גילה, רינה, דיצה והשמדה
משפט די מדהים מופיע הבוקר בדיווחו של רועי צ'יקי ארד, עיתונאי "הארץ" למשימות מיוחדות, שהצטופף אמש עם צלמי הפפרצי מחוץ לווילה שבה נישא שר הפנים גדעון סער לעיתונאית רשות השידור גאולה אבן. ארד מצטט את דברי אחד האורחים בחתונה, עיתונאי "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר, שדיבר בשבח החתן ואמר: "תמיד נהיה שם ונשמיד את כל מי שיכתוב נגדו" (שיפר מכחיש שאמר זאת, ראו להלן).
לפי "הארץ", שיפר נשא את ברכתו באירוע כ"נציג 'ידיעות אחרונות'", הגדרה שרק מחדדת את הצמרמורת למקרא דבריו. אם אכן התבטא שיפר כפי שצוטט (ארד מציין: "בהתחלה לא האמנתי שכך שמעתי, אף שזה אולי הומור. צלם 'הארץ' אישר ששמעתי נכון"), ואם עמדתו של שיפר אכן משקפת את הלך הרוחות בעיתון (מדוע לכלי תקשורת יש "נציג" בחתונת השר), יש בכך עדות כי מידת שכרון הכוח של בכירי "ידיעות אחרונות" עודנה בממדים מפלצתיים.
גדעון סער וגאולה אבן, 19.4.13 (צילום: יונתן זינדל)
"לא זה מה שאמרתי בחתונה", טען שיפר בשיחה שקיים הבוקר עם "העין השביעית", "ואני מצטער שרועי צ'יקו, או מה שמו, לא בדק איתי את מה שאמרתי. חבל".
מה כן אמרת? מה היתה המלה שהוא פיספס?
שיפר: "הוא פיספס הרבה, אבל כיוון שזה היה אירוע סגור, אני גם לא חייב לומר לך, יקירי, מה אמרתי. אבל לא זה מה שאמרתי".
עדכון, 17.5: בסרטון שהועלה לאתר ynet ניתן לראות את שיפר אומר "אנחנו תמיד נהיה שם, ונשמיד את כולם. את כל מי שיירד" (דקה 0:25).
במוסף "הארץ" כותב הבוקר חיים לוינסון על נסיונו לברר אם מותר לסגנית השר ציפי חוטובלי לשמור את המתנות שתקבל בעוד שבועיים בחתונתה, או שעליה להעבירן לידי המדינה. "אם לא ייקבעו כללים ברורים, יש חשש שהאירוע יהפוך משמחה למפגן הון-שלטון", כותב לוינסון.
חתונתם של סער ואבן היתה מפגש של הון-שלטון-עיתון-ומיקרופון, כפי שמגדירה הכותרת שניתנה לה באתר "הארץ". בתפקיד מנחה הערב כיהן מפקד גלי-צה"ל, ירון דקל. "אני מניח שמדובר בידידות אישית", כותב ארד, "אבל האם הכתבות הצעירות והמוכשרות של גל"צ יבקרו בלהיטות את שר הפנים כאשר המפקד שלהן קורא קטעי קישור בחתונתו?". בנוגע להשפעת האמירה של שיפר על הכתבים הפחות בכירים ב"ידיעות אחרונות" ארד לא מוצא טעם לתהות.
מבוא לאנתרופולוגיה
במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת כתבה מאת דרור פויר, שביקר בטייבה וחזר עם רשמים.
"אני לא איזה אנתרופולוג מי יודע מה, אבל מהביקור הקצר שלי בטייבה ומהשעות המצטברות שלי ביישובים ערביים, אני מתפלא בכל פעם מחדש מהפער בין היחס לרשות הפרט לבין היחס, או יותר נכון חוסר היחס, לרשות הרבים", כותב פויר. "הנהיגה היא רק פן אחד של העניין. אנשים מזמינים אותנו לקפה בבתיהם. מדובר בארמונות, אחוזות, כל פינת ישיבה 120 מטרים, והכל מתוחזק ומצוחצח להפליא, מבהיק מניקיון. אבל הרחוב? פח זבל. וגם אם המדינה אשמה, הרי היא לא אשמה בכל. זה המשך טבעי לעובדה שלרחובות אין שמות. נראה שזה מפני שלאף אחד לא אכפת מספיק מהרחוב – לא צריך לתת לו שם, לא צריך לשמור אותו נקי, לא צריך להיזהר בו כשנוסעים, לא צריך לשתול בו פרחים. אפילו מדרכה לא צריך לשים בו. ואם כבר יש מדרכה, למה לא לחנות עליה".
ב"ידיעות אחרונות" מדווח ישראל מושקוביץ כי תסמין פודי, אסתבראק חטיב ונור זועבי, שלוש תלמידות כיתה ד' מטייבה, זכו באולימפיאדת הרובוטיקה של ישראל. השלוש מצולמות עונדות מדליות (שערה של אחת מהן אסוף תחת כיסוי בד).
מהנעשה בטייבה ביממה האחרונה: הולך רגל בן 50 נפצע קשה מפגיעת רכב. ויכוח בין נהגים על זכות קדימה הסתיים בירי, בן 31 נפצע קשה.
"לכל אחד סיפור על קרובי משפחה או על עוברי אורח תמימים שנפגעו מירי של כנופיות", כותב פויר בכתבתו. "לילדים, הם אומרים, אין מה לעשות. אין גינות ואין פארקים ואין כלום. לכלבים שלכם יש גינות שלילדים שלנו אין".
בשער "הארץ" מדווח חיים לוינסון כי משרד השיכון מנחה אדריכלים לתכנן שטח קטן יותר של גנים ציבוריים ושטחים פתוחים ביישובים ערביים וחרדיים: במקום 15 מ"ר לנפש, 10 מ"ר בלבד. לוינסון שוחח עם פרופ' גדעון שריג, מהאחראים להנחיה, שאמר לו כי החרדים "לא אוהבים שטח פתוח" ואת "תרבות הגנים", ואילו בקרב הערבים מביאות החצרות הפרטיות שבבתים לאיזון.
"בקפה אנחנו פוגשים את זיאד עוואדה, מורה ועיתונאי לשעבר, ואת סלים אנקר, מורה לשעבר וסופר", ממשיך פויר בתיאור מסעו. "הסיפור חוזר על עצמו. ההזנחה, המצב שהולך ונהיה גרוע. אין בריכה, אין חדר כושר, אין בית קולנוע או גן ציבורי. אין כלום. אז למה לא תבנו, אני שואל. אין תשובה. אני מבין אתכם, אני אומר להם, אבל שים ארבעים אלף יהודים במקום אחד, וגם אם לא תיתן להם שקל הם יבנו לך תיאטראות. אני שונא את עצמי כשאני אומר את זה, אבל זה ככה, לא? לעזאזל, היהודים עשו תיאטרון בגטאות, וגם שם התקציבים לא היו משהו, ולפי ספרי ההיסטוריה גם אפליה היתה".
עושים לביתם
בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מודעה בדמות ידיעה על הקרנת בכורה לסרט חדש בכיכובה של גל גדות. המודעה, שחתומה על-ידי "כתב 'ידיעות אחרונות'", מקדמת את הסרט, את הסוכנות שמייצגת את גדות (בניהול קרוב משפחתו של מו"ל "ידיעות אחרונות") ואת רשת האופנה שגדות מפרסמת.
הכותרות הראשיות (ובית-הספר לנביאים)
"דריכות בישראל: רוסיה תספק את הטילים לאסד", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" (באיחור של יממה).
"ראש ה-CIA בביקור בזק חשאי", מדווחת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".
"שר בכיר: 'שעתיים יספיקו לארה"ב כדי להשמיד את הגרעין האיראני", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".
"מגויסים" היא הכותרת הראשית המגזינית שבראש שער "הארץ", על רקע תצלום מהפגנה שערכו אתמול כ-30 אלף חרדים במחאה על הכוונה לגייסם.
"בנט: חייבים לשנות את נוהלי הפתיחה באש כדי לאפשר לחיילים להגן על עצמם" היא הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר, תגובה לכתבה המתפרסמת במוסף "סופשבוע" של העיתון (ושדיווח ראשוני עליה נמסר אתמול), ולפיה חיילי מילואים חשים מצוקה וחוסר אונים בשל פקודות עמומות.
שער מוסף "סופשבוע" של "מעריב", 17.5.13
זאב קם, אחיקם משה דוד ואריק בנדר מדווחים בכפולה הפותחת של "מעריב" על התגובות הראשונות לממצאי הכתבה. לצד עמדת שר הכלכלה נפתלי בנט ("הנסיעה בחלק מכבישי יהודה ושומרון הפכה גיהנום"), ח"כ איתן כבל מצוטט כאומר כי "על צה"ל להתעשת ולחדד את הפקודות". מנגד מדווח ש"בפיקוד מרכז ובאוגדת איו"ש לא חושבים שיש בעיה בהוראות הפתיחה באש או באפשרויות התגובה השונות, אולם כן לוקחים בחשבון שקיימת בעיה של מקצועיות בקרב חיילים המגיעים לפעילות בגזרה ויפעלו כדי לצמצם את הפערים בין הפקודות ליישומן בשטח והבנתן בקרב החיילים".
הפרשן הצבאי עמיר רפפורט מסביר בטור נלווה: "המצב בשטח מורכב, ועד שהם [המילואימניקים] מתחילים ללמוד אותו, נגמרת תקופת המילואים ומגיע מחזור חדש, וחוזר חלילה. המילואימניקים גם הרבה יותר הססניים בשימוש בנשק. כשהמשימה בשטח לא ברורה, הם שואפים לגמור את השירות ולחזור הביתה בשלום [...] דרושה הנחיה ברורה לכוחות, גם ממערך המילואים. בכל זאת חייבים לפעול בנחישות בכל היתקלות בשטח. אחרת השקט היחסי של היום נקנה במחיר הכאוס של מחר".
כתבתה של חן קוטס-בר על מצוקת החיילים שממשטרים את הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית תופסת את העמודים 14–30 במוסף "סופשבוע". בכותרת המשנה לכתבה מוגדרים האירועים האחרונים בשטחים הכבושים "האינתיפאדה השלישית".
"מדובר במיטב הבחורים. טובי הלוחמים, מלח הארץ", מבהירה קוטס-בר. "[...] בשבועות האחרונים הקימו לוחמים בסדיר ובמילואים קבוצה חדשה בפייסבוק, 'תנו לצה"ל לנצח', שמטרתה להוביל למודעות ציבורית ולשינוי משמעותי בנוהלי הפתיחה באש. חברי הקבוצה סייעו לנו להגיע לעדים נוספים ולהרחיב את מעגל העדויות. [...] הם חזרו משם מבולבלים ומושפלים. עכשיו הם שוברים שתיקה".
אחרי כמה וכמה עמודים של עדויות מוקדש עמוד שלם לתגובת "קצין בכיר בפיקוד המרכז". "נזרקות ביו"ש אלפי אבנים", הוא אומר, "ורוב רובן, בוודאי מול חיילים, לא מסכנות חיים". אולם מיד בהמשך המוסף מתפרסמת כתבה מאת שרי מקובר-בליקוב על אחיקם סימן-טוב. לפני 23 שנה, כשהיה פעוט, נפגע בראשו מאבן שהשליך פלסטיני. מאז הוא מתקשה מאוד לתפקד. אינו מסוגל לקרוא, לכתוב או לחשב. על ראשו צלקת גדולה. "תסתכלו לי בעיניים ותגידו לי שאבן לא הורגת", היא הציטוט מפיו שמשמש כותרת לכתבה.
שלמה בן-צבי, המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", הצהיר בתחילת השבוע כי תפקיד העיתונאי, כפי שהוא רואה אותו, הוא לשמוע את קריאות ההמונים ולשגר את ששמע היישר להנהגה, "ואם היא לא תשמע, לחזור על זה יום-יום, עד שהיא תשמע". לא ניוזפייפר, וגם לא אופיניון-פייפר (כפי שהגדיר זאת קודמו), אלא פרוֹפֶט-פייפר. לא במובן רווח, אלא במובן שופר הנביאים. לא חלפו שבעה ימים וקמפיין שינוי הוראות הפתיחה באש מאומץ בחום על-ידי העיתון.
אם נשים לרגע בצד את הבוז הטבעי שעולה לאור הרצון לחבר בין מיתולוגיה עתיקה למלאכתם של כלי תקשורת מודרניים, נראה כי יש דווקא מידה רבה של היגיון בדרך שמתווה בן-צבי. אולי "מעריב" לא ישגר ישירות לאוזני הנהגת המדינה את תמצית הלך הרוחות בקרב "העם", אבל אם יצליח לתת ביטוי להלך הרוחות בקרב קהילה מסוימת, ואם הקהילה הזו תהיה גדולה דיה, ישתפרו סיכוייו לשרוד כלכלית. יותר ממידע, יותר מפרשנות, כלי תקשורת שרוצה להמשיך להתקיים במציאות הנוכחית, ואינו כלי תקשורת רחב היקף כמו "ידיעות אחרונות" או "ישראל היום", חייב לייצר סביבו קהילה נאמנה, שתראה בו את נציגה. ע"ע "דה-מרקר".
חד וחלק
יואב קרני משווה במוסף "G" של "גלובס" את ראש הממשלה בנימין נתניהו למלך ספרד, חואן קרלוס דה-בורבון אי-בורבון, שנתגלה צד פילים באפריקה בזמן שמדינתו חווה משבר פיננסי אדיר; חמור מכך, קרני משווה את נתניהו לפקידות הבכירה של המפלגה הקומוניסטית בימיה האחרונים של ברית-המועצות. העילה: מיטה זוגית שהותקנה במטוס שלקח את נתניהו ורעייתו ללונדון. "נוכחותו [של נתניהו] בהנהגת ישראל היא הסחת דעת טרגית מצורכי האומה ומשלומה", כותב קרני.
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע על החלטת ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, לחרוג מכללי ההנצחה ולקרוא למחלף על שם אביו של ראש הממשלה, בן-ציון נתניהו, עוד בטרם מלאו שלוש שנים למותו. "סיפור המחלף הוא דוגמה אחת, אולי לא החמורה ביותר, להליך הקנוניזציה שעובר על המשפחה וענפיה, משני הילדים ועד החותן המנוח, המורה שמואל בן-ארצי", כותב ברנע. "כולם מורמים מעם עכשיו, כולם משוחים למלכות. הסכומים שנחשפו השבוע, הודות לעמותה לחופש המידע, מתוך חשבון ההוצאות שמגישה המשפחה למדינה, מלמדים שהם חיים בעולם משלהם, תלוש מהמציאות הישראלית, אטום וטפילי".
"על מה לעזאזל הם מוציאים את הכסף, שם ובמעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים?", תוהה יוסי ורטר בכפולה הפותחת של "הארץ". "וכמה אפשר להתאפר ולהסתרק ולהתלבש? ומי גר בבתים האלה? צ'רלס וקמילה, בראד ואנג'לינה או ביבי ושרה?".
"הנסיעה של ראש הממשלה, רעייתו ופמלייתו ללונדון להלווייתה של מרגרט תאצ'ר עלתה למשלם המסים במחיר של דירה בינונית בפריפריה", כותב שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של "מעריב". "זה לא מנע מנתניהו להגיש חשבון אש"ל למדינה על יומיים בלונדון, 70 דולר ליום (35 כפול שניים), 140 דולר ליומיים ובסך-הכל 509.32 שקל. לגיטימי? כן. גרידי? תחליטו אתם".
"סיפור המיטה הזוגית הוא רק דוגמית", כתבה אתמול לילך ויסמן ב"גלובס". "זו ביופסיה של נגע ממאיר ועמוק הרבה יותר. לכל נסיעה כזו מוקמת תשתית שלמה שמתרוצצת סביב הגברת נתניהו שנועדה לרצות אותה במסעה ולצמצם את נזקי הצטרפותה".
"חד וחלק: רמת ההוצאות הכספיות של בנימין נתניהו ומשפחתו בעייתית", קובע דן מרגלית בטורו שבפתח מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "אחת לכמה חודשים מתעוררת סוגיה שהופכת למחלוקת תקשורתית ומנוצלת בידי יריביו. [...] ראוי שיימצא אדם אמין עליו אשר יעקוב מבעוד מועד אחרי רמת ההוצאות הכרוכות בניהול בית ראש הממשלה בזמן אמת כדי לסכל מבוכה עתידית".
ענייני תקשורת
"שרון גל שולל את הטענות על התנהגות בלתי הולמת", נכתב בכותרת ידיעה מאת לי-אור אברבך, כתב "גלובס", המתפרסמת הבוקר ב"מעריב".
ב"הארץ" מתפרסמת תמצית מאמר המערכת של ה"ניו-יורק טיימס", תחת הכותרת "הציתות ל-AP – ניסיון להלך אימים על העיתונות".
מאמר המערכת של "מקור ראשון" יוצא נגד מאפיין בולט של התקשורת הישראלית. "פתולוגיה של עדר", כותרתו.
"מעריב לילדים" שוב מכר את השער שלו למפיצי סרט ילדים, בתמורה לפרסומת על השער האחורי ומבצע חלוקת כרטיסים.
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (אחרי ראיון עם ארז וינר, שמותח ביקורת חריפה על אהוד ברק) מתפרסם פרק מספר חדש על שר הביטחון לשעבר. הסופר: בן כספית, עד לאחרונה כתב "מעריב" ושם שאין להזכיר מעל דפי "ידיעות אחרונות".