– לא, אמג'ד, לא מעניין אותי הפקעת קרקעות. נו, מה יהיה? מחר אני סוגר עיתון ואתה לא הבאת לי כלום, שום דבר. איפה החושים שלך? אין לך כלום? כלום?
– יש איזה כבשה...
– מה יש?
– שום דבר.
– מה כבשה? איזה כבשה?
– יש איזה כבשה, שכשהיא שומעת שהחיילים אומרים ג'יבּ אל-הווייה... סתם, עזוב... היא שומעת ג'יבּ אל-הווייה ו – אז היא רצה לכיס של הרועה ומוציאה את התעודת זהות. אבל נראה לי שזה סתם סיפור.
– וואי, זה סיפור ענק. זה גדול. זה סיפור שער. אמג'ד, רוץ תשיג ראיון, וחסר לך שזה לא בלעדי.
(העורך אמנון לכתב אמג'ד, בחיפוש אחר נושא למגזין. "עבודה ערבית", עונה 1, פרק 2)
קשה היה להתלהב מדמותו הקלישאית של העורך (וילוז'ני) בעונה הראשונה של "עבודה ערבית", דמות שנתפרה בדמותם הקלישאית של עורכי עיתונים כפי שהיא נתפסת בטלוויזיה. נוירוטים, וורקוהוליים, צרי אופק, רודנים, שנראים בגמילה נצחית מהחיים האמיתיים. במבט בוחן עולה החשש שהמציאות מתקרבת מהר מדי אל הקלישאה.
אמג'ד (נורמן עיסא), גיבור הסדרה ויציר כפיו של סייד קשוע, הוא סטריאוטיפ לא רק של עובד ערבי, אלא של עיתונאי ערבי שעובד בעיתון עברי שצוותו יהודי והוא פונה לקהל יהודי. עיתון שברוח הקלישאה מעסיק גם ערבי אחד, שמכסה לרוב עניינים מקומיים כמו ספורט, תאונות ופשע, ועניינים ערביים כמו ספורט, תאונות ופשע. כצו הקלישאה, עיתונאי ערבי צריך להביא סיפור ערבי.
וכיוון שחיי הערבים – ובוודאי צרותיהם – משעממים ומעייפים את הקורא העברי, צריך למצוא את הסיפור הנכון. את הסיפור המוזר, המעניין, השטחי, האידיוטי, המופרך מיסודו, שיעורר לרגע את קורא העיתונים היהודי מקהות החושים שלו ויאשרר את כל מה שהוא חושב על הערבים. הרי ערבים נוטים לטבוע בחופים אסורים לרחצה, לדרוס את ילדיהם בנסיעה לאחור ולרצוח על כבוד המשפחה בשאר הזמן. לשווא מנסה אמג'ד לשכנע את עורכו שיאפשר לו לכתוב על הפקעת קרקעות, כאילו שאינו יודע כי הערך החדשותי של אפליית ערבים שואף לאפס, לפחות עד שמפגינים יחסמו את כביש 65 ויקבלו את מנת הגז המדמיע שתחולק להם ביד נדיבה (מי אמר שאין אפליה מתקנת?).
ומהו על-פי הסדרה הסיפור הנכון, גיזת הזהב הטבלואידית, אם לא אגדה אורבנית-אגררית על רועה שיש לו כבשה חכמה, עיישה שמה, שמסוגלת לזהות מג"בניק ובתנאי שזה ידרוש בתקיפות הראויה את תעודת הזהות של נותן לחמה. אם כל התנאים הללו יתמלאו כהלכה, עיישה תגיש לחייל-השוטר את התעודה במו פיה.
ערבי עם חוש הומור? מה זה פה! קשוע בוודאי פרץ לאחד המושבים בשרון וגנב משם כמה חביות של הומור יהודי מזוקק, חד אבחנה ומועשר באירוניה עצמית, ויצר מהן את הסיטקום הטוב ביותר שנכתב כאן. נראה כי כל הומור המדוכאים שצבר העם היהודי בשנות גלותו נדד אל יצירותיו של קשוע. הבורגנות הישראלית המפונקת, העסוקה בעצמה, כמו כל קבוצות הקנאים מפיצי שנאת האחר, אינה יכולה עוד להיות יורשת טבעית למתת ההומור היהודי הטרום-פטריוטי. סייד קשוע הוא לארי דייוויד שלנו, וכערבי טוב הואיל לשאת בנטל ולהיות למייצג הקומי של הישראליות המטורללת.
הקומיקאי לארי דייוויד על שער ה"ניו-יורק מגזין"
בעוד שהחברה האמריקאית מנסה לאחות את קרעיה בדבק הקורקטיות הפוליטית, בא קומיקאי כמו לארי דייוויד ופועל לקלף את שכבת המייק-אפ העבה ולחשוף את המסתתר מאחורי העמדת הפנים שהתהליך הזה מחולל. בהשוואה אליו, סייד קשוע מתעד את השלב החברתי המפותח פחות, שבו הכל חשוף ונטול עכבות. יחסי יהודים וערבים עדיין נמצאים בתקופת הבוטות הישירה. השנאה המוצהרת (כאדם וכישראלי אני לא מתבייש לומר את מה שאני חושב) עודנה יוקדת כאן כאש התמיד.
בתוך החשיכה הכבדה הזו מסתמן סייד קשוע כגורם הריכוך היחיד בלב הקרע העמוק ביותר בחברה הישראלית, שמרכיביה מתגבשים בנפרד, גב אל גב, מתוך עוינות גלויה. לתרומתו הצנועה של קשוע לפירוק שנאות ולריכוך מסוים של חומרת המצב מגיעות מלוא התשואות.
גדולתו של קשוע היא בכך שהשכיל להפוך את האבסורד הקיומי שבתוכו מנווט את חייו הערבי אזרח ישראל לקומדיית מצבים ידידותית לצופה היהודי הסביר. באמצעות בן-דמותו, אמג'ד, עושה קשוע מסלול הפוך לזה של לארי דייוויד. הוא משקיע מאמץ קומי מודע לעצמו, ומסגל כל מניירה אפשרית כדי להתקבל כשווה בחברה היהודית ולהשתלב בעולמה, וזאת תוך ניסיון פתטי שלא להינתק בשל כך ממשפחתו וממורשתו. התוצאה, הן במקרה דייוויד והן במקרה קשוע, היא פארסה מבריקה המציגה עירום ועריה את הקלישאות הנלעגות שכל הצדדים מבוססים בהן.
ערבים טובעים
כנס שכותרתו "'עבודה ערבית' – בין קומדיה למציאות" נערך בשבוע שעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה (שהוא גם מו"ל "העין השביעית"), בשיתוף עם קשת, זכיינית ערוץ 2. המשתתפים היו תמימי דעים באשר לגודל ההישג של הסדרה, בהפיכת המתח הטעון בשתי חברות, היהודית והערבית, שנגזר עליהן לחיות בדו-קיום, לקומדיית מצבים דוברת עברית-ערבית שוטפת המשודרת זו עונה רביעית בפריים-טיים של הערוץ המסחרי הנצפה ביותר בטלוויזיה.
"אוכל שניצל, חי בשכונה יהודית וכותב רק עברית", כך מתארים מנחי "האח הגדול" את אמג'ד, המתקבל כדייר הבית ומתחזה, כדרישת ההפקה, ליהודי. נדמה כי זהו סייד קשוע המתאר את עצמו. לימודים במוסדות המצוינות – בפנימייה התיכונית למדעים ואמנויות בירושלים (במגמת ספרות מורחבת) ובמדעי החברה והרוח באוניברסיטה העברית – הקנו לו, בן למשפחה קומוניסטית מטירה, היכרות טובה ויכולת לפנות אל הקהל היהודי בשפתו, והוא עושה זאת בכישרון ייחודי בספריו ובטוריו בעיתונות. אף כי אינו משייך עצמו לשום זרם פוליטי, קשוע חושף את עצמו לביקורת משני קצות החברה, היהודית והערבית. קשוע הוא אחד הכותבים היחידים בינינו שכתיבתם גובה מהם ומבני משפחתם מחיר אישי, ואינה נטולת סיכונים.
סייד קשוע (משמאל) ושי קפון. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 22.7.13 (צילום: יוסי זמיר)
קולו של קשוע הוא קול ייחודי בזירה שבין יהודים לערבים. אין בו מנהיגות סוחפת ולא קריאה לפעולה, אבל טוריו ודמויותיו מספקים הזדמנות כמעט יחידה להציץ לנפשו המיוסרת של ערבי החי במדינת ישראל – כמיהה להתקבל לצד החשש מלהתנתק, וכל זה תוך רתיעה מן האתנוצנטריות החוצה כל גבול בחברה היהודית.
לתפיסתם של ארגוני דו-קיום מקומיים ומערביים, היצירה המשודרת היא כלי יעיל לקירוב לבבות ולריכוך המפגש בין קבוצות עוינות בזירת סכסוך אתני, דתי או לאומי. סדרות משודרות, מ"סמי וסוסו" ועד "רחוב סומסום", נחשבות היום מושא געגועים ותרופת פלא לקירוב לבבות. סקר שערך מכון פאנלס עבור קשת מלמד כי 62.4% מן הציבור סבורים שהתקשורת הישראלית היא האמצעי העיקרי להיכרות הציבור היהודי עם אורח החיים של הערבים אזרחי ישראל. השאלה הגדולה היא מה מקבל הציבור הישראלי-יהודי מכלי התקשורת שלו, חוץ מערבים טובעים, סכסוכי עבריינים וחשודים בסיוע לטרור.
דם זה דם, רוח זו רוח
אם התפתחה דו-לשוניות בין ארבע חמישיות החברה היהודית בישראל לבין החמישית הערבית, הרי שהיא חד-סטרית. בעוד שהציבור הערבי הוא דו-לשוני מכורח הנסיבות, הן בהיותו תוצר של מערכת החינוך הישראלית והן מטעמים שימושיים, הציבור היהודי מאבד כליל את השפה הערבית. זו אינה נתפסת עוד, כבשנות קום המדינה, כשפה זרה שנייה שיש בה צורך תרבותי ותכליתי. אם המדינה מעודדת היום לימוד ערבית, הרי זה בעיקר לצורך היכרות מודיעינית של השכן והאויב.
סייד קשוע ושיבי פורמן בכנס במכון הישראלי לדמוקרטיה (צילום: יוסי זמיר)
בני דורי, תלמידי שנות ה-60, עדיין זכו לשנתיים אינטנסיביות של לימודי ערבית בתיכון. וגם אם לידע הזה לא היה שימוש רב בחיי היומיום, היה בו מימד חיוני להשתלבות במרחב ובתרבות האזור. היום אני מתקשה להבין כיצד אנשים המיטיבים להתבטא בעברית מתייחסים לשפתם כאילו ירדה משמים, בלי להכיר את המבנה הלשוני ואת אוצר המלים המשותף לשתי השפות האחיות בדם ("דם" זה דם ו"רוח" זו רוח). לימוד השפה הוא דלת הכניסה הראשית לתרבות, והיכרות ישירה עשויה לרכך משמעותית את ההזרה והניכור וליצור בסיס עמוק יותר להידברות ולהערכה הדדית. עברית היא תוצר של המרחב השמי, אותו מרחב שאליו נכספנו באלפי שנות הגלות.
מצער לקרוא, בהקשר הזה, נתון נוסף מתוך הסקר שנערך בהזמנת קשת, המפיקה ומשדרת את "עבודה ערבית". אפשר אמנם למצוא שמץ נחמה בכך שלמרות הכל "השפה הערבית בטלוויזיה מפריעה" רק לשליש מן הישראלים, אבל מדאיגה העובדה כי 58% מבני ה-18–20 שנדגמו ציינו כי השפה הערבית מפריעה להם. אם המגמה הזאת תימשך ללא התערבות מערכת החינוך, וללא מהפכה תקשורתית אמיתית, מידת הנתק שבין יהודים לערבים עלולה להתעצם בשנים הקרובות.
לא סופרים
סקרים ומחקרים כמותיים שנעשו על-ידי חוקרי תקשורת, מהם עבור הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, בדקו את נוכחות קבוצות המיעוט בערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל. עוד באמצע העשור הקודם פירסמה עמותת אג'נדה סדרה של מחקרים שמהם עולה כי הערבי מוצג בתקשורת במסגרת "פריזמת האיום" ולא כאזרח מן השורה שהוא חלק אינטגרלי מן החברה הישראלית. בתקשורת הישראלית הערבי הוא "האחר".
המחקרים ממחישים ומאשרים את הגלוי לעין. נוכחות ערבים בכלי התקשורת היהודיים בעברית היא בעיקר בהקשרים ניטרליים ושליליים. יותר מנוכחותם, בולט העדרם. על העובדה שאת צופי הטלוויזיה הערבים לא סופרים אפשר ללמוד מדו"חות הרייטינג היומיים של ועדת המדרוג לטלוויזיה. אלה מגלים כי רוב כלי התקשורת בוחרים להציג את אחוזי הצפייה על-פי החתך המוזר "משקי בית יהודיים". זאת, אף כי רוב הערבים דוברים עברית, ואילו רבים מן היהודים (שליש מן העולים מחבר המדינות) אינם נחשפים כלל לשידורים בעברית.
אישים ערבים שרואיינו על-ידי ד"ר טל פבל ממכללת נתניה ל"דו"ח התקשורת בישראל 2012" טוענים כי התקשורת בישראל היא תקשורת יהודית לחלוטין. לטענתם, כל ממלאי התפקידים בה רואים את ההוויה הישראלית אך ורק מנקודת המבט היהודית, וכך היא מוצגת לכל אזרחי המדינה. הבדלנות הזו באה לידי ביטוי גם בדפוסי צריכת התקשורת בקרב הציבור הערבי, שם התפתחו ערוצי תקשורת בערבית ובמקביל גברה החשיפה לערוצי טלוויזיה מהעולם הערבי.
חוקרים שונים הצביעו בעשור האחרון על הטיה ברורה בסיקור הערבים בישראל, הנובעת, בין היתר, ממה שכתבים ועורכים תופסים כמצופה מהם. בשנות האינתיפאדה השנייה וגם אחריה (ובמלחמת לבנון השנייה) הופיעו האזרחים הערבים בישראל בעיקר בנושאים הקשורים בעימות המזרח-תיכוני ובהקשר שלילי שבו הוצגו כ"גיס חמישי".
נוכחות מוגברת של ערבים נדירה בנושאי כלכלה, תעשייה, מסחר ועסקים ונפוצה בנושאי פשיעה ואסונות, בעיקר ברמת הכרוניקה. התקשורת העברית מבדילה בין כיסוי אסונות שמעורבים בהם יהודים, שזוכים להרחבה יתרה, לאסונות שמעורבים בהם ערבים ומדווחים בריחוק ובצמצום.
רבות מהדמויות הערביות המופיעות על המרקע הן של פוליטיקאים וחברי-כנסת. נוסף להם, ניתנת עדיפות לדברו של האיש ברחוב. נדירה הצגת פרשנים ערבים בכלל, וכמעט שאינה קיימת בנושאים שאינם קשורים בציבור הערבי בפרט. בין דמויות הערבים ניכרת נוכחות מוגברת של דמויות פרובוקטיביות.
הגישה התקשורתית מתאימה אפוא את עצמה לציפיותיו של הצופה הישראלי-היהודי המצוי, שאינו יודע דבר על התרבות הפופולרית הערבית העכשווית ואין לו כל סקרנות לגביה או עניין בה. מה קוראים אזרחי ישראל הערבים, במה הם צופים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים?
מיהם גיבורי התרבות הערבים החיים בישראל, חוץ מהכדורגלן (מוות לערבים) והמתאבק שקיבל מדליה וההיא שמבשלת ב"מאסטר שף" וזו מ"האח הגדול" (רנין – לא חנין מן המשט), שנועדה לספוג הטפות מוסר משכניה הפטריוטים בקרב על המיליון? בתוכניות הריאליטי ניתן ייצוג לערבי או לערבייה, אחד או אחת בלבד, כאילו שניים זו התארגנות עוינת. המניע לכך אינו בהכרח מאמץ להציג את הישראליות לגווניה, ונראה יותר כמחולל פרובוקציה. לא בכדי אמג'ד גיבורנו חייב היה להפוך בעונה 3 לכוכב ריאליטי המתחזה ליהודי עם ביוגרפיה פלמ"חניקית מרהיבה שתגבש נגדו, כשתיחשף, את כל דיירי הבית. הרושם הוא כי סיכוייהם של משתתפים ערבים בריאליטי לקבל תגובות טובות גוברים ככל שהם א-פוליטיים וככל שאינם נראים או נשמעים כערבים וחפים מכל איום.
צפייה בתוכנית "עבודה ערבית" בקרב משקי בית בכלל האוכלוסייה - ויהודים בלבד
"ערבים מורידים רייטינג" היא אקסיומה שהיתה תקפה עד פרוץ עידן הריאליטי, אבל גם בהפקות הריאליטי יש להם תפקיד ברור – לשמש שק החבטות של הצדקנים. אמנם נתוני החשיפה הגבוהים של "'עבודה ערבית' עונה 4" באים ברובם המכריע מחתך "משקי הבית היהודיים" (23.5%, בהשוואה ל-20.2% מתוך "משקי בית בכלל האוכלוסייה"), ובכל זאת יש בנתונים הללו שביב של תקווה.
בישיבות מערכת "הארץ" בראשית שנות ה-90, כאשר עלתה השאלה מהם הלכי הרוח בציבור הערבי בסוגיה מסוימת, היו חברי המערכת הוותיקים מתאמצים לשלוף ציטוטים מפי הגנן הערבי שעובד בחצרם או השיפוצניק שעימו החליפו מלים בדרכם לעבודה. נהגתי לגחך למשמע הדיווחים המהימנים הללו, ובה בעת שאלתי את עצמי מה פשר ההתנשאות כלפי הדוברים. האם, בניגוד למצטטים את הגנן, לי יש חבר ערבי? התשובה היא לא. יש לי בדוחק כמה מכרים ואפילו ידיד או שניים, אבל חבר נפש כמו מאיר (מריאנו אידלמן), חברו של אמג'ד, שחי עם חברתו אמאל (מירה עווד), ולשניים נולד תינוק ("איך לקרוא לו? שמואל? תחריר?") – זו פנטזיה גמורה, בדיה טלוויזיונית.
ולכם יש חבר ערבי כזה?
שפה, הכשרה, התערות, לב חצוי
ככלל, נוכחותם של כתבים ערבים בכלי התקשורת הארציים דוברי עברית היא מצומצמת עד אפסית. עוד פחות מזה אפשר למצוא עורכים ערבים בכלי התקשורת העבריים בישראל. העיתונות הישראלית עשירה בסיפורי אי-הצלחה בקליטת עיתונאים ערבים. אפשר לטעון נגד חוסר העניין בעיתונות העברית ביחס לקליטת עיתונאים ערבים, אבל אי-אפשר להתעלם מן המכשולים העומדים בפני ערבי אזרח מדינת ישראל המבקש לעבוד בעיתון עברי.
אלה הם המכשולים העיקריים בקליטת עיתונאים ערבים בתקשורת: מכשול השפה, מכשול ההכשרה, מכשול ההתערות ומכשול הלב החצוי.
מכשול השפה, בעיקר בעיתונות הכתובה, לא תמיד מזוהה מיד. ככלל, שפתם של כתבי העיתונות רחוקה משלמות, ובעיתונות הכתובה בימיה הטובים נהוג היה כי צי של עורכים ומתקינים עמל על ליטוש טקסטים שאינם עומדים בדרישות הסף. עם הידלדלות במספר העורכים, עולה הדרישה לכותבים מיומנים שקל יותר להביאם לדפוס. אבל מה שנכון בנוגע לכרוניקה החדשותית אינו נכון לגבי הכתיבה המגזינית, שבה נדרשות מן הכותב מיומנות לשוניות וסגנוניות גבוהות בהרבה.
במקביל, מכשול ההכשרה הפך קריטי. לפני שקמו בתי-ספר לעיתונאות, נהוג היה לקבל עיתונאים משני מקורות: מן המקומונים, בתקופת פריחתם, ומגלי-צה"ל, שמקיימת מערך הכשרה תכליתי ומאפשרת לכתבי התחנה לרכוש ניסיון מעשי רב. היחלשותם הניכרת של המקומונים והנטייה של סטודנטים לעסוק בעיתונות טלוויזיה הותירה את השליטה במרחב ההכשרה העיתונאית ליוצאי גל"צ. התחנה הצבאית הפכה למסננת העיקרית בהכשרת עיתונאים, ואולי שלא מרצונה גם למחסום כמעט הרמטי בפני כתבים ערבים. גם מי שהתקבל לא היה יכול לנוח על זרי התהילה. לצד שאלת ההכשרה והקבלה לעבודה עומדת שאלת הקידום. תקרת הזכוכית מעל לראשו של כתב ערבי נמוכה מאוד, והקידום אטי.
ההתערות במרכזי התקשורת, בעיקר בתל-אביב, מקשה על צעירים ערבים, שרובם באים מערי השדה. קשה עוד יותר ההתערות בברנז'ה העיתונאית. אם בהייטק חבר מביא חבר (וכולם יוצאי 8200), בתקשורת ההשתייכות לקהילה המקצועית, הרישות והנגישות קובעים לא במעט את מעמדו של העיתונאי ומשפיעים מהותית על הישגיו. אם להוסיף לכך את יוקר המחיה ואת הקושי המיוחד במציאת דיור, מכשול ההתערות הופך קריטי. כתבים מקומיים ואזוריים הם בדרך כלל פרילנסרים, וריחוקם מן המערכת המרכזית פוגע בהתפתחותם המקצועית, בוודאי בקידומם. אם להוסיף לכך את העובדה שצעירים ערבים נוטים להשתלב במקצועות עצמאיים (עריכת-דין, רפואה, חשבונאות, הנדסה), עבודה כשכיר בעיתון לא נתפסה כאפשרות מפתה גם בשנות השגשוג, וודאי שלא בשנות הצמצום.
אם בכל זאת עיתונאי ערבי עושה את כברת הדרך הקשה ומשתלב בלב-לבה של מערכת עיתון ארצי בעברית, מבשילה השאלה הקשה מכולם: עד כמה יוכל להזדהות עם התכנים המשודרים. עם הדעות הקדומות, הקלישאות, הסיקור המוטה בנושאים לאומיים. עבודתו של עיתונאי ערבי בעיתון עברי אינה מובנת מאליה בקהילתו, ולא תמיד מתקבלת בברכה עובדת היותו חלק מן המערך הפטריוטי שהעיתונות העברית מציגה הן בימות שגרה ובמיוחד בימי עימות ומלחמה.
כדאי להזכיר כאן בקיצור את סיפורו של כתב צעיר ב"הארץ", ערבי מהגליל, שהצטיין בקורס ההכשרה שערך העיתון לעיתונאים ערבים והחל לעבוד ככתב בצפון. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, עם פיגועי התאבדות תכופים במקומות ציבוריים ובאוטובוסים באזור חיפה. אותו כתב התבקש לתגבר את הכיסוי החדשותי בעיר ובסביבתה, ובשעת פיגועים הוזעק לבתיהם של החללים, לעתים יחד עם אנשי הבשורה. היה עליו לדובב את בני המשפחה, לאסוף פרטים ביוגרפיים על אודות המנוח ולהשיג תמונת דיוקן שישגר לעיתון. אף אחד מעמיתיו של אותו כתב לא נקלע למצבים כה רגישים בסביבה כה טעונה, תוך שהוא נאלץ להסתיר את זהותו ומבטאו.
האם עיתונאים יהודים כותבים בעיתונות המסחרית הערבית? כמעט שלא. לשלמה בוחבוט, יו"ר השלטון המקומי, יש טור קבוע באחד העיתונים, הנכתב בעברית ומתורגם. יואב שטרן, לשעבר כתב "הארץ", כותב (בערבית) טור במקומון באזור ואדי ערה. בעיתונות המפלגה הקומוניסטית כתבו בעבר יהודים, כמה מהם כתבו ערבית ואחרים תורגמו מעברית. לעתים מתרגמים העיתונים הערביים מאמרי דעה שנכתבו בעברית לערבית.
מעטים הם היהודים שמסוגלים לכתוב מאמר פובליציסטי בערבית עיתונאית ראויה, אבל גם לכך אין ביקוש רב מצד הקורא הערבי. הציבור הערבי צורך עיתונים בעברית, ואין בעיה להגיע אליו דרכם.
לך תחפש לך
תשמע, אתה לא יכול לאכול את הכבש ולהשאיר אותו שלם. אם אתה רוצה עיתון ישראלי, אז אתה צריך לעשות כתבות כאלה. או שתחפש לך עיתון ערבי.
(בושרה, אשתו של אמג'ד, על דרישת העורך שייקח על עצמו את משימת הכבשה)
לא יהיה זה נכון להעמיס תקוות יתר על סדרה מצוינת כ"עבודה ערבית" ולצפות שתצליח, בכוח ההגחכה, להניע דברים בכיוון של הכרה, הבנה, הכלה ופיוס. סיטקום הוא סיטקום, וכשם שארצ'י בנקר לא חיסל בשנות ה-60 את הגזען האמריקאי הלבן (שאינו מתבייש לומר את אשר על לבו), וכשם שלארי דייוויד אינו מצליח לערער את יסודות האפליה המתקנת, אין להניח שסיטקום אהוב שירוץ בפריים במשך עשר עונות יחולל תיקון של ממש. שום דבר לא יזוז ללא תהליכי שינוי משמעותיים שיבואו מתוך החברה הישראלית-יהודית, ובראש וראשונה מתוך התקשורת העברית.