לכאורה, הידיעה שהתפרסמה היום בעיתונים על קיומו של "אסיר X" שני היא פרשה בטחונית-מודיעינית נוספת דוגמת זו של האסיר בן זיגייר, עוד סיפור שבוודאי היה יכול לשמש חומר נהדר לסרט ריגול הוליוודי. זאת, כמובן, אם הפרטים העלומים שלו יתפרסמו מתישהו בעתיד. אולם למעשה, זוהי בראש וראשונה פרשה תקשורתית, כזו שעניינה יחסי הממסד הבטחוני הישראלי והתקשורת, המדגישה – פעם נוספת – את חשיבותה של תקשורת עצמאית, חוקרת, סקרנית, וגם בועטת, בחברה שעדיין מגדירה את עצמה כדמוקרטית.

קיומו של אסיר X שני נחשף רק במקרה, בעקבות קריאה מדוקדקת של הפרוטוקולים שהותרו לפרסום מפרשת האסיר X הראשון. במקרה, כי יש להניח שמי שפירסם את הפרוטוקולים הללו לא רצה לחשוף את קיומה של פרשה דומה נוספת. כלומר, החשיפה הזו בטעות יסודה. אבל הטעות הזו חושפת את השלומיאליות של "רשויות הביטחון" שלנו, שבוודאי עיינו בכובד ראש בפרוטוקולים טרם פרסומם. ואם הבטחוניים שלנו כושלים גם בעניין פשוט כזה, מדוע בעצם שנסמוך עליהם גם בדברים כבדים ובעלי השפעה הרבה יותר מכך?

אבל כאמור, לא זה הסיפור. העניין האמיתי הוא בכך שעיתונאים חרוצים וקפדניים – ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" – זיהו את עקבות הפרשה הזו בפרוטוקולים של הפרשה הקודמת; שעיתונאים אלה, הם ועורכיהם, לא היססו והביאו את הפרטים המעטים לידיעתנו. ומכאן, כמה שאלות לעמיתיהם של העיתונאים הללו: האם גם בכלי תקשורת אחרים זיהו את הסיפור? ואם כן, האם הבינו שם את חומר הנפץ שבידיהם? ואם הבינו, מדוע לא פירסמו? בקיצור: האם היו עיתונאים או כלי תקשורת אחרים שזיהו והבינו – ולמרות זאת לא פירסמו? מעניין.

ברור שסיפור כזה ראוי לפרסום. הטיעון השחוק נגד פרסום פרשה מסוג זה הוא כמובן הטיעון הבטחוני, החשש לפגיעה בבטחון המדינה. וכאן יש בלבול בקרב קבוצות נרחבות בציבור הישראלי, ולצערי גם בקרב כמה מהעיתונאים. איש – כך לפחות אני סבור – אינו תומך בפרסום פרטי פרשה בטחונית אם הם אכן עלולים לפגוע בבטחון המדינה. הצנזורה הצבאית ובתי-המשפט – אם הם ממלאים את תפקידם באמונה – אמורים למנוע פרסומים כאלה. ואולם, כפי שהוכח בפרשות רבות אחרות, כולל בפרשת בן זיגייר, הטיעון הבטחוני הוא במקרים רבים רק כסות להסתרת הסיפור מנימוקים אחרים. לפעמים מנימוקים פוליטיים, לפעמים מנימוקים של פגיעה בתדמית המדינה ובמורל הציבור, ולפעמים – ואלה המקרים החמורים ביותר – מנימוקים של הסתרת פשלות בטחוניות, בין אם הן ארגוניות ובין אם הן אישיות.

כאן בדיוק בא לידי ביטוי בולט כל-כך תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית. עיתונאים המזהים סיפור כזה, ומזהים כי יש בו מרכיבים שאינם רק בטחוניים, חייבים לפרסם אותם. בפרשה החדשה – ממש כמו בפרשה הראשונה – יש מרכיבים כאלה. החשוב שבהם הוא העובדה שבמדינת ישראל, המתגאה שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יש אסירים עלומים. כאלה שאפילו מפקד הכלא שבו הם מוחזקים אינו רשאי לדעת מיהם, שלא לדבר על סוג העבירות שבגינן הם שוהים במתקן שעליו הוא אחראי.

הטיעון שכנגד – לפחות כפי שהוצג בפרשת זיגייר – הוא שאין מדובר באסירים עלומים באמת, שכן משפחותיהם ועורכי-דינם יודעים ומכירים את נסיבות כליאתם ואת העבירות שמיוחסות להם או שבגינן הם יושבים במאסר או מעצר. אבל כאן הטעות. בדמוקרטיה אסור שיהיו אסירים עלומים מהציבור, אסור שלא תהיה ביקורת של הכנסת על מעצרים ומאסרים כאלה (צחי הנגבי, שהיה בזמן הפרשה הקודמת יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, העיד אתמול שכלל לא ידע על הפרשה), אסור שמערכת הביטחון – במסווה של שמירה על סודות המדינה – תכלא אנשים, גם אם תחת ביקורת שיפוטית.

זהו אחד ההבדלים בין דמוקרטיה (גם אם היא דמוקרטיה מתגוננת, כלשון הטיעון הנפוץ) לבין מדינות חשוכות. לכן אסור לחשוף את פרטי הסיפור אם אכן מדובר בפגיעה בבטחון המדינה, אולם יש לחשוף את כל שאר מרכיבי הפרשה, גם כדי שנדע שאין אפשרות להעלים אנשים בישראל, וגם כדי לא לאפשר למערכת הביטחון להסתיר עוולות ומחדלים תחת המסווה של הטיעון הבטחוני.

והערה נוספת: האם באמת עדיין לא למדו במערכת הביטחון שלנו שדרכו של כל סיפור – במוקדם או במאוחר – להיחשף? האם באמת לא הטמיעו הגורמים הבטחוניים והמשפטיים שלנו שעדיפה חשיפה יזומה של סיפורים כאלה, תוך שליטה מרבית במה שראוי לפרסום ובמה שראוי להיות מוצנע מטעמים אמיתיים של בטחון המדינה, על פני חשיפה מקרית או חשיפה שמקורה בהדלפה של גורמים מעוניינים?

התקשורת הישראלית ברובה וברוב המקרים היא פטריוטית ואחראית. אבל, היא בועטת ונלחמת למען חשיפת מה שראוי לראות את אור השמש, כדי לשמור על אופייה הדמוקרטי של החברה שלנו. כדאי מאוד שמערכת הביטחון ושאר המערכות הממסדיות יבינו זאת סוף-סוף וישנו את כללי המשחק. ראוי שהממסדים הללו יתנהלו בצורה הרבה יותר חכמה במגעיהם עם התקשורת, וכך יוכלו לשמור הן על הביטחון האמיתי של המדינה והן על אופייה הדמוקרטי.