האמת, הסתקרנתי. כשהגיעו אלי הידיעות הברנז'איות על סרטון בכיכובה של אושרת קוטלר, שתואר כאיבוד עשתונות והשתוללות רבתי, אמרתי לעצמי שאת זה צריך לראות. גם העיסוק בכך בסוף-השבוע במסגרת טורו של אביב הורוביץ הוסיף למפלס הסקרנות. זמן קצר אחרי כן הוא כבר היה מונח בתיבת הדואר הנכנס שלי. וראיתי.

מה ראיתי? ראיתי אשת חדשות באחד מרגעיה הקשים והמתסכלים. מי שנמצאת לפני שידור באולפן קטנטן בעיר מרוחקת ממערכת התוכנית, מנסה להתגבר על ניתוב קול בעייתי, לברר את אופן הגיית שמו של אחד ממושאי הכתבות שישודרו, ובעיקר לעשות את עבודתה בתנאים קשים הנכפים עליה ופוגעים גם באיכות המוצר המובא לצופים. והכל בשם החובה לשדר את החדשות מירושלים.

אכן, שפתה של קוטלר באותם רגעים אינה נעימה, אך משם ועד הגדרת אותו סרטון כ"מופע האימים של אשרת קוטלר", הדרך עוד רחוקה. איני מכיר את קוטלר, לא הזדמן לי לעבוד עימה ולכן אין לי מושג אם מדובר בשגרה התנהגותית או בהתפרצות חד-פעמית. מה שמעניין הוא השיפוט המהיר שזכתה לו במעגל ההפצה של הסרטון, שנע בין צקצוקי לשון לתנודות ראש חמורות סבר בסגנון "ככה לא מתנהגים". אם היתה קוטלר אחת מדיירות "האח הגדול", הרי שאין ספק שאסי עזר היה שולף לעברה את משפט המפתח שלו למקרים שבהם צופים בכם עיניים רבות – "נא להתנהג בהתאם".

אך האם לא התנהגה קוטלר בהתאם? מעבר לשפה הקשה והמיותרת שאני מניח שגם קוטלר מצטערת עליה בדיעבד, מה צריך לעשות איש חדשות מקצועי בתנאי עבודה מאתגרים כל-כך? מצפייה בסרטון שצולם, כנראה על-ידי אחד מאנשי ההפקה, ניתן להבחין בתסכול האותנטי המציף את פניה של קוטלר. האם לא צריכים עיתונאים, דווקא ברגעים כאלה, להתעקש על רף מסוים של עבודה עיתונאית, לעשות שריר גם מול אלה הנמצאים בסביבת העבודה המיידית שלהם כדי לדרבן אותם לעשייה מקצועית כזו?

ליעקב אילון היתה תשובה מסוימת לשאלות הללו. בשלהי פברואר 2012 הוא הודיע על התפטרותו מחדשות 10, בדיוק בשל אותם תנאי עבודה בלתי נסבלים, כהגדרתו. גם כאן עסקנו בהתפטרותו של אילון ובהשלכות על צרכני החדשות הנובעות מהחובה החוקית לשדר מירושלים. החל מהחטא שבו נולדה חובה זו, דרך האופן שבו טופלה (או לא טופלה) במשך שנים ועד לתוצאות הקשות שהביאו לפגיעה בצופים ולהתפטרותו של איילון – ניכר כי רבים היו אלו שסבלו ממהמורות הדרך לבירה. גם אותו טכנאי שספג את כעסה המתפרץ של קוטלר הוא במידה מסוימת קורבן של הנסיבות האלו.

בניגוד לאילון, קוטלר לא התפטרה. היא גם לא יצאה בהצהרות פומביות בדבר תנאי העבודה הבלתי אפשריים הנכפים על אנשי חברת החדשות המשדרים מן האולפנים הזמניים בירושלים. אולי אם כמה מאותם אנשי מקצוע שסבלו את נחת זרועו של הצורך החוקי לשדר מירושלים היו יוצאים בקריאה פומבית מתאימה – היה נוצר הלחץ הציבורי המתאים כדי להסדיר סוף-סוף את החובה החוקית הזאת באופן קבוע – כך שקברניטי חדשות 10 היו מוצאים פתרון קבע הולם, העומד בהוראות החוק ובית-המשפט.

רק לפני חודש וחצי התעוררו ספקות נוספים בדבר יכולתו של הערוץ לעמוד במחויבותו לשדר בקביעות חדשות מירושלים החל מה-1 בספטמבר. זאת, בשל ביטול ההתקשרות עם אולפני ג.ג. במידה מסוימת ובעיתוי מאוחר – הפכה גם קוטלר שלא ברצונה לקורבן של הנסיבות המתמשכות בעודה מנסה למלא את תפקידה.

אז לא – גם במסגרת הטור הזה לא תראו את הסרטון של קוטלר. מעניין יותר יהיה לצפות בסרטונים המתעדים את הדיונים על מעבר חדשות 10 לירושלים, כפי שהתנהלו בדירקטוריון הערוץ וברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. את אלה, כמו גם אחרים, קשה הרבה יותר להשיג.

אלעד מן הוא היועץ המשפטי של "הצלחה" – התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת, המנהלת בין השאר הליכים משפטיים מול חדשות 10 והרשות השנייה בסוגיות שונות