שלום רוזנפלד היה במשך שנים רבות עיתונאי, עורך ומורם של עיתונאים. הוא נולד בפולין עוד כשהיתה חלק של רוסיה הצארית (ב-1914), והלך לעולמו בהרצליה בשנת 2008. בן 93 היה במותו.
כבר בצעירותו בפולין התבלט בכשרון כתיבה ובפעילות פוליטית. הוא החל לכתוב בעיתונות יהודית מקומית ובה בעת הצטרף לתנועת בית"ר, שקמה לא מכבר. כחניך בית"ר ותיק עלה ארצה ב-1934 ונרשם לאוניברסיטה העברית, אולם לא התמיד בלימודיו. העבודה העיתונאית והעיסוק הפוליטי קסמו לו יותר.
תחילה היה כתב בעיתון הרביזיוניסטי "הירדן", ויחד איתו ידע תלאות רבות. העיתון הדלפון נסגר לא אחת בגלל הפסדים, ושכר קיבלו עובדיו רק לעתים רחוקות. רוזנפלד נהג לספר כי עורכיו מצאו דרך להפוך את החיסרון ליתרון: הם תקפו בחריפות את הנציב העליון הבריטי וזה הורה לסגור את "הירדן" לשבועיים או לחודש, כך שהסגירה נתפסה בציבור כמעשה לאומי. אלא שהבריטים עלו על ה"תרגיל", וכשפירסם "הירדן" בפעם הבאה דברי התקפה על הנציב העליון, לא סגרוהו והביאו לקריסתו הכלכלית.
ב-1938 הוא מונה למפקד פלוגת בית"ר בראש-פינה והיה מפקדו של שלמה בן-יוסף, הרוג המלכות הראשון. לאחר מכן יצא בשליחות בית"ר לפולין והספיק לחזור ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כאן היה מפעילי ההסברה הראשיים של אצ"ל ונאסר כמה פעמים על-ידי הבריטים.
שלום רוזנפלד בתקופת היותו עורך "מעריב", 30.5.77 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
בתחילת שנות ה-40 הצטרף למערכת עיתון הערב החדש "ידיעות אחרונות" ובה בעת כתב גם בעיתון הרביזיוניסטי "המשקיף". פעילותו באצ"ל היתה סודית, אך לפחות לאדם אחד מחוץ לארגון הוא גילה זאת: לד"ר עזריאל קרליבך, עורך "ידיעות אחרונות" (ומ-1948 – "מעריב"). בשיחה פרטית ביניהם אמר לו: "אני איש אצ"ל פעיל, בעיקר בתחנת השידור המחתרתית שלו. אם חלילה וחס משהו יקרה לי, שלא תהיה מופתע". קרליבך השיב לו: "אני לא מופתע. אני כותב בשביל ה'הגנה'".
בתחילת 1948 הצטרף רוזנפלד לקבוצת המורדים, בראשותו של קרליבך, שהחליטה לנטוש את "ידיעות אחרונות" ולהקים עיתון חדש, שנקרא תחילה "ידיעות מעריב", ולאחר מכן קוצר השם ל"מעריב". הפרישה הזו היתה לאבן דרך בתולדות העיתונות הישראלית והוצמד לה הכינוי הלא-מחמיא "פוטש", שכן כמעט כל אנשי המערכת, המינהלה, הדפוס וההפצה עזבו בסוף-שבוע אחד והותירו את המו"ל של "ידיעות", יהודה מוזס, ללא עובדים וללא עיתון.
רוזנפלד היה בין המהססים. לימים סיפר: "לא אהבתי את זה [את העזיבה בחשאי]. חשבתי, וכך אמרתי לחברַי, שצריך לגשת למוזס ולומר לו: אנחנו באקלים זה, עם עיתון כזה, לא מסוגלים להמשיך יותר". לדעתו, על הקבוצה המורדת היה לנסות את מוזס, לתבוע ממנו לשפר את העיתון שנראה ירוד בעיני אנשיה, ואם לא ייענו – לעזוב.
עמיתיו של רוזנפלד, ובראשם העורך הראשי קרליבך, שיכנעו אותו שהדבר בלתי אפשרי ויש להינתק ממוזס באחת. וכך ב-15 בפברואר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, החל להופיע "ידיעות מעריב", כשההנחה של מייסדיו היתה ש"ידיעות אחרונות", ללא עורך, עיתונאים ועובדי מינהלה ודפוס – לא ישרוד. כידוע, הוא שרד, מה שלא הפריע ל"מעריב" להיות בתוך פחות משנה לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, תואר שבו החזיק עשרות שנים.
יותר מ-30 שנה היה שלום רוזנפלד מבכירי "מעריב". שש שנים (1974–1980) היה עורכו הראשי. בין תפקידיו בעיתון: כתב, עורך, כותב המאמרים הראשיים, כתב בכנסת, שליח למשימות מיוחדות בחו"ל ומנהל סניף ירושלים. לאחר סיום תפקידו כעורך ראשי המשיך לכתוב עוד 20 שנה בעיתון – מאמרים פובליציסטיים וקטעי זכרונות.
להצלחה מיוחדת זכו קטעים קצרים שכתב בעיתון מדי יום, תחת הכותרת "קראתי – רשמתי". דוגמה מגליונו הראשון של "מעריב": "רשמית – בירושלים נאסר סרג'נט-מייג'ר [בריטי] בקשר לרצח 4 בחורי ה'הגנה'. אני כבר רואה את הסרג'נט עונד אות הצטיינות...".
שלום רוזנפלד, שני משמאל, עם צוות התוכנית "שלושה בסירה אחת" (צילום: הנס פין, לע"מ)
כל חייו היה אמן המלים, ואפשר אפילו להגדירו כ"אשף של מלים". על עצמו כתב: "מאז נטלתי עט בידי, קסם לי כוח המסתורין האצור במלים. ראיתי במלה לא רק אמצעי להביע בו רעיונות או דעות, כי אם יצור חי, יצור שיש לו גוף, נשמה, אופי, רצונות וקפריזות...".
המלים שכתב באלפי מאמרים וכתבות זיכוהו ב-1986 בפרס ישראל לכתיבה עיתונאית-פובליציסטית. באותה עת כבר היה שרוי בעולם אחר: הנחלת הידע העיתונאי לדור הבא. בתחילת שנות ה-80 הקים באוניברסיטת תל-אביב את התוכנית ללימודי עיתונאות ואת המכון לחקר העיתונות היהודית והישראלית, שבראשם עמד למעלה מעשור. במסגרת זו אף יזם את הוצאתו לאור של כתב-העת "קשר" (המופיע עד היום), שבו נדפסו ונדפסים מאמרים ומחקרים על העיתונות והתקשורת בעבר ובהווה.
כמורה-עיתונאי היה מחנך בחסד. הוא לא הסתפק בהרבצת תורה לפרחי המקצוע, ונטל על עצמו להעלות את רמתם גם של עיתונאים בכירים. בימי שישי הגיעו לאוניברסיטת תל-אביב כמה עשרות מראשי העיתונות ובפניהם הופיעו פרופסורים, סופרים, מנהלי מפעלים גדולים ודמויות בולטות מעולם הרפואה והטכנולוגיה, שהשמיעו הרצאות מאלפות על תחומים לא מוכרים למאזיניהם, כאלה הנזכרים אך לעתים רחוקות בטורי העיתונות.
רבים זוכרים את שלום רוזנפלד בשל הופעותיו הבלתי נשכחות ברדיו, בעיקר בשנות ה-50, ובראש וראשונה בתוכנית "שלושה בסירה אחת". הוא נמנה עם השלישייה המובילה בתוכנית סאטירית זו, שזכתה, כלשון ימינו, לרייטינג של 100%, לצדם של דן בן-אמוץ וגבריאל צפרוני. את התוכנית הנחה יצחק שמעוני, והברקותיהם של השלושה (ואחרים) נישאו על כל לשון בארץ, ואף לכנסת הגיעו. לא אחת הועלו הצעות לסגור את התוכנית בשל חדות לשונם של משתתפיה. מבין השלושה ייצג דן בן-אמוץ את הישראליות החדשה והמתפרצת, גבריאל צפרוני ביטא את ה"יידישקייט", ואילו רוזנפלד היה נציגה של האנינות התרבותית והאינטלקטואלית.
לצד עבודתו העיתונאית רבת השנים ורבת הפנים, חתום רוזנפלד גם על שורה של ספרים, שכתב, ערך ותירגם. כך, ביום הניצחון על גרמניה, ה-8 במאי 1945, הופיע ספרון שכתב, בן כ-80 עמודים, שנקרא "שש השנים הללו – 1939–1945" ובו כלל את כל מהלכי המלחמה.
ספר נודע יותר שלו, "תיק פלילי 124", נכתב במהלך משפט קסטנר באמצע שנות ה-50, שאותו סיקר יום אחר יום ב"מעריב". טוריו האישיים ב"מעריב", שנשאו לרוב אופי סאטירי, כונסו בספרים "אצלנו" (1962), "פרטי בהחלט" (1963) ו"זווית חדה" (1983). בין הספרים שתירגם: "מקהיר עד דמשק", ספרו של העיתונאי האמריקאי רוי קרלסון על מדינות ערב בתקופת מלחמת העצמאות; ו"משנת הקפיטליזם המושלם", מאת הכלכלן הפולני יוסף וירגין.
שלום רוזנפלד שלט בשפות לא מעטות: עברית, יידיש, פולנית, גרמנית, אנגלית ואף אספרנטו. יידיש, שפת בית הוריו ונעוריו, היתה חביבה עליו במיוחד, והוא נמנה עם מטפחיה ומגיניה במדינת ישראל. שנים רבות היה כתב של עיתוני יידיש נודעים בעולם, ביניהם "מאמענט" הוורשאי ו"פארווערטס" הניו-יורקי.
שלום רוזנפלד, במרכז, עם יוסף לפיד (משמאל) ורקטור אוניברסיטת תל-אביב פרופ' יורם דינשטיין (מימין) (צילום: באדיבות מכון ברונפמן לחקר התקשורת היהודית, אוניברסיטת תל-אביב)
בשנותיו המאוחרות התייחס אל העיתונות הישראלית כאילו היתה בתו, ולצערו לא רווה ממנה נחת. ב-1991 כתב מאמר בשם "ג'רנליז – שפתם של העיתונאים". תחילה שיבח כמה עיתונאים, ולאחר מכן כתב בעוקצנות: "למרבה הצער מצויים בתוך ציבור העיתונאים, בצד אמני ביטוי, גם עיתונאים המצטיינים בשילוב הרה-סכנות של בורות ושל זלזול. שילוב זה מוליד בעיתונים שיממון, עיוותים, רדידות ואף עבריינות לשונית".
מאמר אחר, מ-1998, מגלה כבר בשמו את דעתו של רוזנפלד על המדינה ועל עיתונותה סמוך לסיומה של המאה ה-20: "העיתונות בין בזל לשיינקין – מאלטנוילנד לפְרֶחְלַנד". הוא לא הסתיר את הסתייגותו משתי תופעות שצמחו בה בעת: ה"פרחיות" שהשתלטה על המדינה ועל העיתונות, ו"אצולת הממון", שאצלה חישובי הרווח, לרבות בעיתונות, גוברים על כל שיקול אחר. "העיתונות בימינו, הרבה יותר מבעבר, היא עסק מסחרי לכל דבר, מותג שחלים עליו הכללים של עסק: ירוויח – ישרוד; יפסיד – ייסגר, כפי שאמנם קרה לנו יותר ויותר פעמים בשנים האחרונות".
כל מי שהכיר ידע כי היה בו שילוב בלתי ניתן להפרדה בין אנושיות לציונות. בכתיבתו הדגיש את האדם, הפרט, ובה בעת האמין בציונות ובמדינת ישראל, וראה אותן מעל לכל. הוא הסכים לחלוטין לדברים שכתב עורכו הראשון של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, לאחר שהממשלה הנהיגה מדיניות כלכלית חדשה ו"מעריב" שלל אותה. למרות זאת, כתב קרליבך: "מחליטים במערכת להמשיך ולתת שאנסה [הזדמנות] להרגעה, אם כי אין שום אמון בכנות הביצוע [...] אני איתן בדסק החדשות ובמאמר ללמד זכות על התוכנית עד כדי עיוות המציאות. מצפון עיתונאי בלתי נקי. מצפון ציוני נקי".