בשנים האחרונות הולכים וגוברים הקולות הקוראים להגברת המעורבות של אזרחים בתהליכים פוליטיים. רבים טוענים כי כאשר אזרחים אינם מעורבים באופן פעיל בתהליכים אלה, למעט ההצבעה בבחירות מדי כמה שנים, נפתחת הדלת לטייקונים, קבוצות אינטרסים ולוביסטים להשפיע ללא הפרעה על מקבלי ההחלטות. לעומת זאת, מעורבות אזרחים מן השורה עשויה לשפר את תוצאות התהליך, לתרום ללגיטימציה של ההחלטות ושל המוסדות המחליטים אותן בעיני הציבור, ולשדרג את הידע וההבנה של האזרחים המעורבים בתהליך.
עם זאת, החיים הפוליטיים המודרניים הם סבוכים, ונושאים רבים עולים על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. בעוד שלחברי-הכנסת ולארגונים העוסקים בנושא מסוים יש ידע נרחב ויכולת להתמצא בסבך הטיעונים והאינטרסים הקשורים בו, הרי שלאזרח הממוצע אין הידע, הקשרים או הזמן הדרושים כדי להעמיק במגוון הנושאים שעל סדר היום. משמעות הדבר היא כי מעורבות גוברת של אזרחים בתהליכים פוליטיים עלולה להביא לקבלת החלטות בהסתמך על ידע מועט או שטחי בנושאים הרלבנטיים.
כיצד מביאים לכך שמצד אחד יותר אזרחים ישתתפו בתהליכים פוליטיים ומצד שני ההשתתפות תהיה מבוססת על ידע והבנה? יש כמה מודלים של שיתוף הציבור שמטרתם לנסות לפתור בעיה זו. מודלים כגון "כינוסי קונסנזוס" (consensus conferences), "חבר מושבעים דיוני" (deliberative juries), "סקרים דיוניים" (deliberative polls) ואחרים נועדו לבנות פלטפורמות שבאמצעותן קבוצות של אזרחים נחשפות למגוון טיעונים בנוגע לסוגיות שונות שעל סדר היום. המודלים האלו מאפשרים לציבור לשאול מומחים, לדבר זה עם זה, לערוך דיונים בקבוצות קטנות, ולהשתתף באירועים כדי להכיר את הנושא לעומק, להבין את המצב הרצוי ואת זה המצוי, ובסופו של דבר להגיע להחלטה שקולה ומחושבת.
בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל נערכו כמה אירועים של שיתוף ציבור, שמטרתם לבדוק מה התנאים הנדרשים לכך שאזרחים הדנים בנושא פוליטי כלשהו ישקיעו זמן ומחשבה כדי להכיר את הנושא לפני שיקבלו החלטות. במודל "הסקר הדיוני", ששימש השראה לאירועים, נבחר מדגם מייצג של האוכלוסייה. הקבוצה שנבחרה להשתתף באירוע מקבלת חומרי רקע שנכתבו על-ידי מומחים ואושרו על-ידי אנשי מקצוע בעלי השקפות שונות. ביום האירוע עצמו המשתתפים מתכנסים כדי לשמוע הרצאות מפי מומחים בתחום. מאוחר יותר האזרחים משתתפים בדיון בקבוצות קטנות, שמונחות על-ידי אנשים שהוכשרו לכך מראש. לסיום המשתתפים מתכנסים מחדש בפורום הרחב, ונציגי הקבוצות מציגים מסקנות מהדיונים שהתקיימו בקבוצה שלהם. בסופו של דבר המשתתפים מצביעים על הנושא שנדון בוועידה.
באתר של המרכז לדמוקרטיה דיונית (Center for Deliberative Democracy) יש מאגר גדול של סקרים דיוניים שהתקיימו ברחבי העולם, ואפשר לראות שבאופן טיפוסי התהליך מביא לשינויים משמעותיים ברמת הידע של המשתתפים ובמורכבות ההבנה שלהם (התפיסה של ההיבטים השונים שבנושא וההשפעה שלהם זה על זה). כמו כן אפשר להבחין בשינויים בעמדות המשתתפים, בדרך כלל לכיוון ליברלי יותר.
ההיגיון העומד מאחורי בחירת מדגם מייצג להשתתף בתהליך הוא היכולת להשליך מהתוצאות באשר לאוכלוסייה כולה, בדומה לשימוש בסקר רגיל. כלומר, בתנאים הנוכחיים לא כל האוכלוסייה יכולה להשתתף בניסויים דיוניים כאלה, אבל אם הדבר היה אפשרי, סביר מאוד להניח שהתוצאות היו דומות לאלו שאליהן הגיעה קבוצת הסקר.
בעוד שסקרים דיוניים וכלים דומים הם טכניקות יעילות לשיתוף הציבור ולשילוב מספר משמעותי של אזרחים בתהליכי קבלת החלטות, הרי שאפשר להצביע גם על כמה מכשולים ביישום שלהם: החל מהקשיים שבגיוס מדגם מייצג של האוכלוסייה, ועד לעלויות הכבדות של כינוס אזרחים במקום פיזי. לכן הועלו הצעות לשיפור או לשינוי המודל, שאמנם כרוכות בפגיעה בתוקף הסטטיסטי שלו, אבל משפרות את סיכויי היישום שלו, כגון מעבר לוועידות מקוונות, בחירה במדגמים מייצגים פחות של המשתתפים ועוד.
תוכנית הרדיו "בואו נדבר על זה", שני מימין: מנהל קול-ישראל מיקי מירו, 22.5.13 (צילום: בית-הספר לתקשורת, אוניברסיטת אריאל)
בבית-הספר לתקשורת באריאל ערכנו אירוע דומה שנועד להתאים את שיתוף הציבור לאחד המדיומים הוותיקים – הרדיו. רבים חושבים כי שעותיו היפות של הרדיו כבר מאחוריו והשימוש בו הולך ונעלם בשל התבססות הטלוויזיה והאינטרנט, אבל נתונים מ-2012 על אודות 62% חשיפה לתחנות הרדיו הארציות בימי חול (מן ולב-און, 2013) מעידים על כך שהרדיו עדיין משמש כלי תקשורת מרכזי לרבים.
כמו כן, עבור אזרחים רבים, השילוב במערכות דיוניות באמצעות אודיו עדיף על פני שיטות אחרות. דיון ציבורי המתבסס על המלה הכתובה נותן עדיפות לאזרחים שכתיבתם רהוטה ונטולת טעויות. יש אנשים שחוששים להופיע בפני קהל, ואנשים שאינם נראים טוב חוששים כי עובדה זו תשפיע על הפופולריות של העמדות שהם מביעים. הסתמכות על אודיו ככלי מוביל בדיון הציבורי עשויה לסייע לקידום הדיון, שכן השימוש בו יאפשר לאנשים להשתתף בדיון גם אם הם לובשים פיג'מה בבית, ויאפשר למאזינים להתמקד בטיעון ולא רק בהופעה החיצונית של הדובר או בשגיאות הכתיב שעשויות להיות לו.
דיון ציבורי רחב היקף המבוסס על הרדיו עשוי להיות בעייתי בשל הקיבולת הקטנה של אולפני הרדיו ובשל הקשיים הטכניים שבהעלאה לשידור מהבית של מספר גדול של מאזינים שמקיימים רב-שיח זה עם זה. לכן החלטנו לרתום את המעלות של הרדיו לדיון ציבורי ולשלב אותן עם היכולת של האינטרנט לתמוך באינטראקציה בין מספר רב של אנשים, תוך התגברות על מכשולים של זמן ומרחב.
הנושא שנבחר לשתי תוכניות הרדיו הדיוניות הוא זה של השוויון בנטל. לצורך כך נערך תחקיר ונכתבה חוברת שהועלתה לאינטרנט ומכילה מידע היסטורי, משפטי ואחר בנוגע לסוגיה. במקביל נפתחה קבוצת פייסבוק שאליה הועלו החומרים ונעשה מאמץ לגייס אנשים כדי שיגיעו לקבוצה באמצעות רשימות הדיוור והפייסבוק של בית-הספר לתקשורת וקול-ישראל.
שיא האירוע היה תוכנית רדיו שנקראה "בואו נדבר על זה" ושודרה ברשת ב' בהנחיית ד"ר מיכאל מירו, מנהל קול-ישראל, בהשתתפות כמה נציגים של קבוצות אוכלוסייה שונות – רב חרדי, רב דתי-לאומי, נציגה של עמותת השוויון-בנטל, ובליווי איש אקדמיה שסקר את תמונת המצב הרלבנטית. אמנם שיא האירוע התרחש בזמן תוכנית הרדיו, אבל החוברת שהוכנה היתה זמינה באינטרנט לאורך זמן, ואפשר היה לדבר על הנושא גם לפני התוכנית ואחריה.
הרעיון היה להתאים את מודל הסקר הדיוני לרדיו ולאינטרנט כדי לאפשר לגולשים שהגיעו לקבוצת הפייסבוק להיחשף לדיון רב-ממדים בסוגיה שעל הפרק: הם יוכלו להאזין למומחים שדנים בסוגיה באולפן, לקרוא את חומרי הרקע שקיימים בקבוצה בפייסבוק ולדבר זה עם זה באמצעות ההתממשקות לפייסבוק. כמו כן, כאשר משתתף מגיב בקבוצת הפייסבוק, חבריו רואים את התגובה, והחשיפה לאירוע גוברת (פירוט על אודות הקונספט של התוכניות והתכנים שעלו בהם).
מודל זה של שיתוף ציבור משלב שימוש באמצעי תקשורת שונים: תחקיר כתוב ומפגש פנים אל פנים המצולם, מועבר בשידור חי ברדיו ובאינטרנט ומתממשק למדיה חברתית. מצד אחד מודל זה משתמש בעוצמות של הרדיו והאינטרנט כדי למשוך משתתפים חדשים ונוספים לתהליכי דיון ציבורי, ומהצד שני הדיון נעשה בתנאים שנוחים למתדיינים. נדרשות עוד חשיבה והתנסות כדי להביא לכך שיוצגו בדיון מגוון דעות ובהן דעות שמנוגדות זו לזו, וכן נדרשת חשיבה נוספת כדי לחשוף את האירוע בפני קהלים גדולים יותר וייצוגיים יותר, כדי לשפר את האימפקט הציבורי של ועידות מסוג זה ולהנגיש אותן הן לאוכלוסייה והן למקבלי ההחלטות.
ד"ר אזי לב-און הוא ראש בית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל