כתבת התחקיר של אבנר הופשטיין על מיזם פצלי השמן בעמק האלה נראתה טבעית לחלוטין כשהופיעה לפני שבועיים בשער מוסף "הארץ". למרות השינויים בפורמט וב"תמהיל", המוסף השבועי של "הארץ" נותר הבמה המרכזית בעיתונות המודפסת לתחקירים רחבי היקף על סוגיות רגישות הנוגעות לחיבורים בין ההון לשלטון.
אולם מי שקרא את כתבת התחקיר עד סופה מצא הערה שלפיה הדרך שעשתה עד לפרסום היתה שונה מהרגיל. התחקיר לא צמח, כיתר התחקירים שמפרסם המוסף, בישיבת מערכת או כהצעה של אחד הכתבים, אלא "החל כיוזמה עצמאית של עיתונאים ועורכים מקצועיים, שנתמכו כלכלית על ידי AVAAZ - ארגון אקטיביסטי בינלאומי מבוסס אינטרנט שהכנסותיו מגיעות מתרומות קטנות". מאחורי הערה קצרה זו מסתתרים חודשים ארוכים של עבודה מאומצת על מיזם תחקירים עצמאי, שנולד מתוך רצון להיות אלטרנטיבה לתקשורת הזרם המרכזי, אולם בסופו של דבר מצא את עצמו מוסר לה את ממצאיו לפרסום.
רלוקה גנאה, נציגת ארגון AVAAZ בישראל, מספרת כי לפני למעלה משנה, לנוכח ההידרדרות המתמשכת במצב כלי התקשורת בישראל, ניצת בה הרעיון להקים כלי תקשורת עצמאי, שיתמקד בתחקירים ויעניק לעיתונאים שעובדים עבורו שכר הולם.
רלוקה גנאה (צילום: יחזקאל רז)
"בין כל היוזמות המצוינות שמסתובבות בארץ, זה בדיוק הדבר שחסר", היא אומרת בשיחה עם "העין השביעית". "כל אחד יכול לפתוח בלוג ולהעלות טקסטים, אבל אם אין תשתית חזקה שיכולה להעניק מימון, אי-אפשר לעשות תחקירים". מלבד המחסור במימון, גנאה מצביעה על האינטרסים הכלכליים המגוונים של בעליהם של כלי התקשורת המסורתיים כמגבלה נוספת העומדת בפני פרסום תחקירים. אתר עצמאי, לעומת זאת, יכול להיות משוחרר מלחצים שכאלה.
בתקופה שבה עלה במוחה הרעיון, הפעיל ארגון AVAAZ העולמי אתר חדשותי עצמאי בשפה האנגלית, שריכז ידיעות מרחבי העולם. גנאה ביקשה להשתלב במגמה של הארגון העולמי להתמקד בתחום התקשורת, ולפני כשנה, במאי 2012, הצליחה לשכנעו לייחד תקציב למיזם ישראלי ייחודי, שיתמקד אך ורק בתחקירים. הרעיון המקורי, היא מספרת, היה לגייס עיתונאים מקצועיים ולייצר שלושה תחקירים, כפיילוט. התחקירים הללו נועדו להתפרסם באתר AVAAZ הישראלי, מתוך תקווה שיעוררו הדים וישכנעו את הקוראים לתרום מכספם למימון תחקירים נוספים, עד שתיווצר מערכת תחקירים קבועת ובת-קיימא, שתשלים את החסר בעיתונות המסורתית.
גנאה קיבלה מ-AVAAZ העולמי 115 אלף שקל לצורך המיזם, שיועדו לתשלום שכרם של עורך ושלושה תחקירנים, עבור ייעוץ משפטי והוצאות נוספות. ראשית גייסה את אביב לביא ושחר אלתרמן, ששימש עורך המיזם. בהמשך הצטרפו כתחקירנים העיתונאים הופשטיין, מרב דוד ויותם פלדמן. על אף שתחום הסיקור לא הוגדר מראש, שני הנושאים שהבשילו בסופו של דבר לכדי תחקירים נגעו לחיבור שבין הון, שלטון ואיכות הסביבה. "יש עדיין המון תחקירים שמחכים להיכתב בתחום הזה", היא מסבירה.
אבנר הופשטיין (צילום: מיכאל רוזנברג)
"הדבר הגדול שרלוקה ניסתה לעשות כאן זה להתמקד", אומר הופשטיין. "לא לנסות לעשות אתר אינטרנט שיש בו גם דעות וגם ביקורת וגם תקליטים וגם תחקירים. היא אמרה שאם נצליח לצאת עם כמה תחקירים שיעשו הד, זה יהיה הישג. מהבחינה הזו אני חושב שהיא בחרה בכיוון עדכני ונכון".
לדבריו, נקודת המוצא של המיזם היתה כי יש להילחם בתופעה הפסולה של כניעת כלי תקשורת לאינטרסים זרים ולחצים חיצוניים, המותירה את התחקירים מסורסים ואת התחקירנים מתוסכלים. "הדבר שהכי שבה אותי ואת חברי", מוסיף הופשטיין, "הוא שדובר על כך שלא רק שלא תהיה כניעה ללחצים כלכליים, אלא נהפוך הוא - אם יתחילו לחצים לשם לחצים, אנחנו נעשה את מה שצריך כדי לחשוף אותם".
במה שונה עבודה על תחקיר עבור ארגון קטן, ללא מטרות רווח, מעבודה עבור העיתונות המסחרית?
הופשטיין: "היתה תחושה שאנחנו בקרקע לא חרושה. ישבנו פעם בשבוע במרפסת של רלוקה, אביב לביא, שחר, רלוקה ואני, והתווכחנו. דנו ודיברנו והעלינו רעיונות. זה היה כמעט רנסנס עיתונאי. כמובן שלפעמים בצרחות אימים וריבים, אבל זה היה בדיוק כמו שצריך להיות. לא היה שום דבר אחר ברקע חוץ מהרצון להצליח עם התחקיר. לא היה שום קטע של 'נעלה את זה למעלה ונראה מה יגידו', או 'רק שתדעו שאותתו לנו מלמעלה שזה בעייתי'. היה לנו דדליין, אבל בעצם לא היה ממש. אין עיתון שיוצא ואין מהדורה, אז בעצם הדדליין הפך להיות די פריך. בכלי תקשורת רגילים יש בדרך כלל שלב שבו מגיע לחץ לצאת עם מה שיש וזהו. כאן היתה מין נטייה כל הזמן לנסות להרים את התקרה יותר גבוה ולהגיע לעוד מידע".
באין דדליין ברור ולחץ פנימי, העבודה על התחקירים התארכה והעמיקה. בשל התשלום הנאות ("יותר ממה שקיבלתי עבור כתבה אחת אי-פעם", מגדיר זאת הופשטיין), ובשל ההתגייסות האישית של הנוגעים בדבר, העבודה העיתונאית לא פסקה לרגע.
ובכל זאת, ממש לפני קו הסיום, כשהתחקירים כבר היו כמעט מוכנים לפרסום, המיזם בוטל. "בשלב הזה", מסבירה גנאה, "הנושא התקשורתי באופן כללי כבר לא היה חלק מתוכנית העבודה של ארגון AVAAZ העולמי. הם החליטו לשנות כיוון בלי שום קשר לפרויקט שלנו. צריך להבין שזה ארגון גדול מאוד, עם 21 מיליון חברים בכל העולם, והמקום של המיזם שלנו בתוך זה היה מאוד קטן".
שער מוסף "הארץ", 26.4.13
ביטול המיזם הותיר את הצוות הישראלי בתחושת החמצה, אך זו לא היתה מוחלטת. הארגון העולמי העביר את זכויות היוצרים על התחקירים לצוות העיתונאים בישראל, ואלה החלו לנסות למצוא עבורם במה. התחקיר על פצלי השמן מצא את דרכו למוסף "הארץ", שבסופו של דבר נאלץ לספוג במקום AVAAZ את הלחצים החיצוניים. לדברי הופשטיין, עורך מוסף "הארץ" מייקי דגן וכל צוות העריכה בעיתון עמדו במשימה באופו מעורר כבוד. כעת, מקווה הופשטיין, יימצא מקום גם לתחקיר הנוסף על מפעלי ההתפלה.
"בגלל שעבדנו על זה כל-כך קשה, אני מאוד רוצה שזה יתפרסם", הוא אומר. "מצד אחד קיבלתי כסף, אז מה אני יכול להתלונן, אבל מצד שני, הלכתי על זה בשביל לפרסם, בין היתר כי במקומות אחרים לא נותנים לי לפרסם".
"מה שניסיתי לעשות", אומרת גנאה במבט לאחור, "זה לייצר עיתונות ששייכת לציבור, עובדת למען הציבור וממומנת על-ידי הציבור. אמנם המימון הראשוני למיזם הגיע בחבילה אחת מ-AVAAZ, אבל בקצה שלו גם זה כסף של אזרחים. כל התקציב של הארגון נובע מתרומות קטנות. לא מקרנות, לא מתאגידים ולא מממשלות, אלא רק תרומות בסכום מוגבל".
על אף שהמיזם בוטל, גנאה מאמינה כי הכיוון שהתוותה עודנו ישים. "רציתי להרים את הפרויקט כי מה שמעניין אותי היא הדמוקרטיה, ותקשורת חופשית היא חלק חשוב ועקרוני בדמוקרטיה מתפקדת", היא אומרת. "זה היה מיזם עם חשיבות וערך, ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות להמשיך אותו במקום אחר".