השינויים האחרונים העוברים על מערכת עיתון "הארץ", ובהם איחוד דסק האינטרנט והפרינט, ביטול תפקידי עורכי העמודים והעברה הדרגתית של כובד המשקל לפלטפורמות דיגיטליות, הם הזדמנות נוחה לדון גם בחלקו של העורך במוצר העיתונאי הסופי ובאחריות ובזכויות שיש לו בקשר אליו.
מבחינת הגילוי לקורא, בעיתונות הישראלית נהוג להתייחס לתפקידי עריכה בצמצום רב. שמותיהם של העורכים הבכירים ביותר בעיתון מופיעים בדרך כלל במרוכז בפירוט בעלי התפקידים הנדפס באחד העמודים בעיתון, אך נוסף להם יש לא מעט עורכי דסק, משמרת ולשון (בעיתונים שבהם תפקיד עורך הלשון עדיין קיים) הנותרים כפועלי פס יצור עלומים. בטלוויזיה וברדיו ניתן גילוי נרחב יותר במסגרת הקרדיטים לצוות העריכה וההפקה ולעורכי כתבות. עד לימים האחרונים בלט "הארץ", כאמור, כעיתון היחיד שציין את שמות עורכי העמודים, ובכך איפשר לקורא ולמושאי הסיקור גילוי נאות ורחב יותר על המעורבים בתוכן העיתונאי.
מערכת "דה-מרקר", 16.8.08 (צילום: תומר ליכטש, רשיון cc-by-sa)
בניגוד לקוראים ולמושאי סיקור רבים התולים את מלוא כובד המשקל ותשומת הלב בכתב בלבד, הרי שכל מי שעבר גם במקרה ולתקופה קצרה ליד מקצוע העיתונות מכיר בחשיבותו הרבה, אם לא המכרעת, של העורך ביצירת המוצר המוגמר.
לא פעם עובר הטקסט העיתונאי תהפוכות לא מעטות בידיו של העורך, ורבים הכותבים, ואני בהם, שיעידו כי מה שנכתב בהתחלה שונה לעתים באופן מהותי (בהחלט גם לטובה) מהטיוטה הראשונה. העורך הוא זה המעניק בדרך כלל כותרות וכותרות משנה ומתאים את הידיעה למגבלות המקום והזמן, ואף עורך בה שינויי סגנון ומהות אחרים. התוצר המתפרסם הוא יצירה משותפת של כתב ועורך, שחולקים גם את זכויות היוצרים עליה במידה זו או אחרת. למרות זאת, ברוב המקרים, גם במישור ההכרה וגם במישור האחריות העיתונאית, נותר העורך בצל, חף מכל קרדיט, או אשמה, על חלקו המקצועי.
כך למשל מעטות הן תביעות לשון הרע המופנות כלפי עורכי ידיעה ספציפית. כך גם קשה יותר לאמוד את איכויותיו המקצועיות ולאורך זמן של עורך מסוים מקריאה רגילה של העיתון. למצב זה יש לא מעט חסרונות. אחד מהם הוא במישור הגילוי הצרכני. כמו כל מוצר אחר, גם לידיעה עיתונאית או טור פרשנות ראוי ורצוי לצרף גילוי מקיף ומלא ככל האפשר באשר לגורמי הייצור המעורבים ביצירתה. עריכה היא אחת הפעולות החשובות ביותר ברשימת מרכיבי המוצר הזה, ולפעמים תוצריה העריכתיים (כמו כותרות למשל) הם אלו שנחקקים בזיכרון הציבורי ועומדים בלב מחלוקות ותביעות.
עניין נוסף הוא מתן קרדיט לעורך על עבודתו. אחרי הכל, הוא שותף ביצירה וראוי שיקבל הכרה מקצועית על חלקו בהוצאתה לאור, לטוב ולרע. אמנם היה זה דווקא מו"ל "הארץ" עמוס שוקן שסבר בתחילת השנה שעברה כי מתן קרדיט לעיתונאים הוא "סוג של קלקול" ואולי המודל הראוי צריך להיות נטול קרדיט לחלוטין. אולי שוקן צודק, אם מאמצים את התפיסה שלפיה כלי התקשורת והאישיות המשפטית הנפרדת שלו חשובים יותר מהאורגנים הפועלים בו, אך במציאות שבה שולטים מוטיבציה אישית, מניעי אגו ורצון בהכרה ובתגמול ציבורי, הקרדיט הוא המלך. אם כן, מדוע לא להעניק אותו לשותף מרכזי ביצירה?
עיתונאים צריכים לפעול ככל שניתן תחת עקרון "המטבח השקוף" ולאפשר לקוראים להציץ פנימה ולחזות בתהליך הייצור. כך מתאפשר גילוי נאות אמיתי וניתן להבין טוב יותר מה איכותי ומה לא. כך מתאפשרת הצגת כישורים מקצועיים באופן מוצלח יותר וגם משתפרות האפשרויות התעסוקתיות של אנשי הצללים. כך גם יבין אולי הציבור שכתבים, מגישים ופרשנים הם רק חלק ממערך כולל של יצירה עיתונאית, ושיש עוד אנשים הפועלים מאחוריהם ותומכים בעבודתם ואף שותפים לה. מימוש גישה זו יכול להביא אף לתמורות מבורכות בשכר המשולם לעורכים, במיוחד הלא-בכירים שבהם, הנפגעים כיום מהעדר ההכרה והלימה בין העבודה והאחריות שהם נושאים ובין פירות המאמץ המשותף.