מהם המנגנונים היעילים על מנת להבטיח עצמאות עיתונאית? שני מאמרי דעה שהתפרסמו לאחרונה ב"הארץ" הצטרפו לדיון על מבנה הבעלות והשליטה בכלי תקשורת. אלא ששתי הכותבות, ענת קם ונעה לנדאו, מציגות ניתוח חסר ובלתי מבוסס, המתעלם מתובנות מקצועיות ומחקריות שנאספו והצטברו לאורך שנים, לא רק בתחום אסדרת העיתונות אלא גם בתחומי משפט וכלכלה מרכזיים אחרים.
בשבועות האחרונים היינו עדים לשורה של פרסומים מטרידים ומעוררי דאגה בנוגע לקבוצת השליטה החדשת ברשת, מפעילת ערוץ 13, בעיקר סביב החשש להתערבות בעייתית ואף אסורה בחברת החדשות של הערוץ מצידו של מוביל הקבוצה, אסף רפפורט, ויועצו הקרוב זמיר דחב"ש, יועץ תקשורת המייצג שורה ארוכה של תאגידים וחברות.
את קם, עורכת ב"הארץ", הפרסומים הללו הביאו דווקא לקרוא לכל מבקריו של רפפורט להניח לו. קם ביקשה לשכנע את קוראיה שיש הבדל מהותי בין בעלות "מסוכנת" על ערוץ טלוויזיה לבין בעלות "נסבלת", אולי אפילו רצויה.
לפי ההיגיון שמציעה קם, השאלה אינה האם נכון שגורמים בעלי אינטרס, כמו למשל פוליטיקאים או אילי הון, ישלטו בכלי תקשורת מרכזיים, אלא רק מי מהם עושה זאת למען המטרות "הנכונות". לא סוגיות עקרוניות של חופש עיתונות או ניגוד אינטרסים, אלא שאלות של השתייכות מחנאית, זהות והעדפה פוליטית.
הכשל כאן ברור מאליו: הרי הסוגיה המהותית בכל הנוגע לבעלות על כלי תקשורת ועצמאות עיתונאית איננה האם הרוכש או בעל השליטה העתידי בערוץ מחזיק בעמדות שתואמות יותר לאלו של הכותבת.
השאלה העקרונית היא האם דמוקרטיה ליברלית בריאה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו כלי תקשורת מרכזי הופך לזרוע של כוח כלכלי או פוליטי, בלא קשר לזהותו של אותו צד.
מעת שמוותרים על העיקרון הזה, אנחנו נשארים רק עם ויכוח שבטי על זהות בעלי הבית.
אסף רפפורט (צילום מסך מתוך סרטון של בית הספר אליאנס, תל-אביב)
שאלת חופש העיתונות אינה מתחילה בתכנים אלא הרבה לפני, במבנה הכוח והשליטה על כלי התקשורת. ללא הגנות מתאימות ומחיצות נחוצות, בעלים של ערוץ חדשות איננו רק משקיע פסיבי. הוא שולט במינויים, בתקציבים, בתמריצים, באווירה המערכתית ובגבולות הגזרה של מה שמותר לחשוב ולומר.
השפעה כזאת אינה נמדדת רק בהתערבות ישירה בכותרת מסוימת או במינוי מסוים. היא מחלחלת דרך מנגנונים עדינים הרבה יותר: סדרי עדיפויות, קידום מקורבים ומועדפים, סימון אויבים, יצירת תרבות ארגונית רעילה וציפייה לנאמנות ולציות.
במשך שנים טען ובצדק המחנה הליברלי ואיתו גם המחוקק, שאסור לאפשר את ריכוז הכוח התקשורתי בידי בעלי הון ולאפשר להם למזג בין אינטרסים פוליטיים ועסקיים. רבים התריעו מפני קשרי הון-שלטון-עיתון, מפני טייקונים שמחזיקים גם בכלי תקשורת וגם באינטרסים רגולטוריים ועסקיים ומפני הפיכת החדשות למכשיר השפעה פוליטי ומסחרי.
כעת, כאשר נדמה שחלק מהשולטים האפשריים בערוץ 13 מזוהים עם המחנה "הנכון", צצה לה דרישה לגמישות רעיונית. לפתע, יש מי שמוכן להסביר מדוע במקרה הזה החששות אולי מוגזמים, או מדוע הסכנה פחות חמורה.
אלא שעקרונות דמוקרטיים אינם נבחנים כשהם נוגעים למי שאנחנו מתנגדים לו. הם נבחנים דווקא כשהם מגבילים את כוחו של מי שאנחנו מסכימים איתו.
רביב דרוקר נואם בכנס החירום להצלת חדשות 13. תל-אביב, 14.7.2024 (צילום: אבשלום ששוני)
אם יש פסול בכך שערוץ חדשות יהפוך לשופר של אינטרסים פוליטיים או עסקיים עבור צד מסוים, הפסול נותר על מקומו גם כשהדבר נעשה בשם רעיון שאנחנו מסכימים איתו. אחרת, כל הטיעון בעד תקשורת עצמאית הופך לטקטיקה זמנית ומתחלפת ולא לעקרון יסוד.
זו איננה תפיסה של תקשורת חופשית; זו תפיסה של חלוקת שליטה בין מחנות. גם כשאחד מהמחנות שובר כל כלל, דורס כל עיקרון ומנסה לשבור כל מוסכמה בסיסית, ויתור על עקרונות וערכים יכול להתברר מהר מאוד כניצחון פירוס כואב.
מי שמבקש להגן באמת על עיתונות עצמאית לא יכול להסתפק בהחלפת בעלי הבית. הוא חייב לשאול כיצד מונעים מראש מצב שבו ערוץ חדשות מרכזי הופך לנכס אסטרטגי במאבקי כוח פוליטיים וכלכליים. כל תשובה אחרת היא בסופו של דבר רק העדפה של תעמולה אחת על פני תעמולה אחרת.
מי כאן אנכרוניסט?
לנדאו, עורכת אחראית על הפעילות הבינלאומית של "הארץ", התעוררה לדיון על מבנה הבעלות בתקשורת ועצמאות המערכת העיתונאית, אגב המאבק הארוך שמתנהל נגד חוק השידורים של שר התקשורת שלמה קרעי, המבקש לשנות מן היסוד את אסדרת התקשורת המשודרת בישראל ובין היתר לבטל את חובת ההפרדה המבנית, שנועדה להבטיח את עצמאות חברות החדשות הטלוויזיוניות.
הטענה המרכזית במאמרה של לנדאו היא שמבנה הבעלות על כלי תקשורת אינו חשוב להבטחת העצמאות העיתונאית, אלא הקפדה על כללי אתיקה, שקיפות ומקצוענות עיתונאית. אלא שהניסיון המצטבר, בישראל ובעולם, מלמד בדיוק את ההפך: כאשר ההגנות המבניות אינן קיימות, כללי ההתנהגות לבדם מתקשים מאוד לעמוד מול אינטרסים פוליטיים, כלכליים ואישיים.
במשך שנים רבות נטען על ידי רגולטורים שונים ברחבי העולם, ולאו דווקא בתחום התקשורת, כי תנאים התנהגותיים (כמו כללי אתיקה ושקיפות) אמנם חשובים מאוד, אך לבדם הם מוגבלים, קשים לאכיפה ומצריכים משאבי פיקוח גדולים ולעיתים קרובות נשחקים לאורך זמן. לעומתם, פתרונות מבניים מייצרים הפרדה ברורה ויציבה יותר בין מוקדי כוח ואינטרסים.
דסק החדשות במרכז השידורים של תאגיד השידור הישראלי בפארק נעימי, אור יהודה. (צילום שי אפשטיין)
לאחרונה זכינו לראות כיצד פתרון מבני שהרחיק את הדרג הפוליטי ממינוי מועצת תאגיד השידור הישראלי, מנע בפועל השתלטות עוינת של שר התקשורת על שדרת הניהול של התאגיד ומערכת החדשות שלו. זה לא היה קורה אם היינו נשארים עם מנגנוני המינוי הפוליטיים שהיו נהוגים בתקופת רשות השידור.
לכן, כאשר עוסקים בשליטה בכלי תקשורת מרכזי, אי אפשר להסתפק בסיסמאות על אתיקה עיתונאית. כפי שכותבת לנדאו עצמה, גם מערכת מקצועית ועצמאית יחסית פועלת בתוך מסגרות כוח שנקבעת בידי בעלי השליטה: מינוי מנהלים ועורכים, תקציבים, סדרי עדיפויות, יחסים עם מפרסמים, קשרים פוליטיים וציפיות ארגוניות.
במציאות כזו, ההתערבות לא צריכה לבוא כהוראה ישירה ומפורשת. היא מחלחלת דרך המבנה עצמו.
דווקא משום כך רעיון ההפרדה המבנית הוא בדיוק הפוך מקיצוני או אנכרוניסטי, והוא גם אינו תלוי פלטפורמה או טכנולוגיה. כאמור, הוא גם לא מוגבל לתחום התקשורת ומתקיים בתחומים רבים שבהם המחוקק והרשויות הבינו שריכוז כוח מביא לסכנה מבנית.
כך, למשל, בתחום הבנקאות התגבש רעיון ההפרדה של הבעלות מהניהול והדרישה הרגולטורית להיתר שליטה הכולל גם מגבלות מבניות המבטיחות את ביזור הכוח. גם שם קיים מנגנון של מינוי דירקטורים מטעם הציבור וממילא על מרבית הבנקים הגדולים, שהם חברות ציבוריות, חלים גם דיני ניירות הערך המבטיחים זכויות מיעוט וכופים חובות דיווח וגילוי.
רה"מ הנאשם בנימין נתניהו (משמאל) משוחח עם שר התקשורת שלמה קרעי, מליאת הכנסת, 5.1.26 (צילום: יונתן זינדל)
בשנת 2011 הוחלט אף על הפרדת השליטה בתאגידים פיננסיים ותאגידים ריאליים, בשל ניגודי עניינים הנובעים מחשיפה למידע עסקי, וליכולת של מנהלים ובעלי שליטה בגופים פיננסיים להשפיע על ניהול ענייניו של תאגידים ריאליים, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות שלו.
כבר אז נטען, גם על ידי, כי נכון להחיל את אותם עקרונות הפרדה, הנובעים מהגיון דומה, גם על אחזקות בתקשורת. במקביל, הוצע אף להפוך את כלי התקשורת החדשותיים לתאגידים ציבוריים ולהנפיק אותם לציבור ובכך לאפשר את ביזור השליטה בהם ואת הגברת השקיפות והניהול המקצועי.
גם בדיני התחרות קיימת העדפה ידועה לפתרונות שמקטינים מראש את פוטנציאל ניגוד העניינים, במקום להסתמך רק על התחייבויות התנהגות עתידיות.
המשמעות אינה ויתור על כללי אתיקה או על הפיקוח המקצועי והצרכני בכלים שונים, לרבות אכיפה אזרחית במקרים המתאימים. הפתרון הנכון אינו בחירה דיכוטומית בין פתרונות מבניים לפתרונות התנהגותיים, אלא שילוב ביניהם. תקשורת עצמאית באמת זקוקה גם למבנה שמפזר ומגביל את הכוח, וגם לכללי התנהגות שמגבילים ניצול לרעה שלו.
עקרון ההפרדה המבנית מוכר מתחום התקשורת המשודרת, אולם ההיגיון הפנימי שלו צריך להיות מיושם בכל כלי התקשורת, בכל מדיה. משפטי האלפים ופרשיות השחיתות של "תיק 2000" ("ידיעות אחרונות") ו"תיק 4000" ("וואלה"), כמו גם המקרה של "ישראל היום" בתקופת ה"ביביתון", הן הוכחות מובהקות לצורך במנגנונים שישמרו על עצמאות המערכת העיתונאית גם בפרינט ובאון-ליין.
לפתרון ההפרדה המבנית יכולות להיות צורות שונות ויישומים שונים. גם אם המערכת החדשותית פועלת במסגרת כלי תקשורת מגוון, המספק תוכן בצורות שונות ובמדיות שונות, ניתן וצריך לכפות את התנאים המבניים המתאימים, שיאפשרו את הפרדת השיקול המקצועי משיקולים אחרים.
זאת אינה חייבת להיות חברת החדשות שהכרנו משידורי הברודקאסט, אך צריכים להתקיים גבולות ברורים ומנגנוני הפרדה יעילים וניתנים לאכיפה בין האינטרס המסחרי והפוליטי לבין זה העיתונאי והמקצועי.
מי שמנופף במקרים בהם חומת ההפרדה כשלה, צריך לזכור כי להפרדה המבנית חשיבות מעצם קיומה. העובדה שלמנגנון אין הצלחה של מאה אחוז אינה הוכחה לכך שאינו נחוץ. השאלה האמיתית היא כמה מקרים של התערבות פסולה הוא מנע.
עצם קיומו של מנגנון הפרדה מרתיע את המפר הפוטנציאלי ומסייע להפחית לטווח הארוך את מספר ועוצמת ההפרות וההתערבות. החשש מגילוי ההפרה על כל מה שנלווה אליה, מהווה כשלעצמו כלי אכיפה שאין לזלזל בו.
לקם וללנדאו צריך לומר: השאלה איננה אם בעל השליטה "טוב" יותר או "נאור" יותר. השאלה היא איזה מבנה יבטיח לאורך זמן תקשורת חופשית, עצמאית ועמידה יותר בפני לחצים. הניסיון המצטבר מצביע באופן עקבי על אותה מסקנה: בלי טיפול במבנה הכוח עצמו, גם קוד האתיקה המרשים ביותר יתקשה להחזיק מעמד.