אני עדיין זוכר את הרגע ההוא בפסטיבל אילת לעיתונות, שבו הנשים התקוממו. בזעם. נדמה היה שבחרון אפן הן יכולות גם, אם יתגרו בהן, להפוך את הבופה. האמת, הזדהיתי. פאנל אחר פאנל שעטו אל הבמה שיירות של גברים כמו עדרי באפלו, משאירים את הנשים – וביניהן בעלות תפקידים בכירים בתקשורת או סמוך לה – לקשט את הקהל בהערות ביניים.

בשלב מסוים העלו כמה מהן את האפשרות לארגן פוטש ולהחרים את הפסטיבל. זה היה מאוחר מדי, אבל המסר עבר, לפחות אצל כמה מאיתנו: בלי נשים ברב-שיח חסר קול חשוב, חסר מבט אחר על האירועים, חסרה השקפת עולם, חסר האיזון. פאנל על טהרת המין הגברי הוא כמו מילואים – זה נחמד לשבוע-שבועיים, אבל אחר-כך מתחיל לחזור על עצמו.

אולי משום כך, ואולי משום שאני רואה בעצמי אדם נאור, כשהטילו עלי באחרונה להרים פאנל בנושא תקשורתי בוער, שירטטתי מיד את המטרה: לפחות שתיים מחמשת המשתתפים יהיו נשים. אצלי לא יגידו שיש אפליה. אנחנו נהיה אור לגויים. אנחנו נפריח את השממה הג'נדרית.

נו, טוב. תקוות לחוד ומציאות לחוד. את שלישיית הגברים סגרתי בצ'יק. כל בחור ואיש בישראל שאליו התקשרתי הביע מיד עניין. אנשי תקשורת אוהבים לדבר על תקשורת, לקטר על תקשורת, ואם רק תיתנו להם לרכל על תקשורת מבוקר ועד ערב, הם יבואו. אבל מה עם נשות התקשורת? הראשונה שאליה התקשרתי התנצלה נורא. גם השנייה. השלישית ביקשה "זמן לחשוב" – וחזרה עם תירוץ בסגנון אכלו-לי-שתו-לי.

וכך זה נמשך כמעט חודש: אשת הרגולציה הבהירה שהיתה שמחה, "אבל לילדה שלי יש משהו באותו יום"; המגישה הבהירה שזה "מתנגש לה עם הלו"ז"; העורכת הזוטרה אמרה שהיא "תוותר הפעם" והעורכת הבכירה לא טרחה אפילו לענות; היתה גם העיתונאית שהבטיחה תשובה (אני עדיין מחכה – אולי בשנה הבאה), הכתבת שהפנתה לקולגה (ממין זכר, אגב) ועוד כמה שכנראה העדפתי לשכוח.

כן, כולן נורא התנצלו, וכולן היו מקסימות (כלומר, חוץ מאלה שלא טרחו אפילו לענות). לכולן היו סיבות מוצקות (כלומר, חוץ מאלה שהפטירו "הפעם אוותר"). אני לא מתיימר לבחון כליות ולב, אבל קשה לי להתעלם מהשורה התחתונה: גברים קלים יותר להשגה. נטיית הלב שלהם היא להשמיע ולשמוע, והם מתלבטים הרבה פחות. מאז שמעתי על אחרים שחוו אותו הדבר, והגיעו למסקנה שנשים בכירות בתקשורת רוצות גם וגם – גם את הזכות לסרב להופיע, וגם את הזכות לייחס את העדר הופעתן לשוביניזם טהור.

דוקטורט במדעי השטחיות

בארגון ויצו מחו באחרונה נגד אי-שילובן של נשים בפאנל הפרשנים של מגזין "שישי" החדש המתהווה בערוץ 10. בעיקר הרתיחה את המתלוננים העובדה שדווקא אשה (העורכת טלי בן-עובדיה) כושלת בחתירה לשוויון ומקדמת רק גברים. נורית קנטי, עורכת תוכנית הרדיו "מה בוער" בהגשת רזי ברקאי (גם היא אשה, אגב), טענה כי אחת הסיבות להעדרן של נשים מתוכניות אקטואליה היא סוג של פינוק או אנינות טעם מופרזת. "כבר נתקלתי בלא מעט גברים ששמחו מאוד לבוא לדבר על נושאים שעליהם קראו בעיתון ושהם לא לגמרי מבינים בהם", כותבת קנטי. "כל-כך הרבה פעמים נשים סירבו לפנייה להתראיין כי 'הדוקטורט שלי הוא לא בדיוק על זה'".

אם קנטי צודקת (ואני חושד שכן), הרי שלנשים הקוראות להגדלת חשיפתן של בנות מינן בתקשורת יש בעיה קשה יותר מהגברים הדוחקים אותן מהמסך. ישיבה כפרשנית בתוכנית מגזינית ביום שישי דורשת סוג מסוים של שטחיות עיתונאית מבוקרת. המשתתפים אינם נדרשים רק לדבר על תחום התמחותם המובן מאליו, אלא גם לקחת חלק במעין פרלמנט של "חכמים" (שלא לומר חכמולוגים). פעם, בימים שעוד הייתי חלק מצוות "שישי" של ערוץ 10, תהיתי באוזני עורך בכיר מדוע פרשנים באולפן צריכים להגיב אחרי כל כתבה וכתבה, גם כשאין להם דבר וחצי דבר ענייני להוסיף עליה. העורך השיב לי כך: "גם אם הפרשן בסך-הכל חוזר על מה שנאמר בכתבה – עדיין הצופה בבית ממתין לשמוע מה יש לאיש החכם הזה באולפן להגיד, כדי שיוכל להרגיש נוח לגבש את עמדתו שלו". זאת טלוויזיה בשבילכם.

האבולוציה של הפופוליטיקה

במגזין "אולפן שישי" של ערוץ 2 יש פרשנית אחת קבועה בלבד – רינה מצליח. על מצליח מרבים להתגולל בגלל דורסנותה ונטייתה לדבר בארכנות ובמהירות מפליאה. דורון רוזנבלום אפילו הקדיש לה טור עוקצני שבו כינה אותה "החצצית" ("כל ששומעים הוא טרטור של טרנטלה [...] רעש של חצצית; שברי אינפורמציה ופרשנויות דחוסים ומבולעים אלה באלה כמו פתיתי אורז שהתבשלו יותר מדי"). גם מעל אתר זה ביקרנו אותה לא אחת. אבל צריך להודות שמצליח מצליחה איפה שהרבה נשים בתקשורת מתקשות או מסתייגות: להגיד הרבה על מעט מאוד (ולהפך), להילחם על מקומה בין חבר של ידענים-מופלגים-מטעם-עצמם, ולגבש עמדה מוצקה כמעט בכל נושא, בזריזות להטוטנית.

אלו הן דרישות הטלוויזיה בימינו. אפשר לקרוא להן "אבולוציה של הפופוליטיקה": אם פעם הפאנליסט נדרש לצעוק הכי חזק כדי להשתלב, היום הוא רק צריך להיות שטחי וקל תנועה. לדבר בעידון, אבל על כל נושא מתחת כיפת השמים. נשים, כך נדמה, עדיין נרתעות מכך. אחרי שנלחמו לשוויון הזדמנויות, אחרי שהוכיחו שגם הן יכולות לחתור לעמדות בכירות ותארים גבוהים – קשה להן עם האירוניה שהצטיינותן בתקשורת תבוא לידי ביטוי דווקא ביכולת להיות שטחיות.

אבל אם נשים חפצות להשתלב יותר בפאנלים (בטלוויזיה או בימי עיון), הן צריכות לאמץ גישה קלילה יותר. זה אומר שהן צריכות להגיד "כן" ולקפוץ למים הקרים: לקחת סיכון שפה ושם יגידו משהו שיצטערו עליו אחר-כך; לגבש עמדה ברגע האחרון, בלי שהספיקו להכין תיזה באוניברסיטה; ואפילו – שומו שמים – לטעות מדי פעם.