זה מה שאעשה מחר

"'קולומביין' נעשה במהירות לשם תואר לתופעה המסויטת של מסעות טבח בבתי-ספר. זו היתה ההתקפה המדממת, המעוותת והבוטה ביותר שמישהו היה אז יכול לזכור, והיא נשארה, עד ליום זה, אירוע שהדמיון האמריקאי הקולקטיבי אינו מצליח להתנער ממנו", כתב אנדרו גמבל ב-2009 ב"גרדיאן", במאמר לרגל מלאות עשר שנים ל"ירי בתיכון קולומביין", שאותו סיקר בעת שהתרחש.

בניגוד למסעות טבח בבתי-ספר אחרים שאירעו קודם באזורים מרוחקים בספר האמריקאי, כתב גמבל, הטבח בקולומביין אירע במרחק חצי שעה נסיעה ממרכז תקשורתי גדול. "צוותי טלוויזיה מדנבר הגיעו לזירה בעוד האירועים מתרחשים, והמצלמות לא חדלו מלצלם במשך שבוע", כתב, "וזה, בדיעבד, כנראה לא היה לגמרי דבר טוב".

ראשית, כתב גמבל, השידור החי והמיידי הביא אל סלוני הצופים מראות מזעזעים של קורבנות הרצח בזמן אמת. מנגד, "מה שראינו לא היה בדיוק מה שחשבנו". למעשה, בזמן שצוותי הטלוויזיה הגיעו, הנערים הרוצחים האריס וקלבולד כבר ירו בעצמם. פרצי הירי שנשמעו מדי פעם במשך שלוש שעות נוספות היו של צוותי הכוחות המיוחדים של המשטרה, שירו אל כיתות לפני שנכנסו אליהן, בחיפושם אחר הצמד (ומנעו את הצלתו של אחד המורים, שדימם למוות). התיאור של כמה מצוותי הטלוויזיה כאילו מדובר בסאגה ארוכה או אירוע עם בני-ערובה היה "רק הראשון משורה של השערות מוטעות" של התקשורת על המקרה, מעיד גמבל.

כך, למשל, נאמר לעיתונאים כי האריס וקלבולד היו חלק מקבוצה מגובשת של נערי תיכון "לוזרים", "גותים" שהעריצו את מרילין מנסון, שהיו להם רק מעט חברים ושנדחו על-ידי חבריהם לספסל הלימודים; שהיו גזענים ובחרו ב-20 באפריל למועד הטבח משום שהיה זה יום הולדתו של היטלר; שנטרו טינה לנוצרים אוונגליסטים וכי שאלו אחת מקורבנותיהם, נערת בית-ספר בשם קייסי ברנל, אם היא מאמינה באלוהים, וירו בה כשענתה בחיוב (ברנל הפכה למושא הערצה בקרב כיתות נוצריות).

"אלו מאיתנו שכיסו את הירי חזרו ודיווחו לפחות על כמה מהסיפורים הללו", נזכר גמבל. "לא היתה לנו שום סיבה שלא לעשות זאת. הם אושרו, אם לא הודגשו, על-ידי נציגים רשמיים של המחוז שהעניקו תדרוכים כמה פעמים מדי יום. כיצד יכולנו לדעת שכשג'ון סטון, השריף המחוזי, מספר לנו כי לנערים היו כלי נשק אוטומטיים ולפחות משתף פעולה אחד, הוא למעשה הציע לנו לא יותר מאשר את ההשערות המוטעות שלו עצמו?".

הסיפורים חזרו על עצמם ושודרו גם מפי סטודנטים אחוזי טראומה שנסחפו אל מול מצלמות הטלוויזיה שהוצבו בפארק שמול בית-הספר, כתב גמבל, זאת חרף העובדה שהמרואיינים כלל לא הכירו את הרוצחים (בבית-הספר היו כ-2,000 תלמידים) ולמעשה ציטטו את הסיפורים ששמעו בעצמם בטלוויזיה קודם לכן. "אני עצמי", הוא נזכר, "ביליתי שעות בשיחה עם בני נוער מקומיים על הדיכוי מצד תרבות המעריצה נערים אתלטים והלחץ העצום על מי שאינו מרגיש שייך לחברה הקונפורמיסטית מאוד של מעמד ביניים לבן [...] זה נשמע כמו הסבר סביר בזמנו", הוא מוסיף, אבל חלק גדול ממה ששודר היה פשוט לא נכון, כפי שהתברר שנים לאחר מכן, כשעשרות אלפי מסמכים ועדויות שוחררו מלכידתם של הרשויות המקומיות.

דיוקן הרוצחים כפי שתיאר אותם שנים אחר-כך דייב קולן, עיתונאי מקולורדו (המדינה שבה התרחש הטבח), בספר שחקר את האירוע, שונה לגמרי מזה שסיפקה התקשורת בזמן אמת ובתקופה שלאחר מכן, כותב גמבל. לפי קולן, להאריס וקלבולד היו חברים רבים, הם היו מוצלחים למדי בלימודים, לא היו חברים בשום קבוצה "גותית" או האזינו למנסון, לא הוטרדו על-ידי בריונים, לא נטרו טינה מיוחדת לאף אחד בבית-הספר ולא הונעו מאירוע טראומטי חד-פעמי מזוהה כלשהו. כל הסיפורים ההפוכים שסיפרה התקשורת היו פרי של "היסטריה, בורות וטלאי ניחושים של השעות והימים הראשונים שאחרי הרצח".

האמת היתה מרושעת הרבה יותר, כותב גמבל. למעשה שאיפתם של השניים, כפי שנחשפה אחרי זמן ביומניהם האישיים ובאתר האינטרנט של אחד מהם, היתה לפוצץ את בית-הספר כולו; לא כדי לפגוע במישהו מסוים, אלא משום ששנאו את העולם והתכוונו ליהנות מהשמדת מה שיותר ממנו. "במלים אחרות, זה כלל לא היה מתוכנן להיות מסע ירי בבית-הספר, אלא משהו גדול הרבה יותר". לפי התכנון המקורי, מספר קורבנות מסע הרצח שלהם היה אמור לעמוד על אלפים, לא עשרות. אלא שהפצצות תוצרת בית שהכינו לא פעלו. גם התאריך המתוכנן היה אחר: ה-19 בחודש ולא ה-20 בו. הוא נדחה רק משום שסוחר הסמים המקומי שהיה אמור לספק להם את הנשק איחר. "אכזבה ראשונה מרבות עבור זוג הרוצחים", כותב גמבל. "למעשה כל מה שקשור לאסון בקולומביין נגוע בכישלון"; טיפול המשטרה המקומית ברמזים המטרימים, התגובה לאירוע עצמו והחקירה שלאחריו.

"אנו יכולים, אולי, להיות אסירי תודה על כך שהרוצחים מקולומביין ראו עצמם, במונחים של עידן המדיה, כ'מציגים' [performers], ותיעדו את מחשבותיהם ומעשיהם בפירוט רב", מסכם גמבל. "כתוצאה מכך אנו יודעים עכשיו הרבה יותר על נערים רוצחים בפוטנציה מסוג זה, כמו גם כיצד להגביל את הנזק כשירי מתבצע. הפיסה בפאזל שנשארת מטרידה יותר מכל היא זו של תפקידה של התקשורת. האריס וקלבולד שיחקו עבור המצלמות, ויש ראיה לכך שרבים ממחקיהם הונעו לפחות חלקית בשל ההבטחה לפרסום תקשורתי רחב ומיידי. ההשפעה של התקשורת על מעשי אלימות המתרחשים במציאות עומדת במרכזו של דיון לוהט ורחוקה מלהיות מוכחת, אבל הנה נתון סטטיסטי אחד: כמעט כל מעשה רצח המוני בארה"ב המקבל סיקור תקשורתי רווי גורר אחריו רצח המוני נוסף, היכן שהוא באותה מדינה, בתוך שבועיים".

גמבל מצטט את פארק דייץ', קרימינולוג המייעץ לתחנות טלוויזיה אמריקאיות בנושאים של מניעת אלימות: "זה לא הסיקור החדשותי שהופך אדם לפרנואיד, מחמש אותו בנשק או בנטיות התאבדותיות, אבל חייבים לדמיין אותו מספר מצומצם של אנשים שיושבים בבית, רובים על ברכיהם ורשימות חיסול בראשם. הם מרגישים מוכנים למות. כשהם צופים בכיסוי התקשורתי של ירי בבית-ספר, די שרק אחד או שניים מהם יאמרו לעצמם, 'הנער הזה הוא בדיוק כמוני, זה הפתרון לבעיה שלי, זה מה שאעשה מחר'".

נחמד ומנומס

"ארה"ב: מסע רצח בבית-ספר יסודי", נכתב בפשטות בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "צעיר רצח 20 ילדים ושש נשים בבית-ספר יסודי בארה"ב", נכתב בכותרת בולטת על שער "הארץ", העיתון היחיד שאינו מקדיש את הכותרת הראשית שלו הבוקר לטבח שאירע מעבר לאוקיאנוס. העיתונים האחרים מאופקים פחות: "טרגדיה אמריקאית", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", "אמריקה בוכה" בזו של "ישראל היום" ו"הטירוף והדמעות" ב"ידיעות אחרונות" (בעמודים הפנימיים "ישראל היום" מנצח את "ידיעות אחרונות" מבחינת הטירוף, מה שהופך להרגל).

"הטבח המחריד שבוצע בקטנים ותמימים במדינת קונטיקט ייחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האמריקאית העקובה מדם של אירועי ירי המוניים וסדרתיים. האמריקאים ההמומים אינם מבינים לאן נעלם אלוהיהם ומדוע אינו מגן עליהם מפני עצמם", משתפך חמי שלו על שער "הארץ". "ארה"ב עומדת שוב חסרת אונים מול הטירוף, והפעם בניוטאון, קונטיקט", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". למרות הטירוף והדמעות, מלת המפתח מבחינת התקשורת היא "שוב".

ייחודו של מעשה הרצח הוא דווקא בכך שהוא חוזר על דפוס אירוע שהתקשורת האמריקאית, ובעקבותיה העולמית ובתוכה הישראלית, יודעת ללכוד ולמסגר מתוך סיוט: טירוף ודמעות, כאמור, במקום הראשון, מוגשים כשהם מתובלים בנתונים (הרוצח היה חמוש בשני אקדחי 9 מ"מ, רובה ציד ו"כלי נשק נוסף") ומספרים (26 הרוגים), ומיד אחריהם הדיון החוזר ביחסם של האמריקאים לנשק ולהחזקתו ("320 מיליון כלי נשק יש בארה"ב, כמספר התושבים", נכתב על שער "ידיעות אחרונות". "ברחבי המדינה גוברות הקריאות להגבלת מכירת כלי נשק", נכתב על שער "מעריב").

"כמו בכל אירוע מסוג זה", כותב שי אילן ב"מעריב", "מיד אחרי שנודע על הטבח התחיל לזרום מידע סותר ומקוטע לידי כלי התקשורת". כלי התקשורת האמורים הם אמריקאיים, אולם אלו הישראליים, בהתחשב במגבלות המרחק והזמן (עיתוני יום ראשון מיוצרים בחיפזון גדול אפילו יותר מהרגיל), משתדלים לספק גם לצרכנים כאן במזרח התיכון את המידע הסותר והמקוטע הזה, שאינו יכול שלא להיות סותר ומקוטע. בינתיים נודע כי בשכונה שבה התגורר אדם לנזה, הרוצח בן ה-20, "כינו אותו אתמול 'ילד נחמד ומנומס'". האם לנזה היה, אכן, נחמד? והאם היה מנומס? המתעניינים בכך באמת ייאלצו לחכות לספר.

ללא קלון

"ליברמן יתפטר הבוקר, חותר להסדר ללא קלון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", העיתון היחיד המקדיש הבוקר את כותרתו הראשית להתפתחות בחזית החשדות הפליליים והקריירה הפוליטית של אחד מאישי הציבור המשפיעים במדינת ישראל, אביגדור ליברמן, שכיהן כשר החוץ. ואולם, טיבה של אותה חזית שהיא נמצאת בנסיגה אימתנית, ומתיק ליברמן שעיתונאים ב"הארץ" (ובאופן אחר גם ב"ישראל היום") הקדישו לו מאמצי סיקור רבים כל-כך לא נותר אלא התיק; "תיק ציבורי" שהיועץ המשפטי וינשטיין השליך אל הקוראים משל היה עורך, לא משפטן.

ההתעלמות היחסית של כמה מהעיתונים, במיוחד "ידיעות אחרונות", מהתפטרות של שר חוץ בישראל בשל כתב אישום שעתיד להיות מוגש נגדו (בעבירה פחותה של הפרת אמונים, ולא בעבירות השחיתות החמורות יותר שעליהן נחקר), יכולה להיות מוסברת רק בחלקה על-ידי תיאוריות של הטיה פוליטית, אינטרסנטית וחברית בין מו"לים ועורכים לבין פוליטיקאים ויועצים. ה"טבח בקונטיקט" יכול להשלים את ההסבר, ובסך-הכל עצם דלדולו של "תיק ליברמן" עזר לו עצמו לצלוח את שערי היום הזה בקלות יחסית.

"לא לעסקת טיעון", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "הארץ". "אסור להסכים", נכתב בהפניה למאמר בשער העיתון. "דומה שהתפטרות ליברמן אינה משקפת הכרת איש ציבור במתחייב ממנו, אלא מירוץ טקטי נגד השעון", נכתב במאמר, הדומה לכיתוב תמונה מסוג "שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל" מתחת לתצלום של פרס. כן, אנחנו יודעים שזה פרס, הוא כאן כבר תשעה עשורים. אנחנו, קוראי העיתונים, מכירים את הפרצוף שלו גם מתוך שינה.

עמדותיו של ליברמן בנוגע לחשדות נגדו, למהלכיו כאיש ציבור ואפשר לשער שגם ביחס לרוב הנושאים האחרים (למעט אולי טעמו ביינות?) שונות מהותית מאלו של העיתונאים המובילים את "הארץ". בקוטב שבין העמדה הליברמנית, במיוחד בנוגע לליברמן עצמו, לבין העמדה "הארצית" ביחס לענייני שחיתות ציבורית הנוגעים לליברמן עצמו, נראה שהתקשורת זזה עוד ועוד לכיוונו של ליברמן. ליברמן מושך אותה לשם, וינשטיין מושך אותה לשם. אולי גם ביבי מושך אותה לשם, עכשיו שהוא וליברמן חולקים, בינתיים, לפחות את ספסליו של אותו אפרטוס פוליטי. הנה היום, ב"ישראל היום" ("לתמוך בשלטון החוק") זוכה ההתפתחות בחזית החשדות הפליליים נגד אחד מאישי הציבור המשפיעים בישראל להיות מסוקרת רק החל מעמ' 11.