נכונותם של פרקליטות המדינה ובאי-כוחו של עיתונאי "הארץ" אורי בלאו להגיע להסדר טיעון שכולל הרשעה מחד ועונש של עבודות שירות מאידך אינה מפתיעה. מנקודת מבטן של רשויות המדינה, שפיטת עיתונאי בגין החזקת מסמכים לא היתה דבר של מה בכך: למעלה משנה חלפה ממועד השימוע שנערך לבלאו ועד ההכרזה של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, על העמדתו לדין.
העיתונאי אורי בלאו (מימין) וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין (צילומים: יוסי זליגר ודוד ועקנין)
מנגד, קשה להאשים את בלאו ובאי-כוחו שבחרו להימנע ממשפט. מרגע שהיועץ המשפטי החליט להעמיד את העיתונאי לדין, היה ברור שבלאו יתקשה להגן על מעשיו בבית-המשפט. ההגנה הקבועה בסעיף 113(ג) לחוק העונשין שמורה לאדם "שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית, ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה". המטרה של בלאו היתה סבירה ביותר, אך לנוכח התנהלותו לאורך הפרשה קשה היה לטעון לתום לב. חוק העונשין, נזכיר, קובע שבע שנות מאסר לעבירה זו.
קריאה ראשונה בכתב האישום שהוגש הבוקר לבית-המשפט בתל-אביב מגוללת את הסיפור המוכר – עיתונאי קיבל מסמכים מסווגים, פירסם על-פי כמה מהם כתבות (באישור הצנזורה), נדרש להחזיר לשב"כ את המסמכים אך נענה באופן חלקי בלבד, עד שנאלץ להחזיר את כולם ולעמוד לדין.
מבט נוסף בכתב האישום מגלה כמה פרטים שלא היו ידועים עד כה, או לפחות היו נתונים במחלוקת. במסגרת הסדר הטיעון שאליו הגיעו פרקליטות המדינה ובאי-כוחו של עיתונאי "הארץ", צפוי בלאו להודות לא רק בעבירה של החזקת ידיעות סודיות בלא סמכות. בלאו יודה כי הבין שהמסמכים שקיבל מענת קם הוצאו מהצבא שלא כדין, הוא יודה כי הפיק מהמסמכים שקיבל העתקים, הוא יודה כי הפר את ההסכם עם השב"כ בכך שהחזיר רק כמה מהמסמכים, ואף יודה כי יצר מצג שווא בפני השב"כ ולפיו השיב מסמכים כאשר בפועל שמר אצלו את העתקיהם. במלים אחרות, בלאו יודה כי רימה את שירות הביטחון הכללי.
מנגד, גם המדינה מודה בכתב האישום בדבר מה שלא היה ידוע עד כה. כך, לדוגמה, בסעיף 14 של כתב האישום נכתב כי בין המסמכים שהחזיק בלאו היו גם מסמכים "שאם היו נחשפים, היתה פגיעה קשה ביעדי ההסתרה של צה"ל". זו, למעשה, הפעם הראשונה שהמדינה אינה מסבירה את ההעמדה לדין בנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם מחשיפת המסמכים, אלא מוסיפה הבהרה שלפיה המסמכים המסווגים שהחזיק בלאו אכן לא נחשפו.
זאת ועוד, לאחר שהמדינה אישרה במהלך משפטה של המדליפה, ענת קם, כי רשויות החקירה עשו שימוש במסמכים שהעביר להם בלאו לצורך איתור המקור שלו, טען השב"כ כי "רשויות החקירה פעלו בהתאם לאמור בהסכם" שנחתם בין בלאו לבין שירות הביטחון הכללי. אכן, בהסכם זה לא נכלל סעיף האוסר על רשויות החקירה לעשות שימוש במסמכים לצורך איתור המקור.
אך סעיף 8 של כתב האישום נגד בלאו מצייר תמונה שונה, כאשר בפעם הראשונה נחשפים בפומבי פרטים על חקירת בלאו בשב"כ.
"בשל החשיבות העליונה להוצאתם המיידית של המסמכים הסודיים מידי הנאשם", נכתב בסעיף זה, "וכדי למנוע אפשרות לנזק לבטחון המדינה, זומן הנאשם אל השב"כ בתאריך 3.8.09. במהלך שיחה של חוקר השב"כ עם הנאשם הבהיר החוקר לנאשם את הסיכון הטמון בעצם החזקה פרטית בלתי מבוקרת של מסמכים מסווגים - על-ידיו, כמו על-ידי כל גורם בלתי מורשה אחר - ודרש ממנו לפעול לאלתר להשבת המסמכים לרשויות הביטחון. באותה שיחה הבהיר חוקר השב"כ לנאשם כי השב"כ אינו מעוניין במקור שהעביר לנאשם את המסמכים, ואילו הנאשם טען כי המסמכים משמשים אותו לצורך עבודתו בעיתון 'הארץ' והפנה את החוקר לבאי-כוח העיתון. עוד ציין החוקר שאם יושבו המסמכים, לא יינקטו הליכים פליליים נגד הנאשם ולא ייעשה שימוש במסמכים לאיתור המקור [ההדגשות אינן במקור].
"בהמשך לשיחה הנ"ל", נכתב בכתב האישום, "בחודש ספטמבר 2009, בעקבות מו"מ עם באי-כוחו של הנאשם, נערך עימו הסכם להשבת המסמכים [...] בחלוף מספר חודשים מהמועד האמור, במסגרת חקירת ענת קם, התברר למאשימה כי לאמיתו של דבר לא מסר הנאשם לידי רשויות הביטחון את כל המסמכים שהיה עליו למסור על-פי ההסכם".
כפי שניתן להיווכח, בחקירה של בלאו במתקן השב"כ הבהיר החוקר לעיתונאי כי אינו מעוניין במקור והבטיח לו כי לא ייעשה שימוש במסמכים לאיתור המקור. לעומת זאת, בנוסח ההסכם בין השב"כ לבאי-כוחו של בלאו, שנערך בהמשך לחקירה בשב"כ, השב"כ פסע אחורנית צעד אחד מהתחייבותו כלפי בלאו. צעד משמעותי. "בחלוף מספר חודשים", כאמור, קם נעצרה.
השב"כ, מתברר, לא הפר את ההסכם הרשמי שנחתם עם באי-כוחו של בלאו, אך הפר את ההתחייבות בעל-פה שנתן לו אישית.