו את הכדור אל העיתונאים וכתבו בפירוט על המושג "עיתונות אחראית" והדרכים לבחון אותו, בעיקר בהתבסס על כללי האתיקה.
ובמגרש הזה, העיתונאי, לב הבעייתיות בכתבה על סרן ר' היה הנארטיב שהנחה את עורכיה. נארטיב שלפיו סרן ר' היה הדמות הראשית בפרשה ושאלת "וידוא ההריגה" היא זאת שעמדה במרכזה. כל עיתונאי חד עין יוכל להבין מה הביא את עורכי הכתבה לאמץ את הנארטיב הזה. היו אלו המקורות תאבי הנקם, החיילים שהיו במקום, שסיפרו כך את הסיפור, היו אלו חומרים תיעודיים נדירים שאף הם שמו את סרן ר' במרכז, והיה הצורך העיתונאי הבסיסי לספר סיפור שיש לו גיבור אנושי, גיבור אחד, שנוי במחלוקת.
למעשה סיפור מותה של איימאן אל-המס הוא סיפור על סיטואציה. סיטואציה אנושית בלתי אפשרית, שבה חיילים חמושים, מפוחדים ומותשים, מוצבים בקרבה פיזית בלתי אפשרית לאוכלוסייה כבושה, ענייה ומלאת שנאה. סיטואציה שבה, בשנייה אחת, יכולה ילדה עם תיק למצוא את עצמה מול כוונות רובים ולהיתפס בעיניהם כאיום קיומי, סכנת חיים של ממש.
סרן ר' הפך להיות גיבור הפרשה בעל-כורחו, ובכך אולי טמון העוול שנעשה לו בתקשורת (לא רק ב"עובדה"). למעשה הוא היה שחקן בסיטואציה גדולה הרבה יותר, אולי גדולה ממידותיו. אלו הן הטיות שכיחות שקורות לעיתונאים, לא רק ל"עובדה", והן אינן עניין לבית-המשפט, אלא לדיון מקצועי של העיתונאים עם עצמם.
באופן מעניין, דיין היתה בין הראשונים להודות בכך, עוד הרבה לפני הפסיקה של סולברג. בראיון ל"גלובס" בשנת 2005 אמרה כך: "האם הבעיה שלנו היא באמת האם המ"פ ירה או לא ירה עוד צרור בגופתה של הילדה? [...] על זה תקום או תיפול שאלת טוהר הנשק של צה"ל? ואולי השאלה המשמעותית יותר היא האם צבא יכול לאורך זמן לפעול כך באוכלוסייה? [...] יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו בזמן שרצינו להראות: שימו לב עד לאן הסיטואציה הזאת מביאה את כולנו".