ביום חמישי ה-8 בנובמבר 2012 ברק אובמה קפא. זה קרה על שער הערוץ הירוק של אתר nrg של "מעריב". באותו יום התפרסמה באתר כתבה פרי עטו של רז גודלניק, כלכלן ישראלי שחי בארצות-הברית ושיגר בשנים האחרונות מאות סקירות מרתקות על הקשר בין כלכלה לסביבה בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. תחת הכותרת "הצ'אנס הירוק של ארצות-הברית" עסק גודלניק בהזדמנויות הסביבתיות הנגזרות מבחירתו מחדש של אובמה לנשיאות.
את הטקסט עיטרה תמונתו של אובמה כשהוא מצביע בנחישות לעבר נקודה לא ברורה בחלל. מעט אחרי שהמאמר עלה לאתר קיבל אבי גרצמן, עורך הערוץ בארבע השנים האחרונות, הודעה על פיטוריו מ"מעריב" על-ידי המו"ל החדש. גרצמן הלך הביתה, והערוץ – ואובמה איתו – קפאו על המסך למשך כמעט שבועיים. ומדובר, צריך להבין, בערוץ שבשנים האחרונות היה טוען לתואר ספק המידע הסביבתי הפעיל ביותר בתקשורת הישראלית, עם יותר מ-2,500 עוקבים בפייסבוק וניסיון כן לכסות את התחום באמצעים כמעט אפסיים.
קידוח נפט ליד ים המלח (צילום: צפריר אביוב)
אני לא יודע מה התוכניות של שלמה בן-צבי, המו"ל החדש של "מעריב", לגבי nrg-ירוק בפרט והתחום הסביבתי בכלל. ימים יגידו, אבל בינתיים הידיעות הראשונות והדלילות שעלו לאתר לאחר הפשרתו אינן מבשרות טובות: מדובר בידיעות שרובן נלקחו מהעיתון המודפס – כלומר, העשייה העצמאית באתר כמעט חדלה מלהתקיים. כמה מהן מתאימות יותר לערוץ אנטי-ירוק מאשר לערוץ ירוק.
הבעיה החמורה יותר היא שהשבתת הערוץ הסביבתי של "מעריב" היא רק נדבך נוסף בהיעלמות ההדרגתית של נושאי הסביבה מהבמות המרכזיות של התקשורת הישראלית. הרבה לפני nrg נסגרו שעריו של הערוץ הירוק של ynet, שנדחס באורח מוזר כתת-מדור לתוך ערוץ הכלכלה של האתר (הנושא את השם "כלכלה ירוקה", כאילו לנושאי סביבה אין זכות קיום כשאינם עוסקים בכסף).
ומה בטלוויזיה? מרב דוד, שכיהנה תקופה קצרה ככתבת הסביבה של חדשות 10, פוטרה מזמן. באופן אירוני, היא זכתה השנה בפרס פראט לתקשורת סביבתית בגין תחקיר שעשתה כשעדיין עבדה בערוץ (על המאבק נגד הקמת מכרה פוספטים ליד ערד). כשעלתה על הבמה לקבל את הפרס המכובד, כבר לא נמנתה עם עובדי הערוץ.
כתבת הסביבה של חדשות 2, לילך סונין, נשלחת לבצע שלל משימות, אלא שרובן אינן קשורות לתחום עיסוקה הרשמי, שבו מתאפשר לה להכין כתבות בתדירות נמוכה; הנוכחות של נושאים ירוקים ב"ישראל היום" שואפת ללא כלום. צפריר רינת ועמיר בן-דוד, כתבי הסביבה הוותיקים של "הארץ" ו"ידיעות", בהתאמה, ממשיכים לעבוד כרגיל, אבל נוכחותם ברשת דלה עד לא קיימת: ב"הארץ", משום מה, לידיעות הסביבתיות יש ביטוי שולי באתר, והתכנים של "ידיעות", כידוע, ממעטים לעלות לרשת.
"כיום הסיכוי שלי להכניס ידיעה חדשותית בולטת ולהשפיע על סדר היום נמוך בעשרות אחוזים לעומת המצב לפני שנתיים-שלוש", קונן בפני השבוע נציג של אחד מארגוני הסביבה הגדולים. לא יכולתי להתווכח איתו.
את מה שנראה כמו פיחות במעמדו של תחום שרק לפני שנתיים-שלוש היה הדבר החם הבא אי-אפשר לנתק מהמצב הכללי (והכלכלי) של התקשורת: כשהאונייה מאיימת לשקוע בכל רגע, הקברניטים מעיפים מהסיפון מכל הבא ליד. השאלה היא למה הסביבה היא תמיד הראשונה לעוף.
תשובה אפשרית אחת – סיקור הסביבה היה האחרון לעלות, ולפי עקרון ה-LIFO (לאסט אין, פירסט אאוט), הוא גם הראשון שעליו מוותרים. התשובה הנכונה יותר היא שנושאי סביבה עדיין אינם נתפסים על-ידי רוב מקבלי ההחלטות בתקשורת הישראלית – וכאן הכישלון הגדול והמצער – כלחם וחמאה של העשייה העיתונאית, כנושא שוויתור עליו הוא פגיעה בבשר החי. הכתב לענייני סביבה עדיין פחות חשוב מזה שמכסה נושאי ביטחון, פוליטיקה (שאותה מכסים שלושה כתבים ושני פרשנים בכל מערכת), כלכלה, בריאות, חינוך, ספורט ולעתים גם רכילות. העיסוק בסביבה עדיין נתפס כפריבילגיה, וזו אינה עת של פריבילגיות בעיתונות הישראלית.
הלוואי שיכולתי לומר שאני מופתע. במשך ארבע שנים פירסמתי מדור שבועי בנושאי סביבה, שהשתרע באופן תקדימי על כפולת עמודים ב"סופשבוע" של "מעריב". הייתי שותף (בהחלט לא יחיד) למה שנראה כמו תור הזהב של הירוק בעיתונות הישראלית, אלא שגם אז חשדתי שמדובר בפריחה זמנית שנשענת על נסיבות אישיות – התברגות של כמה אנשים נכונים במקומות הנכונים ובזמן הנכון – ומנטייתם של עורכים לרכוב על גבו של מה שעשה קולות של טרנד.
לצערי, גם אז לא חשבתי שמדובר בביטוי של השקפת עולם וסדר יום שכבשו את צמרת התקשורת, הבנה עמוקה של מקומם של נושאי הסביבה בחיינו ושל העובדה שעיתונות מודרנית שמכבדת את עצמה לא יכולה בלעדיהם.
לכאורה, המפנה התודעתי היה אמור להתרחש בקיץ שעבר, שבו המחאה החברתית הטיסה את הנושאים האזרחיים לראש סדר היום והלגיטימציה הציבורית והתקשורתית. זה קרה לכלכלה, לחברה, לחינוך, לבריאות, לדיור – ולא קרה לסביבה. הסיבה פשוטה: כל הנושאים החשובים ברשימה הזו נתפסים ככאלה שעוסקים בטובתו של האדם, כמשפיעים ישירות על איכות חייו. הסביבה נתפסת, בטעות מצערת, כעיסוק בטובתה של... הסביבה. וזה הרבה פחות מעניין.
וזו בדיוק קפיצת המדרגה שאיכשהו פסחה עלינו, בעיתונות הישראלית: ההבנה על מה אנחנו בעצם מדברים כשאנחנו מדברים על סביבה. פעם "סביבה" היתה מלה נרדפת ל"טבע": סביבה היו הלוטרות הנכחדות, הציפורים הנדירות, הפרחים המוגנים שהקמפיין ההיסטורי של החברה להגנת הטבע לימד את הישראלים לא לקטוף. מי שהתעניין בסביבה התעניין בעיקר בגורלם של צבים ופרפרים. בני-אדם, לפחות על-פי הדימוי, עיניינו אותו הרבה פחות.
צבים, פרפרים ולוטרות זה חשוב. בלי יצירי הטבע שמפעילים את המערכת שבתוכה אנחנו חיים, גם אנחנו לא נוכל להיות כאן. בטווח הארוך, פגיעה בהם היא פגיעה גם בבני-האדם. גם זה "סביבה", אבל היום כשאנחנו מדברים על סביבה אנחנו מדברים על נושאים מיידיים ודחופים הרבה יותר: על אנרגיה ומים, על צדק חלוקתי ועל השאלה למי שייכים המשאבים הטבעיים של מדינת ישראל (גז, נפט, פוספטים, אשלג). על תכנון ערים וניצול נכון של קרקעות לרווחת הציבור, על השאלה למי שייכים חופי הים, על מחירי הדלק ועל איכות התחבורה הציבורית. על זכותנו לאכול מזון בריא שאינו טובל ברעלים, על השפעות הקרינה ועל הקשר בין שורת הרווח של מפעלים ותאגידים לפגיעה בבריאותו של הציבור. צדק סביבתי, צדק חברתי וצדק בריאותי – חד הם. האם יש אדם אחד בישראל שהנושאים הללו אינם נוגעים בחייו?
החדשות הטובות הן שכמה מהנושאים הללו מטופלים, באיכות זו או אחרת, על-ידי כתבים שהסוגיות הללו משיקות לתחום הסיקור שלהם. זה קורה בעיקר בעיתונים הכלכליים, שהובילו עיסוק מעמיק בנושאים כמו תמלוגי הגז (ועדת ששינסקי), המשבר במשק החשמל והוויכוח המרתק על הדרך הנכונה לנצל את אוצרות הגז שנפלו בחלקנו – ייצוא או שריון לטווח ארוך לטובת המשק הישראלי.
אבל מעבר לנושאים הללו יש שורה ארוכה של נושאים, דילמות ומאבקים שמתנהלים בעצם הימים האלה ושנמצאים כמעט באופן מוחלט מחוץ לרדאר של העיתונות הישראלית, ובוודאי מחוץ לשדה הראייה של הכותרות הראשיות ועמודי החדשות. אלה, כמיטב המסורת, מוקדשים לשאלות הרות גורל כמו מה אמרה ציפי לשלי ומה יהא עתידו הפוליטי של יואל חסון. על קצה המזלג, הנה כמה דוגמאות לנושאים מעט חשובים יותר:
מול חופי ישראל מתבצעת פעילות נמרצת של קידוחי גז ונפט, אבל המדינה כלל אינה ערוכה להתמודד עם מקרה של תאונה בנוסח מפרץ מקסיקו. הנזק לכלכלה הישראלית ולסביבה הימית במקרה של אסון כזה יהיה דמיוני.
תושבי המועצה האזורית באר-טוביה וקריית-מלאכי אחוזי אימה מפני האפשרות שסמוך לביתם תוקם תחנת כוח המופעלת בגז – במיקום שברדיוס של מאות מטרים ממנו נפלו ב"עמוד ענן" עשרות טילים.
תושבי אזור ואדי ערה סובלים קשות מזיהום האוויר שמייצרות המפחמות הפלסטיניות שנמצאות מעבר לגדר. מדובר בסוגיה סביבתית, פוליטית וכלכלית רגישה במיוחד.
הסכנה שחוף פלמחים יופקע מידי הציבור לטובת הקמת כפר נופש יוקרתי קמה לתחייה, לאור העובדה שהממשלה אינה ממהרת לפתוח את הכיס ולפצות את היזמים. מה הסיכוי שהמאבק להצלת החוף יקבל את החיבוק התקשורתי שלו זכה לפני שלוש שנים?
בהמלצת ועדת מומחים ממשלתית הורה משרד החינוך לבתי-הספר להימנע מהכנסת טכנולוגיות WIFI בגלל החשש מההשלכות הבריאותיות של הקרינה, אבל בבתי-ספר רבים הטכנולוגיות כבר קיימות, הילדים חשופים וההורים מודאגים.
לטעמי (אולי המשוחד), בכל הנושאים הללו יש לא רק עניין ציבורי – אלא גם עניין לציבור. ובכל זאת הם קיבלו, אם בכלל, ביטוי דל ביותר בזרם המרכזי של העיתונות. זוהי שעה מדאיגה לתחום הסביבתי בתקשורת, שעה שבה תושבים מכל קצות הארץ, שנאנקים תחת מפגעים סביבתיים חמורים, מתקשים למצוא כתובת תקשורתית שתהדהד את מצוקתם ותקדם את הטיפול בה.
אני רוצה להאמין שזה מצב זמני, אבל הדרך לשינוי עוברת לא רק בהתאוששות כלכלית של העיתונות הישראלית, אלא גם בניעור התפיסות המיושנות של רבים מהאנשים המעצבים את פניה.