שוקי טאוסיג עשה שירות עיתונאי מועיל כשהציף היום, בסקירת העיתונות היומית של "העין השביעית", דוגמיות מגל הטוקבקים הסוחף את הרשת כתוצאה מהפגנות המחאה של המהגרים האפריקאים. התגובות שריכז טאוסיג ממחישות את עוצמת הסנטימנט העממי האופף את הציבור נוכח ממדיה של ההגירה השחורה מאפריקה כפי שהם באים לידי ביטוי בהפגנות ובשביתות. רגשות התסכול והזעם של הציבור הרחב, מהצד האחד, תחושת העוול והמצוקה של הפליטים המסתננים מהצד השני, ועמדתה המוצהרת, התקיפה, של הממשלה המרחפת מעל הסערה המתהווה, מזמינים התערבות עיתונאית נוספת, מעמיקה יותר.

קחו, למשל, את הטון השולט בטוקבקים שמצטט טאוסיג: נהמת בטן זועפת נגד "שמאלניותם" של הארגונים הישראליים העומדים כביכול מאחורי המחאה: "פשוט הזיה מטורפת שיילחמו ויפגינו במדינה שלהם. בעיה חמורה, כשיפי הנפש הם הקרובים לצלחת מקבלי ההחלטות"; "כיבוש השמאל יחד עם המסתננים מתחיל כבר להיות בלתי נסבל";  "תראו מה הבאתם פה לארץ, בושה וחרפה למדינת ישראל: דגלי איסלאם בכיכר"; "אני הייתי נוכחת במראה הלא נעים הזה . הם קיבלו הדרכה מהשמאלנים. איפה הממשלה בכל זה"; "מעניין מי מממן להם את ההפגנות והשלטים - איזה ביטחון הם קיבלו. שיעופו. לפני שיהיה מאוחר מדי יחד עם כל התומכים שלהם"; "ימח שמם !! חלאות, עופו מכאן לעזאזל וקחו את הסמולנים איתכם !"; "אני לא מאמינה שזה קורה לנגד עינינו ואנחנו שותקים... יש לארגן מייד הפגנת מחאה נגד ארגוני השמאל ולדרוש את סילוקם מהמדינה בעוון בגידה!!!".

מהגרים מאפריקה מוחים על מדיניות הממשלה נגדם, כיכר רבין בתל-אביב, 5.1.14 (צילום: תומר נויברג)

למה מתכוונים המגיבים (הציטטות לקוחות מטוקבקים בדפי הפייסבוק של "ישראל היום" ן"ידיעות אחרונות") כשהם מתייגים כ"סמולנים" את הישראלים המסייעים לפעילי המחאה האפריקאיים – לשמאלנים במובן הפוליטי-מדיני או לשמאלנים במובן החברתי-כלכלי? או, בלשונו של אורי זוהר במערכון המופלא שלו ושל אריק איינשטיין, מימי חבורת "לול" – לגפן במובן גאפן או לגאפן במובן גפן?

במלים אחרות, המגיבים המתלהמים משתמשים במונח "שמאל", על כל הטיותיו השליליות האפשריות, במשמעות של גידוף. אל תבלבלו להם את המוח עם דקויות לשוניות. הם יוצאים מדעתם מרוב חימה על מימדיה המאיימים של מחאת המהגרים השחורים והם מנתבים את חרונם לאויב המוכר – השמאל המדיני, זה שדוגל בשלום תמורת נסיגה, שבעיניהם משול לגיס חמישי המבקש להחריב את המדינה. האם הזיהוי הזה בין שמאל מדיני לתמיכה הומאנית במצוקתם של המהגרים, מעוגן במציאות או שהוא עוד ביטוי לתיוג הגס, הבלתי מובחן, הדמגוגי, שבאמצעותו מתנהל השיח בתקשורת בתקופה האחרונה?

הגעש הפופוליסטי הזה אינו פוטר את התקשורת מחובתה לספק מידע מהימן, ככל האפשר, על מאחורי הקלעים של גל ההפגנות: מי עומד מאחוריהן, מי מסייע למנהיגי קהיליית המהגרים (או שמא ממש יוזם את המחאה) - האם אלו אכן מפלגות השמאל המוכרות, ארגוני זכויות אדם מרכזיים – או שמא רק קבוצות פילנתרופיות קטנות ואנשים יחידים?

הציבור גם איננו יודע לאשורם את היקפה של אוכלוסיית המהגרים האפריקאיים ואת הרכבה: מדובר לכאורה על כ-60 אלף נפש. האם הנתון הזה אמין? כמה מהם אכן עונים על ההגדרה "פליטים", במובנה המקובל במשפט הבינלאומי, וכמה מהם מהגרי עבודה? עד כמה מהימנה טענת שר הפנים, גדעון סער, שהמדינה אינה מונעת מהם לעבוד? האם גרסתה של המדינה על אופייה של התופעה תואמת את המציאות?

התקשורת אכן מסקרת את המחאה בהרחבה הראויה לה ויש בתוכה מספר עיתונאים ועיתונאיות שעוקבים בהתמדה אחר המתרחש באוכלוסיית המהגרים מאפריקה, מצביעים (איש אישה וטעמם) על הבעיה שהיא מציבה לחברה הישראלית ומתריעים מפני נפיצותה. לא נכון, אפוא, לבוא בטענות אל התקשורת על התעלמות מהסוגיה. מוצדק, עם זאת, לדרוש ממנה לא להסתפק בתיאור ההתרחשויות ברחובות תל אביב אלא לחשוף את המטבח (!) שבו הוכנה המחאה ולהציג תמונת מצב מהימנה על טיבה של הקהילה המפגינה.