האקט הנורא שהתרחש אמש בהפגנת המחאה החברתית, שבמהלכה שרף אדם את עצמו לעיני כל, הוא כזה המסמל יותר מכל את הייאוש התהומי של מי שחווה את התנכרותן ואטימותן של המערכות החברתיות והשלטוניות שבהן הוא תלוי. שנה לאחר ההפגנות ההמוניות שתבעו מדיניות של צדק חברתי, נראה שמעשים של ייאוש וחידלון הם צפויים וכמעט בלתי נמנעים אל מול החירשות הממשלתית והמציאות המפלה והמדכאת.

אחד מעותקי המכתב שהשאיר אחריו משה סילמן לפני שהצית עצמו בעיצומה של הפגנת המחאה החברתית אתמול בתל-אביב (צילום: רוני שיצר)

הייאוש הקיומי-חברתי מתפשט דווקא אל מול דעיכתה של התקווה החברתית, שכה הפעימה לבבות בשנה שעברה. הייאוש מגלם סכנה ממשית, לא פחות מהתערערות פוליטית או איום בטחוני. לכן מתבקש הדבר שההתייחסות התקשורתית לזעקת האזהרה הבוערת תהיה אחראית, נוקבת, מהדהדת, לא מעמעמת ולא מטשטשת.

אחריות זו כוללת הצבת כמה שאלות. למשל, מה קורה לנו כציבור וכבני-אדם, בקיץ 2012, אל מול תגובתה של המערכת השלטונית לתביעות המחאה של קיץ 2011? מה קרה לנו אל מול התנפצותן של רוב התקוות שנתלו בתגובתה של מערכת זו? עד כמה עמוקה השפעתה של התנפצות זו? מה הן השלכותיה ברמת הפרט, וברמת החברה, ומה אחריותה של המערכת השלטונית?

הציפייה היא שגם אנשי התקשורת, הממקמים בדרך כלל את ענייני הפוליטיקה והצבא מעל לכל נושא חברתי עממי, יפתחו את תוכניות הבוקר בהתייחסות לאירוע ההצתה ובמה שהוא עשוי לשקף מבחינה חברתית-ציבורית.

אולם, אל מול תוכנית הבוקר של רשת ב', שגילתה אכן אחריות ועסקה בניתוח המשמעויות החברתיות של האירוע החמור, בתוכנית הבוקר החשובה של רזי ברקאי "מה בוער" העדיפו לפתוח בעניינים המועדפים תדיר על השדרן הוותיק – בעיקר פוליטיקה, ועוד פוליטיקה.

נראה שתמיד קל, נוח ואטרקטיבי יותר להתעדכן במהלך הפוליטי הבא ולאשר את סדר היום הישן והטוב מאשר לעסוק בפצעים החברתיים המוגלתיים והמבעבעים של החברה הישראלית. ואכן, ברקאי לא רק מיקם את אירוע ההצתה בשולי תוכניתו, אלא גם דאג למדר אותו ולהגדירו, בשאלותיו למרואיינת, סתיו שפיר, כאירוע שולי ומופרע, שרק "מקלקל" את רוח המחאה היפה והנעימה.

כששדרן רדיו כה מרכזי מבטל באופן כל-כך בוטה בפני מאזיניו הרבים את חשיבותו של האירוע המחאתי שהתרחש אתמול, הוא מבטל את הלגיטימיות של הייאוש הציבורי שאותו מעשה מגלם. הוא מעמעם ומסווה את מציאות המצוקה החברתית הזועקת מתוכו, וקובר אותה בין נפתולי התככים הפוליטיים שכה נוח להתגלגל ולפרשן בהם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, ממניעיו שלו, מיהר לסווג את ההצתה כאירוע אישי, כשהוא מנסה ליטול ממנו את חשיבותו המחאתית-ציבורית ולנטרל בכך את השפעתו. אל מול מהלך זה, תובעת האחריות העיתונאית התעמתות נוקבת, במטרה למנוע את המניפולציה השלטונית המנטרלת הזו. התוכנית "מה בוער" לא רק שלא התעמתה עם המניפולציה, אלא אף שיתפה עימה פעולה. מה שלא בוער לבנימין נתניהו, מתברר, לא בוער גם לרזי ברקאי.

ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין