(איור: חנה קונטי, רשיון cc-by-nc-nd)
פרופ' איתן ששינסקי, כלכלן ידוע שם ובעל מעמד נכבד באקדמיה, נתפס לפני 27 שנה בשני מקרים של פלגיאט: בהרצאה שנשא בכנס בינלאומי ובמאמר עיוני שפירסם בכתב-עת מקצועי הוא ייחס לעצמו אבחנות ותובנות שנשאבו באופן בוטה מהגותם של אחרים – האחד עמית ישראלי והשני פרופסור נורבגי.
ששינסקי הודה בפלגיאט, נקרא לשלטונות האוניברסיטה העברית, שבה לימד וחקר, והורחק מוועדותיה האקדמיות. מאז אמנם מצא את דרכו ככלכלן בזירה המעשית, וגם הציבורית, אך הכתם לא נמחק ממצחו, כפי שמוכיח פרסום על אודותיו מהשנים האחרונות. הולכת שולל היא בלתי נסבלת בעולם האקדמי משום שהיא סותרת את האתוס המנחה אותו: חיפוש אחר האמת, חתירה להגיע לשורשם של דברים, מאמץ בלתי פוסק לפענח את סודות הקיום האנושי.
ומה בתקשורת המדווחת – זו ששליחותה, שעצם הגיון קיומה, הוא לעשות כל שביכולתה כדי להציג לציבור מידע מהימן? איך היא נוהגת במי שמטעה באמצעותה, יוצר ביודעין מצגי שווא ועובד בעיניים על קהל צרכניה? השבוע סיפק שלוש המחשות.
הראשונה היתה תחקירו המאלף של איתמר ב"ז על תעשיית ההונאות בסיקור הסצינה הקולנועית. הסיפור שגולל מסמר שיער, מבחינה אתית: עיתונים מרכזיים מציגים לקוראיהם תמונות-שווא של ראיונות בלעדיים כביכול שהעניקו לכתביהם כוכבי סרטים נודעים, בעוד שבפועל כתבים ועורכים בעיתונים אלה עשו מניפולציה ברוטלית בטקסטים יחצניים או בתמליל מסיבות עיתונאים שהופצו בתפוצה רחבה על-ידי משווקי סרטים.
את הדוגמה השנייה סיפק שלמה מן, הלוא הוא ייגר מאייסטר, בעל הטור הפופולרי "עומד בשער" המתפרסם באתר "העין השביעית". מן חשף את הטכניקה העקמומית שהפעיל עיתון "ידיעות אחרונות" כדי להתחזות כמי שהשיג ראיונות בלעדיים עם שני כוכבי האולימפיאדה האחרונה בלונדון, אוסיין בולט ומייקל פלפס.
מבדיקתו של מן עולה שכתב העיתון, יניב חלילי, ועורכיו בתל-אביב ביצעו מעשים מגונים בראיונות פומביים שהעניקו שני הספורטאים לכמה עשרות עיתונאים, והציגו אותם כאילו ניתנו באופן בלעדי לעיתון הישראלי. וכמו בסיקור ענף הקולנוע, כך גם בהתנהלות שהאיר שלמה מן, עצם היכולת של העיתונים להתיימר כמי שנציגם ישב פנים אל פנים מול המרואיינים המבוקשים (גם אם יחד עם עשרות עיתונאים אחרים) נבעה מעסקה שבה שילמו העיתונים בכתבות מחניפות או באזכורים מחמיאים לחברות ענק שכוכבי הקולנוע והספורט הם פרזנטורים שלהן.
המקרה השלישי הוא של יעקב בורק, איש עסקים מצליח, כותב ידוע ומכובד ואזרח נורמטיבי ללא עוררין. ד"ר יקי מנשנפרוינד, הכותב ב"העין השביעית" על סיקור תחומי ההשכלה והמדע בתקשורת, הציג שלשום טקסטים שפירסם בורק בעיתון "הארץ", והציב אותם מול טקסטים אחרים שמהם שאב בורק את השראתו.
ההשוואה אינה מותירה ספק: בורק ייחס לעצמו אמירות וקביעות שמקורן בכתבים שקרא אצל אחרים. הוא עשה זאת כמה פעמים – דפוס התנהגות שחזר על עצמו – בלי להצהיר במפורש על הסתמכותו על הזולת. "הארץ", שנודע לו בדיעבד על התנהלותו הבעייתית של בורק, החליט להפסיק לפרסם את טוריו והודיע על כך הן בתגובתו לנו והן בהודעה שפירסם אתמול לקוראיו, בסוף טור פרידה שכתב בורק ובו ניסה לתרץ את התנהגותו.
יש מרכיב אחד בטור הפרידה של בורק שעורר אצלי הרהור. בורק שואל את עצמו (ואת קוראיו), האם הכללים האתיים שהתאימו לעיתונות המודפסת תקפים בעידן המקוון. האם החומרה שבה נתפס פלגיאט בעולם האקדמי, ובעולם העיתונאי המסורתי, רלבנטית לעידן שבו הידע "מפוזר בין מיליוני אתרים וכותבים עד שקשה לפעמים לזהות את מקורה של תובנה החוזרת על עצמה לפעמים בהמוני אתרים" (כלשונו).
אכן, כללי האתיקה העיתונאית שהיו מקובלים בתקשורת המסורתית נזקקים לבחינה מתמדת ולהתאמות בעידן העיתונאי המקוון. הפרצות גדולות וההתאמה מסובכת. מה גם שהפיתוחים הטכנולוגיים הבלתי פוסקים עושים את המשימה הזו למלאכה של כלב (שמירה) הנאלץ לרוץ אחר זנבו. עם זאת, לכאורה גם במאה ה-21, ההבחנה בין אמת לכזב, בין מקור לזיוף – אמורה להיות ברורה.
רק לכאורה. האינטרנט, על הסתעפויותיו, ממיס את הגבול בין מציאות לבדיה, בין עולם ממשי לעולם של כאילו. האינטרנט מאפשר עולם של "חברים" (בפייסבוק) שאין ביניהם לבין חברות ממשית ולא כלום. הוא מאפשר "שיח" (צ'ט) שבינו לבין שיח אינטימי של אדם עם רעהו אין דבר וחצי דבר. הוא מוליד קרבה בינאישית ללא הפסקה (במייל, בטוויטר, בפייסבוק) שהיא טכנית בלבד. הוא מציע חיזוקים ועידוד (לייק) שהם פורמליים גרידא.
במשפט אחד: האינטרנט חולל מציאות של מגע אנושי מנוכר, שהחליף את הצורך וההרגל הטבוע בבני-אדם להתרועע, להחליף דברים פנים אל פנים, לתהות איש על קנקן רעהו, להתרשם משפת הגוף של הזולת, מהבעת פניו, מנימת דיבורו.
בעידן המתעתע הזה אכן נפתחה פרצה רחבה למעידות מהסוג של יעקב בורק. ההבחנה בין מקור לתרגום, בין עיבוד ליצירה, בין ליקוט להארה – מועדת לפורענות. כאשר העולם המקוון מתנהל על-פי מערך מושגים מטעה, שלא לומר מזויף, גדלה ההסתברות שכותבים יציגו לקוראיהם מצגי שווא.