היות שאת דעתי ועמדתי בקשר למעבר חברת חדשות 10 לשדר מתחומי ירושלים רבתי הבעתי כאן לא פעם אלא פעמיים, לא חשבתי שאדרש שוב לעניין זה, אלא שאז פורסם מכתב ההתפטרות של יעקב אילון, מגיש החדשות המרכזי של החברה. אם עד לאותה נקודה היה נדמה כי המעבר הזה והחוק המחייב אותו נולדו בנסיבות לא מחמיאות לאף אחד מהמעורבים, אך תוצאותיהם מתבטאות בסמנטיקה אגבית ולא מזיקה, בא תוכן מכתבו של איילון והצביע על הקורבן האולטימטיבי של שיטת הסלאמי הירושלמי הזאת – ציבור הצופים.
אילון מתאר במכתבו, שנשלח למנהל בפועל של חברת החדשות אורי רוזן, את ההתנהלות התמוהה המאפיינת את שידור מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 מאז ה-1 בינואר השנה, המועד שבו החלה להיאכף בפועל התחייבותה של חברת החדשות לשדר מירושלים.
יעקב אילון, המגיש המתפטר של מהדורת חדשות ערוץ 10 (צילום: משה שי)
על-פי ההתחייבות והמתווה החוקי והזכיוני, עיקר עשיית החדשות, על שלל מרכיביה, עובדיה ותכניה, אמור היה להתבצע בירושלים (רבתי). אלא שבפועל, מתאר אילון, בגלל המשבר העמוק שבו שרוי ערוץ 10, לא נותר הרבה מהמכלול הזה. למעשה, בגלל העיכובים בהעברת האולפנים והמערכת לירושלים, נשלחת לבירה מדי ערב נציגות של איש אחד, אילון עצמו: "רובכם עדים לפרקטיקה האווילית שמתרחשת מדי ערב במהדורה המרכזית מאז 1 בינואר, שבמהלכה עבדכם אורז כל יום את מיטלטליו ונוסע לבדו לירושלים כדי להגיש משם מהדורת חדשות".
אם העניין היה מסתכם במשחק כסאות או אולפנים מוזיקלי, הרי שלא היה צורך ממשי להתרגש, אך אילון הוסיף עדות ממקור ראשון על אודות הפגיעה באיכות השידור ותכניו המועברים לציבור. ממכתבו עולה כי המהדורה המשודרת לצופים על-פי הסידור החדש היא מוצר נחות בהשוואה למוצר שקיבל הציבור בשלהי השנה שעברה, כשאילון שידר מבית-הוורד בגבעתיים.
אילון מתאר במכתבו מציאות של אי-יכולת לקיים ראיונות באולפן החדשות, לדבר עם כתבים ועורכים או אפילו לצפות בכתבות (עניין תמוה כשלעצמו, בהתחשב בפתרונות הטכניים האפשריים), ולמעשה ניתוק מוחלט מהמערכת המקצועית האמורה לתמוך בו במהלך השידור. אופן התנהלות זה מביא לגרסתו גם ל"רצף של תקלות טכניות שלא היו כבר שנים" ול"שורה של טעויות תוכן שנובעות משיבושים בתיאום".
לפי אילון, הציבור אינו מודע בהכרח לסידור החדש ולכך שאת תמונת האולפן מקרינים מאחוריו "באופן אלקטרוני". אך גם אם הציבור אינו מודע לכך שהוא מקבל שירות לקוי, ראוי היה כי כל הגורמים הרלבנטיים, האמונים על טובתו של הציבור ועל טיב המוצר התקשורתי שהוא מקבל, היו לוקחים את ההתנהלות הפגומה הזו בחשבון בתהליך אכיפת חוק ירושלים.
במציאות העקומה הזו אשמים כולם: המחוקק שהביא לעולם את החיוב לשדר מירושלים, הגוף המשדר שהתעלם והתחכם, דחה ומחה ואפילו בכה וסירב לקבל את רוע הגזירה עד שעתיד שידוריו היה תלוי על חוט השערה, וכן – גם הרגולטור, שהתעקש והתגמש, שעצם עין והפגין פסיביות ארוכת שנים, עד ששינה את גישתו סמוך לקו הגמר, ובעיקר – שהסכים לקבל פתרון שאינו תורם כלל לציבור, אבל נותן תחושה של עמידה בתנאים "כאילו כזה". כל אלה חברו כדי להסביר לציבור מהו סטנדרט צרכני ראוי בחסות הציות לחוק.
אילון אולי סבר, כפי שהסביר במכתב, כי הצטרפותו למסע הקסם המסתורי לירושלים הוא הכרח בל יגונה זמני הכרוך בהצלת הערוץ, אבל גם הוא למד עד מהרה את הכלל שלפיו הסדרים זמניים הם הדבר הכי קבוע שיש, בייחוד כשהם קשורים לירושלים. על כן החליט כעת אילון לקום ולעזוב (או, ימים יגידו, להגר אל אולפן משוכלל יותר הנמצא גם הוא בתחומי ירושלים, והשייך לחברת החדשות המתחרה). לאורך השנים הציעו לנו החיים הציבוריים לא מעט דוגמאות מוצלחות להמחשת הביטוי "ישראבלוף", שהביא לנו יוסי בנאי במערכון האלמותי של הגשש-החיוור על שליח הבנק. גם הסיפור של חדשות 10 וירושלים הוא דוגמה לא רעה בהקשר זה. "אל תדאג", אמרו ודאי לאילון, "אנחנו נביא פתק שכאילו אנחנו משדרים מירושלים, וזה אמור להספיק". לאילון זה הספיק – ביום שני השבוע הוא שלף את הפתק שלו. הפעם זה היה כרטיס אדום.