בלי חדר משלהם
גם השנה הביא איתו הפוליצר בשורה. הזוכים בקטיגוריית "דיווח ברמה הלאומית" הם ליסה סונג, אליזבת מקגוֹוַן ודייוויד הייזמיר – כתבי מערכת "אינסייד קליימט ניוז" מברוקלין, ניו-יורק. השלושה חקרו ופירסמו מידע ממוסמך על דליפה קשה מצינור נפט ראשי ("הגדולה ביותר שלא שמעתם עליה מעולם") של ביטומן מדולל ומסוכן לסביבה, שאירעה ב-2010 בנהר במישיגן. דליפת הנפט הנוראה שהתרחשה במפרץ מקסיקו באותה שנה האפילה עליה, והיא כמעט שלא נודעה ברבים.
השלושה שמעו על הבשורה כל אחד בעירו. הייזמיר בניו-יורק, מקגוון בוושינגטון וסונג בבוסטון – וחגגו את הזכייה בשיחת ועידה, כפי ששמחים העיתונים לדווח. השמחה רבה, גם אם הפלא החדש – מערכת עיתונאית וירטואלית, ללא משרד ופינת קפה (איש המינהלה של האתר מתאכסן בבית-הספר לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה) – כבר אינו חדש. ואין הרבה חדש גם בכך ש"אינסייד קליימט" פועל זה כשש שנים בזירת התחקירים בנושאי אקלים וסביבה. פלא נוסף הוא שמדובר בארגון ללא מטרות רווח – מלכ"ר שתקציבו השנתי 550 אלף דולר, המאפשר העסקת שבעה עובדים בשכר צנוע וכיסוי הוצאות נסיעותיהם בתפקיד.
פיינליסט נוסף במועמדויות לפוליצר בשנתיים האחרונות הוא אתר התחקירים "קליפורניה ווטש" (היוצא לאור זה ארבע שנים על-ידי המרכז לעיתונות חוקרת). אם נוסיף לאלה את שני הפוליצרים (2010, 2011) שגרף אתר התחקירים הידוע יותר, "פרו-פבליקה", נגלה שאכן צומח בעיתונות האמריקאית עשב חדש ורענן. רבים הם אתרי העיתונות הקטנים שבדף הבית שלהם מופיע הכפתור Donate, ובהמשכו הצהרה כי התורמים לא יהיו חייבים במס על תרומתם לפי סעיף 501c3 לתקנות מס ההכנסה. אלה הם העיתונים של תקופת המעבר: ארגונים זעירים שנשענים על תרומת יחידים וקרנות, שעושים עיתונות נלהבת ומחויבת המיועדת לא להאדרת שמם ורווחיהם של תאגידי המו"לות הגדולים, אלא לציבור קוראיהם.
"אינסייד קליימט ניוז" (צילום מסך)
המודלים הללו, של קבוצות קטנות וממוקדות המתקיימות על תרומות ופועלות לתועלת הציבור, יכולים להתאים לזירת עיתונות התחקירים הדועכת שלנו, הן בממדים והן באפשרות לייצר תהודה גבוהה. קל יהיה, לנוכח המצב, לגייס כוחות מקצועיים מבין פליטי העיתונות המסחרית המתכווצת.
אם הזירה האמריקאית הקשוחה, שמקשה מאוד על קבלת אישור לפטור ממס לתורמים, מניבה כאלה הישגים, הזירה המקומית תוכל להשיג את האישור ההכרחי בדרכים פשוטות יותר. בהמשך הטור אפשר למצוא תבנית לעידוד העיתונות החדשה בישראל. אין צורך לשם כך בחקיקה, אלא רק בתוספת של שורה לתקנות מס הכנסה. על התוספת הזאת הוסמך לחתום שר האוצר, וכדי שתיכנס לתוקף דרוש אישור של ועדת הכספים. נשמע פשוט – הליך מסדיר בלי לעבור ועדת שרים לחקיקה, ועדת חוקה ושלוש קריאות; אבל איזה חבר-כנסת ירצה לחזק את עיתונות התחקירים (חוץ מאופוזיציונרים נצחיים כמר"צ וחד"ש)?
סעיף 501c3
משבר העיתונות המודפסת בארה"ב הביא לחיפוש דרכים לתמיכת יחידים וארגונים בעיתונות בלי לפגוע בעקרונות החוקתיים ובראשם התיקון הראשון לחוקה העוסק בחופש הביטוי והעיתונות. אחד הרעיונות המתבקשים הוא שהשלטון הפדרלי יכיר בעיתונות כגוף המשמר את הדמוקרטיה ומתווך לציבור ערכים חיוניים כמו הזכות לדעת, ובמיוחד לדעת על פעולות השלטון.
לפני ארבע שנים נחלץ הסנטור בן קארדין (דמוקרטי ממרילנד) להצלת העיתונות והעלה כיוון מעניין, גם אם בעייתי. ב-24 במרץ 2009 הוא הניח על שולחן בית-הנבחרים הצעת חוק שתכליתה לאפשר לכל "ארגון עיתונות שעומד בדרישות" (qualified newspaper corporation) לזכות בהקלות מס הניתנות על-פי פקודת מס ההכנסה לגופים שמטרותיהם חינוכיות ו"הכנת החומר הנכלל בו נעשית בדרך מקובלת, חינוכית באופיה".
קארדין הציע להחיל על עיתונים את תקנה 501c3, שכותרתה "פטורים ממס על חברות, ארגונים, נאמנויות וכיו"ב". כיוון שפטורים ממס ניתנו לארגונים שמטרתם חינוכית, הציע קארדין לכלול ברשימת הדרישות המזכות בפטור עיתון "שהפצתו היא הכרחית או בעלת ערך להשגת מטרות חינוכיות".
ב-30 ביולי 2009 נפלה ההצעה ברוב גדול, ברובו דמוקרטי, של 338 נגד 99.
שתי טעויות היו לקארדין בניסוח הצעת החוק שלו: האחת היא שלא הבדיל בין חברה מסחרית לארגון שאינו למטרת רווח. השנייה, בהציגו את העיתונות כ"מחנכת" בתמורה לפטור ממס. הגדרה כזו סותרת במהותה את רוח העיתונות – החופשית מכל גורם שיגדיר את מטרותיה ותכליתה – ולמעשה מכפיף אותה לפיקוח של סוכני ממשל (באמצעות רשות המסים הלאומית, ה-IRS).
הקטיגוריה התשיעית
את העיתונות המסחרית לא יוכל סעיף 501c3 להציל, אבל הסעיף הנחשק יכול לתמוך בארגוני העיתונות הציבורית (עמותות לא-ממשלתיות, מלכ"רים), ובתנאי שאלה יגדירו את פעילותם על-פי חוקי רשות המסים. כלומר, לא כפעילות עיתונאית, אלא כפעילות עם אופי חינוכי.
רשות המסים מוסמכת לפטור ממס ארגונים המשתייכים לשמונה קטיגוריות: ארגונים לפעילות דתית, חינוכית, הומניטרית (ארגוני צדקה), מדעית, ספרותית-אוריינית, ארגונים לעריכת בדיקות לבטיחות הציבור, ארגוני טיפוח ספורט חובבים לאומי ובינלאומי וארגוני מניעת התאכזרות לילדים ולבעלי חיים.
בשנים האחרונות עושים ארגונים ציבוריים שאינם למטרות רווח מאמצים להיכנס לתחום העיתונות, בעיקר לעיתונות התחקירים, ולגייס תרומות לשם כך. מעבר לקשיים שבגיוס המשאבים, עומדת בדרכם רשות המסים הלאומית, וכדי לצלוח את החסם עליהם לטעון כי פעילותם העיתונאית היא לתועלת הציבור, שכן דיווח ותחקיר הם מרכיב מהותי בחינוך הציבור, ועל כן הם ראויים להיכלל ברשימת הזכאים לפטור. "חשבו על עיתונות ככלי מחנך", ממליץ ג'ף הרמס, איש "פרויקט החקיקה לעיתונות הדיגיטלית", לנושאים ונותנים עם רשויות המס.
כתבי ה"אינסייד קליימט ניוז" זוכי הפוליצר. משמאל: ליסה סונג, אליזבת מקגוֹוַן ודייוויד הייזמיר
כמעט שלוש שנות המתנה עברו על אנשי ה"סן-פרנסיסקו פבליק פרס", עיתון במימון תרומות וקרנות ציבוריות, עד שזכו באישור המיוחל. ברור שאין בכך פתרון יעיל לצורך הרב בעיתוני קהילה שיביאו מידע עיתונאי בעל ערך לאזור, למדינה או לארצות-הברית כולה. צוותו של הרמס מחפש פתרונות חקיקה וקיצורי דרך כדי שיוזמות מסוג זה לא יתפוגגו במהלך ההמתנה לאישורי המס הנדרשים.
כל הצלחה של עיתונות התחקירים, כמו הצלחותיהם של "פרו-פבליקה" ו"אינסייד קליימט", מעוררת תקווה שהעיתונות ללא כוונת רווח תמלא, לפחות זמנית, את מקומם של מוסדות העיתונות המסחרית הכתובה, ההולכים ונחלשים.
רק שר האוצר יכול
הרבה הצעות הועלו תחת הכותרת "להציל את העיתונות": הנחות במע"מ על מחיר העיתון, הנחות במע"מ על נייר דפוס ומכונות דפוס, הפחתת מס החברות על עיתונים, הפחתת תשלומי ביטוח לאומי לעיתונאים, חלוקת מנוי לעיתונים בחינם לצעירים, שיעורים בקריאת עיתונים בבתי-ספר ומה לא. הבעיה היא שכל ההצעות הללו מפלות לטובה ארגוני עיתונות מסחריים אל מול ארגונים מסחריים אחרים, חיוניים לא פחות. אחרי שדחינו כאן כמה הצעות שכאלה, הנה כיוון מעשי יותר להנביט עיתונות חדשה.
כל הדרוש הוא הוספת סעיף לתקנות המיסוי, שיפטור ממס תרומה לעיתון שהוא מלכ"ר. היו שדיברו על העתקת המודל האמריקאי של פטור ממס על תרומות לזירה שלנו. לדעת מומחים, לא ניתן יהיה לאמץ את החוק האמריקאי כפי שהוא בלי לחוקק חוקי מיסוי על עיזבון (בעיה גדולה במציאות הישראלית) ובלי לדרוש מכל אזרח חובת דיווח שנתית לרשויות המס, כנהוג בארה"ב.
האפשרות המעשית היא לפעול במסגרת הגרסה הישראלית לחוק האמריקאי, בסעיף 46(א) לתקנות מס הכנסה, שכך נכתב בו:
"אדם שתרם בשנת מס פלונית סכום העולה על 180 שקלים חדשים לקרן לאומית, או למוסד ציבורי כמשמעותו בסעיף 9(2) שקבע לעניין זה שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת, יזוכה מהמס שהוא חייב בו באותה שנה בשיעור של 35% מסכום התרומה – אם הוא יחיד, ובשיעור הקבוע בסעיף 126(א) מסכום התרומה – אם הוא חבר בני-אדם" [...].
הנה ההגדרה ל"מוסד ציבורי" (תיקון מס' 93) תשנ"ג-1993: "חבר בני-אדם של שבעה לפחות שרוב חבריו אינם קרובים זה לזה [...], הקיימים ופועלים למטרה ציבורית ונכסיהם והכנסותיהם משמשים להשגת המטרה הציבורית בלבד, והם מגישים דין-וחשבון שנתי לגבי נכסיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם להנחת דעתו של פקיד השומה על-פי תקנות שהתקין שר האוצר".
"מטרה ציבורית" היא "מטרה שעניינה דת, תרבות, חינוך, עידוד התיישבות, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה אחרת שאושרה על-ידי שר האוצר כמטרה ציבורית".
זהו, אם כן, ההבדל הגדול בין סעיף 501 בתקנות רשות המס האמריקאית לסעיף 46 הישראלי: שר האוצר מוסמך להוסיף מטרה ציבורית לרשימה. כך, לדוגמה, נהג שר האוצר נתניהו כשהוסיף "מטרה ציבורית" לפקודת מס הכנסה, שעניינה "קידום וטיפוח מגזר ההתנדבות בישראל ומינהל תקין במוסדות ציבור". ככה זה נראה ב"רשומות":
והנה נוסח אפשרי להוספת מטרה ציבורית שעניינה קידום עיתונות תחקירים בישראל:
"בתוקף סמכותי לפי ההגדרה 'מטרה ציבורית' שבסעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה, אני מאשר שפעילות להבאת מידע, פרשנות ותחקירים עיתונאיים שיש בהם עניין ציבורי, במסגרת מוסד עיתונאי ללא כוונת רווח המקיים את תקנות האתיקה של מועצת העיתונות, היא 'מטרה ציבורית'".
הטור הזה נכתב מביתי, ונשלח לביתו של עורך האתר, המתגורר בעיר אחרת. למערכת "העין השביעית" אין משרד ומכונת קפה, וארבעת מקבלי המשכורות במערכת מתכתבים ביניהם במייל, כפי שמתכתבים עם עשרות בעלי הטורים וכותבי המאמרים השותפים לעשיית "העין השביעית". אנו נפגשים בישיבה השבועית (בבית-קפה) ובישיבות עבודה ומזדמנים יחד באירועים. מערכת "העין השביעית" היא חלק ממלכ"ר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרוב משאביו מגויסים כתרומות.