על רקע המשבר העמוק שהעיתונות בישראל שרויה בו, בחר אתמול גדעון לוי מ"הארץ" להטיל רפש בכל כלי התקשורת לבד מזה שמפרנס אותו. "מרביתה של התקשורת צבועה ב-50 גוונים של צהוב", כתב לוי. "אליהם נוספים עוד גוונים של כחול-לבן לאומני וחום מיליטריסטי. הצהוב השחית כאן דורות שגדלים על עיתונות מטמטמת ומבהמת [...] הכחול-לבן והחום הנחילו לנו תקשורת שהיא המשת"פית הגדולה של הכיבוש". לעומת זאת, "'הארץ' הוא מגדלור, בן 100 עוד מעט, ואורו לא הועם לרגע, מופנה לישראל ולעולם, שומר על כבוד העיתונות והחברה".

קצת מצחיק כמובן לקרוא על היטמטמות, התבהמות ולאומנות התקשורת מעטו של מי שזה עתה השתתף בתוכנית ריאליטי, שבה כיכב לצד מתנחל שהכריז שאוננותו תורתו, אבל ניחא. זו באמת הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה היא ההיתממות הקדושה של לוי, ששכח כנראה את הכלל הוותיק שמי שראשו נוטף חמאה, כדאי שלא ייצא לשמש.

המגדלור הזוהר של לוי מחזיק במוניטין ייחודיים ומפוקפקים: העיתון היחיד בישראל, בין היחידים בעולם כנראה, שאחד ממקורותיו מרצה תקופת מאסר ממושכת, לאחר שזהותו נחשפה בשל מחדל מערכתי ברור; כמו העיתונים הגדולים האחרים, המגדלור של לוי התפרנס לאורך שנים, בין השאר, מפרסום מודעות זנות, וחדל מכך רק לאחר שבית-משפט הרשיע בעניין את רשת המקומונים שלו ואת מנהלה; המגדלור של לוי הוא עיתון שהמו"ל שלו היה הראשון לשבור באגרסיביות את העבודה המאורגנת בעיתונות הישראלית; והמגדלור של לוי מדפיס, כידוע, מדי יום במאות אלפי עותקים את "ישראל היום", ביטאון ימני-שמרני שמטרתו המוצהרת לחסל את ההגמוניה השמאלנית בתקשורת, האמיתית או המדומיינת.

זאת ועוד. "הארץ", בניגוד לתדמיתו המוסרית והנקייה, ידע לאורך השנים חיסולי חשבונות פנימיים, בדיוק כמו בעיתונים אחרים. גם ברחוב שוקן היו עורכים שהתבשרו על פיטוריהם המשמשים ובאים באמצעות מדורי ברנז'ה באינטרנט; קולו של לוי, כמו גם קולם של טהרנים אחרים ב"הארץ", לא נשמע כשרותי סיני, כתבת הרווחה זוכת פרס סוקולוב, פוטרה בברוטליות מן העיתון לפני כמה שנים.

כמו שכותב לוי, ובצדק, העיתונות הישראלית התברכה בלא מעט עיתונאים מוכשרים ואמיצים. הוא רק לא טורח להדגיש שרבים מהעיתונאים האלה – מהם בעלי עמדות שמאל מובהקות – עובדים ומבטאים באומץ את דעותיהם בערוץ 2, ערוץ 10, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אפילו "ישראל היום" מפרסם כעלה תאנה מאמרים של יוסי ביילין, יהושע סובול וזהבה גלאון, ממש כשם ש"הארץ" מחזיק בישראל הראל על אותו תקן, רק מהכיוון ההפוך.

אלא שברמה הארגונית אין צדיקים גדולים בעיתונות הישראלית. גם לא "הארץ". קשה לבוא בטענות על כך. טהרנות היא מתכון גרוע לניהול חיים בכלל ולניווט עיתון בפרט. "הארץ" הוא בסך-הכל עוד עיתון שמנסה לשרוד במציאות עסקית קשה, בעולם תקשורתי קצבי שלא חדל להמציא עצמו מחדש. כמה מהצעדים שנקטו קברניטי העיתון, למשל שיתוף הפעולה עם "ישראל היום", היו לגיטימיים ומתבקשים. אחרים היו מוצלחים פחות. בכל מקרה, לאורך השנים ובצלו של משבר העיתונות המתמשך, השכיל "הארץ" לשמר יתרון מובהק באיכות המוצר. בצוק העתים, נדמה בחודשים האחרונים שהיתרון הזה הולך ונשחק.

עיתון שמכבד את עצמו אינו אמור להלל, לקלס ולשבח את עצמו בין דפיו. בניגוד לרוב מתחריו, "הארץ" הקפיד יחסית עד כה לנהוג על-פי הכלל הלא כתוב הזה. רק בשבוע שעבר גונו, ובצדק, ארבעה עיתונאים בכירים ב"מעריב" שתקפו בשצף קצף מעל דפי עיתונם את "הארץ" ואת מוספו הכלכלי "דה-מרקר", ויצאו להגנתו של המו"ל שלהם, שבינתיים נטש את הספינה הטובעת (בהנחה שעסקת המכירה שרקח תצא לפועל). הבחירה של "הארץ" אתמול, במאמר החתום הראשי בעיתון, לנקוט טקטיקה זהה אינה רק מביכה. ההתפעמות העצמית הזו מלמדת על הידרדרות נוספת בטיב המוצר העיתונאי, חמורה הרבה יותר מהתכווצות המוסף הפוליטי השבועי אל תוך דפי החדשות.

אסף כרמל הוא אחראי קידום היצירה המקורית באיגוד הבמאים והיה בעבר כתב התקשורת של "הארץ"