ביום ראשון השבוע (2.6.13) שודרה במהדורה המרכזית של ערוץ 10 כתבה תחת הכותרת "בעיית המסתננים מאפריקה" (דקה 12:45). כתבה סטנדרטית לחלוטין: חדשה אחת, קצת רקע, דוברים מעמדות שונות וסיכום ספקני ומעורפל. הכתב אינו נוקט עמדה מפורשת – הכל מאוד ענייני, מאוד יבש, מאוד דיווחי. הדברים כפי שהם. לכאורה. וזו בדיוק הסיבה שכתבה כזו היא מסוכנת כמעט כמו נאום ה"סרטן" של מירי רגב. השנאה והמקור שלה – דה-הומניזציה של האפריקאים השוהים בארץ – מובלעים כאן בצורה כל-כך אפקטיבית, עד שהם עוברים מתחת לרדאר בקלות בלתי נסבלת.
תמר איש-שלום פותחת בשאלה: "האם נמצא פתרון לבעיית מבקשי המקלט מאפריקה?". הכתב מואב ורדי מדווח על ההסכם המסתורי להחזרת "המסתננים" למדינה שלישית, שעלה בדיון בבג"ץ. על רקע גרף המציג את מספר הכניסות הבלתי חוקיות מהגבול הדרומי בינואר אשתקד (8,600) לעומת ינואר השנה (23), מסביר ורדי כי זוהי ירידה של כ-99%. "אלא שהבעיה היא", הוא מבהיר, "יותר מ-60 אלף אפריקאים שכבר נמצאים וגרים בישראל".
ח"כ מיכל רוזין ממרצ מספרת כי מבין בקשות המקלט שהוגשו עד כה, "אפס אושרו, שלוש נדחו על הסף. כלומר, אין בכלל בדיקה אמיתית". "ההסכם הוא חידוש משמעותי בהתמודדות עם בעיית המסתננים", מסכם ורדי על רקע תמונות של אפריקאים היושבים בגינה ציבורית חפויי ראש ומוקפים באשפה. באולפן פורס ורדי את הפקפוק בממשותו של ההסכם, לרבות אמירתם של אנשי משרד החוץ כי אינם יודעים עליו דבר, ומסיים במלים:
"ההערכה היא שגם אם יהיה הסכם כזה, מדובר על מספר קטן (של מוחזרים). להזכירך: 35 אלף אריתריאים, 16 אלף סודאנים עדיין בישראל. קשה להאמין שעם מדינה אחת תיפתר כל הבעיה הזאת. ובכל זאת הערב, אולי מקום לאופטימיות".
ייתכן שאנשי חדשות 10 אינם מבינים מה לא בסדר, ולצערי גם רבים מהצופים. אפשר בנקל לטעון שיש כאן רק דיווח, עם ייצוג הוגן לדעות שונות, ואף מידה של ביקורתיות כלפי עמדת המדינה. אי-אפשר לסתור את הטיעונים הללו, אבל גם אין סיבה.
כי הנזק שגורם דיווח שכזה אינו נעוץ בסטנדרטים עיתונאיים שטחיים. איש-שלום נמנעה בעקביות מהשימוש במונח המכוער "מסתננים" והתייחסה ל"מבקשי מקלט" ואפילו "פליטים", אך על אף שהמאמץ הזה יפה וחשוב, הוא קלוש כשהוא מופיע תחת הכותרת "בעיית המסתננים מאפריקה".
וזהו לב העניין. חמש פעמים חוזרת המלה "בעיה" בדיווח, ובכל המקרים היא זהה – להלן: בעיית המסתננים. עלובי הנפש, שברחו מרעב ומרצח-עם או נחטפו באיומים, ועברו בדרך שבעה מדורי גיהנום – האנשים הללו הם הבעיה.
"בעיית המסתננים מאפריקה" בחדשות ערוץ 10
הבעיה אינה העובדה שהם שוהים כאן בלי שנעשה שום מאמץ להסדיר את מעמדם; הבעיה אינה שהם מושלכים כפסולת דווקא אל השכונות שהוזנחו והופקרו במשך עשורים על-ידי המדינה; הבעיה אינה הקמפיין המתמשך של מפלגות השלטון לשלהב את השנאה ולגרוף אהדה ומנדטים על גבם של המוחלשים מבית ומחוץ; הבעיה אינה מדיניות הדלת המסתובבת שהופכת עובדות ועובדים זרים לנייר טואלט אנושי הנזרק בתום השימוש, רק כדי שקבלנים יוכלו "לייבא" חדשים במקומם עבור שכר תיווך שערורייתי; הבעיה אינה התנהגותו העבריינית של שיעור מזערי של אותם זרים, ולא אוזלת היד של המשטרה; והבעיה היא אפילו לא כניסתם הבלתי חוקית – שהרי זו צומצמה ב-99%.
לא לא. הבעיה, אם פיספסתם, היא: "יותר מ-60 אלף אפריקאים שכבר נמצאים וגרים בישראל". זו הבעיה, ומכאן נגזר הפתרון שלה – גירושם. וזה מה שמזעזע כאן: אנשים הם לא בעיות. מדיניות ממסדית רשלנית ונפשעת – זו בעיה.
במחאת ארגוני זכויות האדם נגד כליאת ילדי מהגרים חזרה הקריאה: "אין ילד לא חוקי". רשתות שידור בארה"ב ואף סוכנות הידיעות AP הודיעו השנה על כוונתם לאסור את השימוש במונח "מהגר בלתי חוקי". שם כבר הבינו שפעולות שאדם עושה יכולות להיות בלתי חוקיות, אך לא האדם עצמו. אסור לסבול את הצירוף "אדם בלתי חוקי", וכך גם לגבי "בעיית המסתננים".
כי כשאדם הופך לבעיה, הוא חדל להיות אדם, ומספיק רק להיזכר מתי ואיפה הוגדרו בני-אדם כבעיות, ואילו פתרונות הוצעו כדי לטפל בהן. המונח "מסתננים" חייב להיעלם, אך המקרה הנ"ל מדגים עד כמה לא די בכך, משום שמחיקת האנושיות מחלחלת עמוק גם כשהיא מכונה "בעיית מבקשי המקלט".
זו אינה שאלה של תחביר, זו שאלה של אנושיות. כשהבעיה היא מדיניות, אפשר לשנות אותה. כשהבעיה היא אנשים – אפשר רק להעלים אותם.
התקשורת מתיימרת להיות גוף שמבקר את השלטון, אך היא עצמה יודעת עד כמה טקטיקות של הפחדה ושיסוי הן אפקטיביות. וכך נוצר מצב בו שפות התקשורת והשלטון נעשות חופפות באופן מפחיד – בעבור כוח או בעבור רייטינג.
60 אלף פליטים יכולים להפוך להיות חלק תורם ומחזק בחברה הישראלית, ועל הדרך גם לחיות כאן בכבוד. הבעיה אינה הפליטים, אלא האופן המחפיר שבו התקשורת הישראלית מתקרנפת ומקרנפת, ובעיקר האגביות שבה התהליך הזה מתרחש. ואת הבעיה הזו אפשר לפתור בלי לשלוח אף אחד ל"מדינה שלישית".
אסף ולדן הוא פעיל בעמותת ילדים-ישראלים לזכויות ילדי מהגרי עבודה