תרומה נאה הרים יובל יועז לטובת המדף הדליל של הספרות העיתונאית בעברית עם ספרו "תיק קצב". צרכני תעשיית האקטואליה, שמקדשת מדי יום ביומו את ההווה ומשכיחה אף את העבר הקרוב ביותר, זקוקים נואשות לחיבורים העוצרים לרגע את השטף, מרחיבים מבט ובוחנים לעומק פרשות שעומדות במוקד סדר היום התקשורתי, פרשות כמו זו שבמרכזה החשדות כי נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, הטריד מינית ואף אנס עובדות שהועסקו תחתיו.
יועז, כיום הכתב לענייני משפט של "גלובס" ובעבר עיתונאי ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", עקב מתוקף תפקידו אחר פרשת קצב מיומה הראשון. לצורך הכנת הספר הוסיף וריאיין ותיחקר ובדק את שהתרחש מאחורי הקלעים בחזיתות השונות של הפרשה. סיום רשמי עדיין אין בפרשה הזו, שכן פסק הדין במשפטו של קצב טרם ניתן, אך ספרו של יועז ממילא אינו מתמקד במשפט (שנוהל בדלתיים סגורות), ואף לא בתקופה שבה נשיא המדינה ביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו.
ספרו של יועז עוסק בכל מה שהתרחש בין הרגע שבו יצאה הפרשה מן המחשכים אל תודעת הציבור ועד לרגע שבו החל המשפט. "אני מבקש לבחון במבט ביקורתי את האופן שבו טיפלו רשויות אכיפת החוק בפרשה הפלילית שבמרכזה עמד האזרח מספר אחת בישראל", כותב יועז בהקדמה לספרו (עמ' 10).
במאות עמודי הספר מנתח יועז את התנהלות קצב, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות בכל אחד משלבי הפרשה, כמו גם את התנהלותם של עורכי-הדין, השופטים, החוקרים ויועצי התקשורת. הביקורת המשמעותית בספרו מכוונת כלפי היחס המועדף שהעניקו לנשיא רשויות החקירה והתביעה בישראל. בדרך למסקנה זו פורש יועז בפני הקורא מכלול עשיר, כמעט מהמם, של עובדות, ומסייע לסדר את שלל הדמויות וקווי העלילה בפרשה הסבוכה.
עיקרי הסיפור מוכרים, שכן פרשת קצב כבשה כותרות ראשיות בעיתונים ובמהדורות החדשות האלקטרוניות במשך שבועות ארוכים. מדי פעם אף חרגה מגבולות הסיפור הרגיל והפכה לאירוע טלוויזיוני בפני עצמו. כך היה, לדוגמה, כאשר הנשיא קצב נשא נאום זועם לרגל הכרזתו על נבצרות מתפקידו ונזף בכתב חדשות ערוץ 2 גדי סוקניק.
עוד יותר מכך התערבבו הפרשה עצמה וסיקורה כאשר המתלוננת המכונה א' מבית הנשיא קיימה מסיבת עיתונאים פומבית שבה גוללה את גרסתה, או כאשר קצב הזמין את כלי התקשורת למתנ"ס בקריית-מלאכי ותיאר במשך קרוב לשלוש שעות את כל שעבר עליו בשנים האחרונות. קריאה בספרו של יועז מעלה עד כמה, מעבר לדוגמאות הזכורות הללו, היתה השפעתה של התקשורת על התפתחות הפרשה מהותית.
לאחר חשיפת החשדות נגד נשיא המדינה הופנתה ביקורת כלפי עיתונאים שונים שקיבלו לאורך השנים מידע על מעשים פליליים לכאורה שביצע קצב, ולא פירסמו דבר (לדבריהם, משום שאף אחת מהמוטרדות לא הסכימה להיחשף או להגיש תלונה במשטרה). מ"תיק קצב" עולה תמונה הפוכה: בעולם בלא תקשורת כה חודרנית ורועמת – יש שיגידו: פזיזה וסנסציונית – כמו זו הישראלית, בעולם שבו פוליטיקאים ובכירי מערכת המשפט אינם רואים בכותרות של יום המחרת איום גורלי למעמדם, פרשת קצב היתה נראית שונה בתכלית.
למעשה, ייתכן שלא היתה באה לעולם. על-פי יועז, קצב החליט בעצתו של עו"ד יעקב נאמן לפנות ליועץ המשפטי לממשלה משה (מני) מזוז ולהתלונן כי העובדת המכונה א' מבית הנשיא מנסה לסחוט אותו. כך פרצה הפרשה לתודעת הציבור לראשונה. "בדיעבד התברר כי עצתו של נאמן לקצב לפנות ליועץ המשפטי לממשלה היתה עצה כושלת, הרסנית", כותב יועז ומוסיף, "שכן ספק אם הפרשה כולה היתה נחשפת ומניעה חקירה פלילית אלמלא פנה קצב למזוז וחשף בפניו טפח אחד ממנה".
מיד אחר-כך כותב יועז כי "את פנייתו של קצב ליועץ ניתן להסביר כמהלך שעניינו תקשורתי, פחות מאשר משפטי: מאחר שידע שמידע על הפרשה הגיע לידי כלי התקשורת, אפשר שקצב ביקש לשלוט באופן הפרסום, ובמקום שאת הכותרת תתפוס טענתה של א' כי תקף אותה מינית, היא תעסוק בטענת הנשיא כי עובדת לשעבר ניסתה לסחוט אותו" (עמ' 35). במלים אחרות, לולא היה קצב פונה למזוז והופך את הפרשה לפומבית, ייתכן שהתקשורת היתה ממשיכה להמתין גם היום למישהי שתהיה מוכנה להפוך את השמועות להאשמות רשמיות.
כאמור, לא היתה זו הפעם היחידה שהתקשורת השפיעה באופן מהותי על כיוון ההתגלגלות של פרשת קצב. על-פי "תיק קצב", במספר ניכר של צמתים מרכזיים בפרשה מילאו עיתונאים וכלי תקשורת תפקיד מכריע: לאחר שקיבל את התלונה הראשונה מקצב, פעל היועץ מזוז כפי שפעל "מאחר שידע שגורמים נוספים מעורבים במהלכים, ובידי התקשורת מצויים קצות חוט" (עמ' 40), ולא רצה להיראות כמי שמטייח עבירות פליליות במשכן הנשיא;
לאחר שנפתחה חקירה נגד הנשיא, ניצלו חוקרי המשטרה את הסיקור התקשורתי האינטנסיבי לטובתם – "הם שמו לב שקצב נערך לחקירותיו על סמך הדיווחים בעיתונות, וכך הצליחו להפתיע אותו מדי פעם, כשהקדישו חקירות מסוימות לחשדות חדשים שלהם לא נערך" (עמ' 146);
למעשה, חלק מהמידע שקיבלו חוקרי המשטרה "הגיע ישירות מעיתונאים, שהתקשרו לחוקרים וקישרו ביניהם לבין נשים שפנו לתקשורת כדי לחלוק את המידע שברשותן" (עמ' 119);
התביעה אף זימנה בסופו של דבר את העיתונאים אילנה דיין, אדר פרימור, שלום ירושלמי ואסתי אהרונוביץ' להעיד מטעמה בבית-המשפט (עמ' 523).
חשיפת עסקת הטיעון בתקשורת על-ידי כתב ערוץ 10 ברוך קרא, כותב יועז, "הכניסה את משרד המשפטים לטלטלה עזה" והניעה את מזוז וצוותו לזרז ולהקדים את מועד החתימה על העסקה (עמ' 290); חשוב מכך – ההחלטה של היועץ מזוז לפתוח במשא-ומתן להסדר טיעון עוד לפני שגובשה החלטה סופית באשר לאישומים שייכללו בכתב האישום, החלטה שלדעת יועז היתה "חטא קדמון" שהוליד ליקויים חריפים בהתנהלות התביעה בפרשת קצב, התקבלה, לפחות בחלקה, משום שההדלפות הרבות שהגיעו לידי התקשורת מנעו מהיועץ המשפטי את האפשרות לקבל בחשאי החלטה סופית בסוגיה (עמ' 353–354).
מנגד, יועצי התקשורת של קצב הפעילו לחץ תקשורתי מסיבי משום שהיו משוכנעים שמזוז מושפע מהתקשורת וניתן לתמרון באמצעותה (עמ' 161). "מזוז ואנשיו פשוט נסחפו בזרם", כתבו הסניגורים לבית-המשפט (עמ' 287). גם מזוז עצמו, מסתבר, מודה שהושפע מדעת הקהל ומסביר את השינויים במהלכיו לאורך הפרשה בהבדלים שנוצרו בעמדות הציבור (עמ' 505).
יתר על כן, ייתכן כי קצב כלל לא היה נבחר לתפקיד נשיא המדינה לולא התקשורת. קצב מזכיר ראיון רדיופוני שבו שאל אריה גולן את ח"כ ראובן ריבלין אם יתמוך הליכוד במועמדותו של שמעון פרס לתפקיד. על-פי "תיק קצב", ריבלין השיב לו "לא אלמן הליכוד", וכשהתבקש לפרט מי הם המועמדים מטעם הסיעה ענה, בלי תכנון מוקדם, "למשל, משה קצב". "העניין טרם נידון עד אז בין בכירי המפלגה", מציין יועז, ומוסיף כי כשקצב התקשר לריבלין לאחר הראיון, התנצל בפניו ריבלין על שלא התייעץ עימו בטרם העלה את שמו.
יועז נותן קרדיט לתקשורת הישראלית גם בקשר לזכייה המפתיעה של קצב בתפקיד. תקשורת הזרם המרכזי אמנם התגייסה למען פרס וסיקרה את המירוץ לנשיאות כאילו נצחונו מובטח, אך לפי "תיק קצב", ההחלטה של יהדות-התורה להעביר את תמיכתה לקצב, החלטה שבעקבותיה העבירו גם חברי-הכנסת של ש"ס את תמיכתם ושינו את תוצאות המירוץ, נבעה דווקא מהתגייסות זו ומהרצון של הרחוב הבני-ברקי "להשפיל את התקשורת החילונית".
היחסים האישיים בין קצב לתקשורת, כפי הם עולים מבין מאות דפי הספר, היו חריגים בעוצמתם. קצב, בעצמו עיתונאי בתחילת דרכו (שימש כתב בדרום של "ידיעות אחרונות"), גילה רגישות רבה לכל דבר שנכתב – ולא נכתב – עליו בתקשורת. "הוא ניהל עם התקשורת קרב סכינים", גורס יועז, "שהושתת על חשדנות הדדית" (עמ' 68). יועז מונה מספר רב של מקרים שבהם פנה מנכ"ל בית הנשיא, או דובר מטעמו, לכלי התקשורת בטענה על כך שבחרו לא לסקר אירועים שבהם השתתף הנשיא, מהלוויה של הבדרן דודו דותן ועד לנאומו של קצב בפני הפרלמנט של מולדובה.
קצב, כותב יועז, השתדל מאוד להתחבב על העיתונות וניצל פגישות תדרוך סדירות עם בכירים במערכת הביטחון כדי להדליף מידע רגיש לעיתונאים בתקווה לקבל בתמורה יחס חיובי (עמ' 66). זה לא עבד. יועז מגלה כי בשלב מסוים, עוד לפני פרוץ הפרשה, ההתעלמות של התקשורת מקצב הגיעה לכדי כך שכאשר זימן נשיא המדינה את ארבעת העורכים הראשיים של העיתונים הגדולים לשיחת רקע, היה עורך "הארץ", חנוך מרמרי, היחיד שטרח להגיע לפגישה.
אם ההתעלמות של התקשורת הטרידה את קצב, היחס שזכה לו הכעיס אותו ביותר. לפני פרוץ הפרשה ביקש והשיג את הורדת דמותו מתוכנית הבידור של קשת "ארץ נהדרת". לאחר שההאשמות נגדו צפו אל פני השטח ראה קצב בעיתונות אויב, שפועל כבקנוניה נגדו, מתוך תסכול על הפסדו של פרס בבחירות.
עד היום, כותב יועז, שומר קצב בביתו "ארכיון עיתונות קפדני הכולל כמעט את כל מה שפורסם מתחילת הפרשה, ומסמכים שנאספו בחקירות העצמאיות שניהלו אנשיו. יועז מצטט את בנו של קצב, ישראל, שאומר: "'אבא לא מפסיק לקרוא ולנסות למצוא פרטים שיסייעו לו להוכיח את חפותו. אני אומר לו, 'אבא, די, תתנתק', אבל הוא ממשיך לקרוא עוד פעם ועוד פעם" (עמ' 412–413). האובססיה ביחסי קצב והתקשורת, אם כן, היתה דו-צדדית.
יועז מכיר בתפקיד הגורלי ששיחקה התקשורת בתיק זה, ובפרק האחרון של ספרו כותב: "ליקויים ודילמות בעבודת הפרקליטות מתגלים מדי פעם בפעם, אגב טיפול בתיקים כאלה ואחרים. ואולם גם במשרד המשפטים מסכימים כי בפרשה זו הצטרפה שורה של נסיבות קיצונית, ששיוו לפרשה את אופיה הייחודי. בין הנסיבות הללו אפשר לציין את היותו של החשוד נשיא מדינה מכהן; אופיין של העבירות שבהן נחשד, שגרם לעיתונות לעסוק בפרשה בהרחבה ובלא הפסק; התנהלות עורכי-דינו של קצב כדמויות תקשורתיות זמינות, נגישות ובעלי פרופיל תקשורתי גבוה משל עצמם;
"העובדה שהעיתונות הגיעה לחלק מהמתלוננות לפני המשטרה, ושחלק מהן פעלו בעצמן בסיוע עורכי-דין ויחצנים; ההדלפות החוזרות ונשנות של מסמכים וחומרים מתוך החקירה לכלי התקשורת, וההתנהלות התקשורתית העצמאית של המשטרה, שבחלק מהמקרים לא היתה מתואמת עם הפרקליטות. כל אלה הובילו למצב שבו הפרשה כולה התנהלה במידה רבה בתקשורת, לעתים יותר מאשר בחדרי החקירות" (עמ' 531–532).
יחד עם זאת, דווקא החזית העיתונאית אינה זוכה בספרו של יועז לניתוח ראוי. המחבר מקדיש עמודים רבים לבחינת שיטות העבודה והמחלוקות בקרב בכירים במערכת התביעה בכל אחד משלבי הפרשה, אבל אינו מקדיש תשומת לב דומה לעיתונאים. הוא כותב ארוכות על האסטרטגיה של עורכי-הדין ועל זו של יועצי התקשורת, אבל לא על הכתבים שבלעו את הפתיונות שהונחו מולם ולא על העורכים שניסחו את הכותרות שהשפיעו אחר-כך על כל יתר השחקנים.
אמנם פה ושם יועז מציץ אל אחורי הקלעים של מערכות החדשות (בעיקר בתיאור שלב החשיפה הראשוני של הפרשה), מדי פעם הוא מציין איזה מידע הגיע לאיזה עיתונאי, איזה עיתון פירסם דבר מה בניגוד לסיכום מוקדם עם המקור, או מגלה מי עמד מאחורי שם הקוד "מקור משפטי בכיר", אך ככלל נראה כי יועז מעדיף שלא להפנות גם אל תחום עיסוקו את המבט הביקורתי שהוא מכוון כלפי מערכת התביעה או לשכתו של נשיא המדינה.
כך יוצא שדווקא הזירה שיועז מכיר בוודאי טוב יותר מכל זירה אחרת, החצר האחורית של העיתונות המשפטית בישראל, נותרת חסויה כמעט לחלוטין גם עבור מי שסיים את מאות עמודי הספר. המניעים, הוויכוחים, שיטות העבודה, המחנאות וההשפעות הבלתי ענייניות, על אלה אין כמעט מלה.
למזוז, כך פורסם, דווקא היתה ביקורת משמעותית על התנהלות התקשורת בישראל. ההימנעות של המחבר אולי מובנת, על רקע העובדה שהוא מעוניין להמשיך לעבוד בסביבה זו, אך היא מצערת מאוד. בספר הסוקר לעומק פרשה שהושפעה במידה כה גדולה מהאופן שבו סוקרה, זהו יותר מאשר פגם קטן.
"תיק קצב – מאחורי הקלעים בפרשת החשדות נגד נשיא המדינה לשעבר", מאת יובל יועז. "כעת", סדרה לספרות עיתונאית בעריכת ארנה קזין. הוצאת הקיבוץ-המאוחד / ספריית-פועלים, 584 עמ', מחיר: 96 שקל