היה מפתיע לקרוא את מדורי ביקורת הטלוויזיה בעיתונים המרכזיים ביום ראשון (7 ביולי 2013). כולם דנו בתוכנית "המעגל" של דן שילון, ששודרה בערוץ 2 בליל שבת, ולמרבה הפלא רובם כתבו עליה בנימה חיובית. הדינוזאור הטלוויזיוני שהגיח מהמערות של המאה הקודמת דיבר אל לבותיהם של מבקרי הטלוויזיה הצעירים, הדעתנים, השנונים, של 2013, שלמקרא טוריהם נדמה, בדרך כלל, שקשה מאוד לקלוע לטעמם האנין.
הפליאה במיוחד תמימות הדעים ביניהם: מורן שריר ב"הארץ", אביעד פוהורילס ב"מעריב" ועינב שיף ב"ידיעות אחרונות" היו מאוחדים באבחנתם שכוחה של "המעגל" היה ברצינותה ובתכנים הממשיים (שלא לומר מעוררי הכבוד) שהיא הכילה. כאילו נדברו מראש, בחרו השלושה להשוות בין תוכניתו של שילון למשדרי ליל שבת המקובלים לאחרונה בערוצי הטלוויזיה ולשבח אותה על ייחודה. "המעגל" היא לא תוכנית ריאליטי, הם כתבו איש-איש בסגנונו, "המעגל" היא תוכנית מסודרת, מחוברת לחיים, המעניקה חוויית צפייה בעלת משקל.
הנה, כך כתב עינב שיף: "'זאת לא פאטה מורגנה', פתח דן שילון את שובה של 'המעגל' – וצדק. גם בהזיות אין סיכוי למצוא תוכנית כזאת. זה לא דבר רע בהכרח, הרי לא מעט ממה שמשודר בטלוויזיה המסחרית ונחשב לרלבנטי הוא לא מציאה. פשוט מוזר לראות פוליטיקאים, אמנים, מפורסמים ואדם עם סיפור טרגי עונים על שאלות בלי להיכנס לקטטה בגלל שתי ביצים וקופסת סיגריות [...] קהל היעד של 'המעגל' מציית לכללים של הטלוויזיה הישנה ונהנה מהשקט ומהסדר שיש בה. עבורו האטיות והשבלוניות הן פיצוי על שישה ימים בשבוע של ריאליטי".
וכך פסק אביעד פוהורילס: "שילון, ולא יעזור לאף אחד, הוא סוג של מר טלוויזיה גם היום, ולי זה עושה טוב שבעידן הנוכחי, האידיוטי כל-כך של הפריים-טיים הישראלי, מוצא לעצמו גבר בן 73 את הדרך חזרה למסך [...] אני מכיר קצת את שילון. למרות שהוא עשוי מחומרים עיתונאיים טובים עוד מימי רוממה, הוא היה בעיקר בדרן ב'מעגל' הראשון, ואם הוא רוצה בכל זאת להרחיב עכשיו את מעגלי הצפייה הסבירים שלו מעבר לגילאי 50–75, הוא חייב לחזור להיות אותו עיתונאי סקרן וחד ולשאול מה שהוא באמת חושב את האנשים שיושבים מולו".
הכי חד-משמעי באבחנתו היה מורן שריר: "מה שבאמת מעניין ב'מעגל', יותר מהראיונות, אלו האורחים שממתינים. 6/7 המעגל שיושבים ומחכים שיפנו אליהם. זה ההישג הגדול של שילון, והוא מנוגד למהות התקופה שבה יחצנים ודוברים מפקחים על ההופעות התקשורתיות של הלקוחות שלהם, דורשים בלעדיות ומנהלים את העסק. ב'מעגל' רק איש אחד מנהל את העסק, והוא שולט באורחים שלו. כן, קצת כמו ששולטים בעכברי מעבדה. 'המעגל' לוקחת מהכוח של הסלבריטאים ומחזירה את השליטה לאיש ששואל שאלות. אם זה נחשב מיושן, אתיישן בשמחה".
רק שיר זיו ב"ישראל היום" קילקלה את השורה, אם כי גם היא נזקקה להשוואה לתוכניות הריאליטי. בניגוד לעמיתיה בשאר העיתונים המרכזיים, היא מתחה ביקורת נוקבת על המשדר: "הניסיון המחודש לשרטט נארטיב ישראלי במסגרת תוכנית אירוח נראה כמו בדיחה עצובה, המבזה את כל משתתפיה, הבריאים והחולים. אם פעם סיפור אנושי סנסציוני היה פורט על בלוטת הדמעות ועל המזומנים של הציבור, היום, כשכל מתמודד זוטר בריאליטי נידחת מתהדר בקרוב משפחה במצב סופני, אם לא פגר, קשה למצוא רחמים גם לקורבן המשבצת של שילון".
מתוך הספר "בשידור חי" מאת דן שילון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998
לפחות שלושה מארבעת מבקרי הטלוויזיה מתגעגעים אפוא לתוכניתו הישנה של שילון. ועל מה הם מתרפקים? על הסדר ששרר בה, על המשמעת העצמית, על היד הרמה שבה שלט המראיין באורחיו. לבני דורו של שילון (כמו הח"מ) מוזר להתוודע לכיסופים האלה. תוכניתו של שילון, שהיתה האירוע הטלוויזיוני המרכזי בלילות שבת של העשור שבין 1991 ל-2000, היתה קוקטייל מתקתק של ידוענים הרוקדים לפי חלילו של המראיין. היא הדיפה ריח עז של פזילה לרייטינג ושל כניעה לטעם ההמון, ולא ניכרו בה סגולותיו העיתונאיות המוכחות של שילון והישגיו המקצועיים (בתפקידיו האחרים בתקשורת). הוא עצמו כתב בספרו האוטוביוגרפי כי ספק אם היה צופה בתוכניתו.
ב"המעגל" ששודרה ביום שישי האחרון ניכרו כל אותם מאפיינים שביצבצו מתוכניתו של שילון בגלגולה הקודם ("שידור חי עם דן שילון"): מקבץ של ידוענים מתחומים שונים, שנשאלו שאלות בנאליות וענו תשובות צפויות, כשהמעמד כולו עטוף צוף ודבש. המשדר הותיר רושם של עסקה לא מוצהרת שבה שילון מעניק לאורחיו בימה זוהרת ומושקעת היטב בשיא הצפייה, כדי לקדם את האינטרסים היחצניים שלהם, והוא נהנה מהיוקרה שכל אחד מהם מביא איתו לתוכניתו. הדו-שיח שבין שילון למרואייניו היה רווי שומן של חנופה.
מאלף שהמרכיבים האלה של "המעגל" נעלמו מעיניהם של מבקרי הטלוויזיה החדים של העיתונות היומית (חוץ מזו של "ישראל היום"), ושבכל מקרה הם לא מצאו לנכון להעניק להם משקל בטוריהם. אין זאת אלא שתוכניות ההבל של לילות שבת מעוררות בהם שאט נפש כה גדול, שתוכניתו הממוחזרת של שילון נתפסת בעיניהם כסוגה עילית, העונה במיוחד לטעמם של הצופים המבוגרים. זו טעות אופטית מעניינת.